לסבול ביחד

Hope, II Gustav Klimt | 1907-08. Oil, gold, and platinum on canvas

כאלה אנחנו, אנשי הישגים, עשינו כבר וי על קטגרוית הייסקול סוויטהארטס ובהתאם לזוג צווארון כחול מהקו שבין תחתית מעמד הביניים לבין פחות קוטג' אחד במקרר כבר עוני, החלטנו להתמודד עם הקשיים שבחיינו על ידי הריון. גאוני. אין כסף, אין עבודה, אין עתיד באופק, אז למה שלא יהיה כבר תינוק. קלאסי. חוצמזה, מתוך החברים היינו הראשונים להתחתן, הראשונים לעבור לגור ביחד, הראשונים להכנס למינוס אז אנחנו חייבים לשמור על התואר ולהפוך לזוג ההריוני הראשון. ריספקט.

מצד אחד זה נראה הכי טבעי בעולם. עשר שנים! פאקינג עשר שנים ביחד אז מה? מה עוד יש לעשות? לראות אם אנחנו באמת מתאימים אחד לשני? עוד שנה שנתיים שלומית נכנסת לקטגורית מי השפיר ואני כבר לא יכול לסחוב במדרגות. וגם זה לא שישנה איזו יציבות כלכלית אשר מחכה לנו מעבר לפינה. הא! שש שנים בארץ האפשרויות ונראה שהכל אכן בלתי אפשרי. אז לפחות שיהיה עוד איזה טמבל שיתבעס איתנו יחד. אם אלו אומרים למה להביא ילדים לעולם כזה אכזר, אני אומר להפך – למה לסבול לבד?

הריון זו תקופה מלחיצה. או לפחות ככה אומרים. או לפחות ככה אומרים אנשים קצת יותר בוגרים ממני ומשלומית. אותנו מלחיצים כרגע דברים אחרים כגון כמה זמן נחזיק בלי נייר טואלט לפני שמישהו מאיתנו ישבר וילך לקנות חבילה. ואנחנו בתחילת החודש החמישי. עוד שנייה יש תינוק כן? בשבוע הראשון להריון עוד היה לנו אכפת אז רצנו לקנות את המדריך "למה לצפות כשמצפים" וחבל שלא ערכנו תיאום ציפיות. חוץ מלהמליץ לשלומית לאכול את כל המזווה, פעמיים ביום, הספר לא ממש עזר בשום שאלה חשובה שרצינו לדעת כמו האם לקחת אפידורל בחודש הראשון זה מוקדם מידי.

את חברותינו בהריון ראינו לוקחות קורסי הכנה וקורסי טרום-הכנה, הן חילקו את המקרר לפרוטאינים, סיבים, אומגות, חלבונים וחלמונים והלכו לישון בישיבה מזרחית. המקסימום שאנחנו עושים זה להזמין את הפיצה עם ברוקולי. שלומית לא הסכימה לקחת ויטמנים ובצדק, הדברים האלה נראים כמו גלולות הרדמה לסוסים. לבסוף מצאתי באמזון ויטמינים גומי שהיא דווקא אישרה, רק שהם ניגמרו תוך שלושה ימים, פשוט ממש התחשק לה גומי.

כשתיארתי איך תראה תקופת ההריון, חשבתי על עצמי מניח את שלומית כל ערב על מיטת צמר גפן, תוך כדי שאני מנופף עליה עם עלי דקל, מאכיל אותה ענבים ומעסה את רגליה כשברקע מתנגן הקונצ'רט לפסנתר מס. 21 של מוצארט, כי אומרים שמוזיקה קלאסית תורמת להתפחות העובר. מה שקורה במציאות זה שלומית מריירת על הספה בזמן שאני עושה ספונג'ה ומתחנן שלפחות תעשה כלים. ברקע מתנגנת הסימפוניה השלישית לשואב אבק והעובר בטריפ על ויטמנים מגומי.

כל הדואגים והדואגות בישראל מהמועצה למשקל האם מספרים איך שהבדודה של הגיס מצד הזרת של האמא העלתה איזה 70 קילו בהריון וזה עוד בדיאטת חסה. אחר כך באים כל הסיפורים על סדרת הבדיקות שהם עושים בכדי לבדוק שהילד יצא ציוני גאה ולא איזה סמאלני גיי. כן יש לזה בדיקות גנטיות. "בארץ כולן עושות מי שפיר, זה מאוד מפותח" הם אומרים לנו כי ידוע שכאן, באמריקה, ארץ עולם שלישי, מערכת הבריאות מתבססת על כוסות רוח ולחיצה על נקודות צ'אקרה. ובסוף ממליצים על סקירת מערכות וסקירה מורחבת, מהלך רפואי חדיש וחסר תקדים המתבסס על טכנולוגיה פורצת דרך בה הרופא עושה להריונית אולטראסאונד ואומר "הנה יד, הנה עוד יד, הנה ראש ורגל ועוד רגל" ככה עד שהוא רואה שיש לתינוק הכל. פלאי הרפואה המודרנית.

בכלל מרגיש פתאום כמה הריון, כמו כל דבר אחר באמריקה, זה עסק וכמה אנשים רואים בך פתאום לקוח פוטנציאלי, הרבה לפני בייביס-אר-אערס. הרופאה למשל שלחה אותנו לשרשרת בדיקות דם שנועדו לבדוק אי אלו מחלות, כאלה רגילות וכאלה שנגעלות אפילו מעצמן. מעבר לבדיקת האשכנזים הנפוצה יערכו לכם בבית החולים שלל בדיקות למחלות שלא ברא השטן. סוגים של תפלצות חד פעמיות שנצפו אולי פעם אחת בימי הביניים כאשר איכר חרמן קיים יחסי מין עם עז ויצא להם ילד עם קרניים.

לפחות בדיקת-הטרום-בדיקת-מי-השפיר חזרה עם תוצאות מרשימות: הסיכוי שהילד שלנו יצא עם איזה פאק במערכת הוא אחד ל-300 אלף. "אז אני מבינה שיש סיכוי" אמרה החותנת. וככה זה בהריון, כשאין ספק יש ספק. למה לא? למה לשתות קצת אם שום מחקר לא הוכיח עדיין אם כוס יין זה מסוכן או לא? איפה חברות האלכוהול פה? אני רואה מחקר ענק במימון באדוויזר – "הבחירה הטבעית של נשים בהריון". רגע ולמה לאכול דגים אם יש מצב למחלות שיש להן מצב גם לגברים שלא כל כך בהריון? שלא לדבר על זה שעצם עלולה להתקע בגרון או שהחשבון במסעדה פשוט יהיה גבוה מידי. חוצמזה, ידוע לאורך ההיסטוריה שאסקימוסיות הפסיקו לאכול דגים בזמן תשעת החודשים, הן פשוט אכלו שלג. במפעל של אפל בסין דרך אגב נשים יולדות על פס היצור והתינוקות ישר מצטרפים להרכבת האייפונים.

זה באמת מה שהכי מעצבן, כי או שלאף אחד אין ממש תשובות או שכולם פשוט מפחדים מתביעה אז כל ההחלטות נופלות על השכל הלא ישר שלי ושל שלומית ומה שעוד יותר מתסכל זו ההבנה שחיים שלמים של צרות עומדים בפנינו. צרות ודאגות וחוסר ודאות וכאילו אין לנו מספיק מכל אלו כבר עכשיו.

בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה למי מתקשרים כדי לבקש החזר ולאיפה שולחים את החבילה.

תגים:בדיקות הריון, הריון, הריון בניו יורק, ילדים, להכנס להריון, לידה, רועי הולר, שלומית

לביבה לי, לביבה מפואה-גרא

חנוכה, החג הכי חסר משמעות לכל מי שלא בבית ספר, שוב מאיים להחריש אוזניים עם קנון צולע של השיר הקלאסי "מיימה לל". תהיות רבות מלוות את חג החנוכה ובינהן "האם להוריד את החנוכיה מהלמעלה של הארון מטבח" או "שנקנה עץ אשוח וזהו?”. שאלת השאלות היא כמובן אם כדאי לטגן השנה לביבות.זה לא שאני סופר קלוריות או משהו אלא פשוט לא בא לי להריח כמו צ'יפס למשך ששת החודשים הקרובים.

אני שונא לטגן בבית בו המטבח נמצא פחות או יותר בחדר השינה כי אחר כך יש לי סיוטים על שניצלים. אז המקסימום שעולה על מחבת אצלי זה חביתה וגם אז השמן נמדד בפיפטה. פשוט מנסים להמנע מכל דבר שצריך להתבשל במשהו עמוק יותר מהאישיות של קים קרדשיאן.

כשחייבים כבר לטגן כי לשלומית יש אטרף לכרוביות (ואתם לא רוצים להתעסק עם שלומית כשהיא באטרף לכרוביות) אז אני מיישם את כל הטריקים שלמדתי במלחמת המפרץ. ההפרדה בין הסלון למטבח נאטמת בשתי שכבות של ניילון, מסקנטייפ ופוליגל כשבינהן מפזר ריח אוטומטי של פבריז. שלושה מאוורים מונחים ליד הכיריים, אחד על עדן החלון ברברס. את התנור אני עוטף בצינור מבודד כמו באי.טי. שיוצא ישר לחדר המדרגות בכדי שהשכנים יקנאו מהריח. כמובן שבסופו של בישול, שום דבר לא עוזר וגם חודש אחרי, כשאשב על הספה עם פחית בירה אזכר שבספטמבר 19 עשיתי פנקייק.

אבל איך אפשר לעמוד בפני חנוכה, כשניחוח אבקת הסוכר מהסופגניות עולה לנחיריים ועושה אפצ'י. סבתא יוכבד היתה מצ'פרת את הנכדודס בלביבות ממתכון סודי שעבר במשפחה עוד מהימים בליטא. השילוב הסודי של קוטג' וקמח הפך כל חג חנוכה לחגיגה פולנית אסלית (פרדוקס?) בו הראנו לתימנים שגם אנחנו יודעים לטגן, גם אם זה בחמאה. מהצד היותר שעיר של המשפחה, סבתא אסתר היתה מטגנת סופגניות מזויפות קטנות כאלו שתמיד היו יוצאות להם פלולות מטופשות מהצדדים. אחר כך היא היתה חותכת עם סכין ודוחסת ריבה 777 והמבוגרים חשבו שלא נשים לב. כמובן שדווקא עכשיו, עשר שנים בחוץ, כל מה שאני רוצה זו סופגנייה מזויפת של סבתא אסתר. אבל חאראם על הבית!

ואז פסטיבל הטוגנייה של BAM (האקדמיה למוזיקה של ברוקלין) נחת עלינו כמו נס פחית שמן לטיגון עמוק. 30 דולר ולביבות בלי הגבלה עד שכל העורקים יחסמו. "הי שלומית אפשר להגיש מתכון לתחרות!" – "עזוב אותי תחרות ותביא לי לביבה! אם אין לי לביבה בפרצוף תוך שלושים דקות, אני דוחפת לך מזרק ועושה אותך דונט!!".

אוקיי. ב-BAM מקבלים את פנינו לברכה. ביד שמאל מגישים לנו גלויה ועליה הדוכנים השונים. כל דוכן מביא לך דוגמייה ומסמן איקס כדאי שלא יהיה קרב רבים אל מול מעטים. ביד ימין תוקעים לנו מזלג. שלומית מחזיקה את המזלג בשתי הידיים ומשתמשת בו כגלאי לאטקעס. כך אנו מגיעים לדוכן הראשון, זאת אומרת, לתור של הדוכן הראשון. לרגע שכחנו שזו עדיין ניו-יורק ובכדי להנות ממשהו צריך תור. שלומית טופחת בעדינות על זה שלפניה ואומרת "תסלח לי, אנחנו היהודים, יש לנו רק שמונה ימים לחגוג את חנוכה אתה מבין? אחר כך זה מצות עם שוקולד אז בחייך תן לי לעקוף". הבחור מסתכל עליה בתדהמה ושואל לאיזה היברו סקול היא הולכת כי נראה לו שהיא צריכה לבקש החזר כספי.

עוברת חצי שעה ובסופה שלומית מריירת מול שף בלבן שמציע לנו "לביבת קינואה מטוגנת ברידוקס בלסמי עם ליטוף קרם-פרייש על מצע חשלופית הפרדס". "רועי! רועי! מה חשלופית הפרדס מה?! אני רוצה לאטקעס, מה כבר ביקשתי?! לביבה קטנה ומתוקה? עם קצת סוכר מלמעלה? תגיד לו שאני אלרגית לחשלופיות ותשאל אם יש מתפוח אדמה". אין לו. אז אנחנו ניגשים לדוכן הבא של מסעדת מלון Plaza. נראה שיש שם לביבה עם ריבה ויש מצב שאני יוצא מפה חי הערב. "יש לנו לאטקעס מטוגן קלות עם נגיעת קונפיטורת לינדנברי וקמצוץ פואה-גרא". מהצד אני רואה את הורידים במצח של שלומית משנים צבע לסגול עמוק. תפסתי אותה מהר ביד ויחד רצנו לסופר לקנות שניים קוטג' 9 אחוז וקמח תופח.

 אז אולי שמונת הלילות הקרובים יריחו כמו צ'יפס אבל לפחות מנעתי את חורבן ה-BAM.

תגים:שלומית, ניו יורק, רועי הולר, לביבות, מתכון לביבות, חנוכה

שלומית ורועי עושים בת

Ron Mueck (b. 1958) Swaddled Baby

עם שובו של גלעד שליט הביתה ומתן אישור הבנייה במזרח ירושלים, שבנו אנו לעסוק בשיחות פנימיות לגבי פוטנציאל הרחבה בבית משפחת הולר. הנושא נמצא באוויר כבר זמן רב וברגעים אלו ממש אנו מרגישים צורך עז לנצל את הזקפה הלאומית ולתת יד לפיתוח ההתנחלויות מעבר לגבולות ישראל. כידוע, אין חזק מכח הזרע כשמדובר במאבק האקוטי כנגד האיום הדמוגרפי, ובואו של החורף גם ככה גורם לנו לבלות ארוכות תחת הסדינים כך שההתעסקות במלאכת הקודש לא מצריכה מאמץ יתר.

בזמן שאנו משרטטים את תוואי התוכנית מתעוררת בעייה קטנה. כיאה לצרכנים נבונים עם מודעות גבוהה, החלטנו שאנו מעוניינים ליישם את זכות הבחירה החופשית שלנו וללכת על תינוקת מסוג נקבה. מדוע? ובכן, הגנים שלי לא עשירים בסנטימטרים וכשזורקים את שלומית למשוואה הממוצע בכלל יורד ל-50 סנטים פוטנציאל גובה לילד. חשבנו על נמוכים נמוכות שאנו מכירים והגענו למסקנה המתבקשת שעדיף יעל בר-זהר מאשר דובי גל.

"נו אז מה הבעיה? כל מה שאני צריך לעשות זה לאכול קישואים וללבוש ורוד" אני אומר. שלומית מציעה שבכלל נאמץ, אבל רק את הילדה הכי ילדה יפה כי כשיראו אותה כולם יגידו שאמא שלה בטח בכלל מהממת. אנחנו מחליטים לא לקחת צ'אנסים ופונים ליעוץ מקצועי – גוגל.

ובכן, מסתבר שאכילת קישואים מביאה לסיכוי של 50/50 בין תינוק זכר לנקבה, או כמו שסבתא שלי אומרת "גורנישט מיט גורנישט". יש דרך אחת שמבטיחה 100 אחוזים הצלחה בבחירת מין הילוד והיא נעשת על ידי זיווג פיפטה לצלוחית פטרי ועולה 20,000 דולר. אני מוכן להשקיע אולי 100 דולר גג במסעדה רומנטית וכמה נרות לחימום האווירה אבל את העשרים אלף אני מעדיף לשמור לקולג' של הילד.

אחר כך ישנם מיני כשפים, לחשים ושיקויים אשר מתיימרים להביא להצלחות בטוחות. קחו למשל את לוח הילודה הסיני. מסתבר שכל אישה ונערה יכולות לקבוע את מין התינוק לפי הגיל והחודש בו מתבצעת ההפרייה. למשל, לבחורה בת 29 יצא בן זכר אם קיום היחסים יתבצע בחודש אוקטובר. אז מצד אחד, מיליארד סינים לא טועים. מהצד השני, יש בעולם איזה חצי מיליארד סיניות. וכמו שאנחנו מכירים את הסינים, בטח כולם מזדווגים באוקטובר בשביל שיצא בן, אז משהו לא ממש מסתדר.

עזבנו את תורת המזרח הרחוק וגילינו שבתרבויות שונות ומשונות מאמינים שאם רוצים בן (או איש-זאב) יש לקיים יחסי מין בלילות של ירח מלא. אחרים אמרו שסכין מתחת למיטה עוזרת להביא ערס זכר גאה עם שערות בכתפיים. ובנות? לילות של חצי ירח או ביצה מתחת למיטה. שלומית נזכרת שיש שאריות חביתה בדוגיבג מהבראנץ'.

החלטנו לעזוב את האמונות הטפלות לטובת גדולי הפילוסופים מיוון העתיקה. היוונים כידוע אהבו מאוד בנים. אהבו מאוד מאוד. הם האמינו שלאישה שני רחמים והימני שבהם אחראי לפס היצור הזכרי. לכן הם המליצו לשכב על צד ימין שלא יצא מצב בו הזרע יגיע לצומת T  ויסע לצד הלא נכון.

זה לא נראה מסובך מדי אמרתי לשלומית שהמשיכה לקרוא בקול רם: "'יתר על כן, האמינו היוונים שהאשך הימני בגוף הגבר הוא האחראי לייצור בנים ולפיכך קשרו את האשך השמאלי. אמונה זו רווחה אף במאה ה-18, עד כי ניתנה המלצה לבני האצולה הצרפתית לכרות את האשך השמאלי'. אז מה אתה אומר? שנלך עם המחמירים?".

"רגע רגע שניה לפני שחותכים כאן ביצים! אריסטו אומר שעודף נוזלים מביא בנות. יש לקיים יחסים עם רוח דרומית רוויות לחות. נשמע לי יותר מדעי מאשר ח"ע צרפתי באשכים….".

בסופו של דבר אמרתי לשלומית שנצמדים למשנתו של רבי חזקיה בר מנוח, מבעלי התוספות, שאומר: "יש באשה שבעה נקבים. שלושה מימין שלושה משמאל ואחד באמצע וכשהזרע נכנס באותם שבימין, תלד זכר, ואם נכנס בשמאל – תלד נקבה, ואם נכנס באמצעי תלד טומטום".

"אוף דביל!" אומרת שלומית, "נראה לי אתה נכנסת באמצע. בוא רגע תראה את זה, יש אחד, ד"ר שטל, שכתב ספר בשם 'איך לבחור את מין הילוד'. הוא אומר שזרעי הנקבה איטיים אך עמידים יותר, ואם רוצים בת אתה צריך לעשות אמבטיות חמות, ללבוש תחתונים צמודות ולי… לי אסור להנות בזמן הסקס".

בסופו של יום יצרנו תוכנית פעולה חסרת דופי, טקטיקה משובחת שתבטיח ילדה נקבה ב-99 אחוזים: אחרי שחודשיים אטבול בגיגית רותחת ואלבש תחתונים אקסטרה סמול, נלך בסוף דצמבר למסעדה סינית בלילה עם חצי ירח. נביא את כל הסכינים לשכנים ומתחת למזרון נניח קרטון ביצים אורגניות. את המזגן נשים בחלון הדרומי ומתחתיו נניח מכשיר אדים להרטבת הרוח. והכי הכי חשוב זה להזהר שלא יכנס באמצע, שמא חס ושלום יצא לנו טומטום.

תגים:בחירת מין תינוק, בן או בת, הריון, להכנס להריון, מין הילוד, מין הנולד, רועי הולר

ואם לכנסת היו גלגלים?

Ai Weiwei, Bicycles Forever

מספר מילים לרוכבי האופניים. תשמעו, סך הכול אתם בסדר גמור. אופניים זה יופי וחשוב ועזור לסביבה. כלי התחבורה שלכם מוריד את הלחץ מהכבישים וגורם לירידה משמעותית בכמות בתי שחי בסאבווי. הפעמון שלכם עושה מקסימום גרינג-גרינג וכשאתם מגיעים לעבודה נוטפי זעה, כיף לצחוק עליכם. אבל ראבאק? מתי נהייתם כאלו חולרות חסרי התחשבות? לא עובר יום בלי שרוכב אופניים כמעט דורס אותי או לפחות מבצע אקט חסר התחשבות בזמן שאני חוצה את הכביש להנאתי וגורם לי להעיף אצבע משולשת. אני בהחלט מבין שמושב האופניים והסקיני ג'ינס גורמים ללחץ כפול באזור החלציים,אבל חבר'ה, תחשבו על הסיבה שבגללה הפכתם לרוכבי אופניים, על השנאה המשותפת שאנו חולקים כלפי הרכבים הממונעים והמוניות הצהובות. אז למה להתנהג כאילו לכולכם קוראים פונג'בי ואתם נהג מונית מטרג'קיסטן? זה ממש לא קול.

אוכלוסית רוכבי האופניים פיתחה לעצמה סוג של התנשאות בלתי נסבלת בשנים האחרונות ותאמינו שלא קל לי לכתוב את השורות האלו, אני עוד אחטוף בראש מאבא שלי, פאנאט אופניים מושבע. בכל זאת אני מרגיש שמכלי תחבורה נוח ותחביב של שעות הפנאי הפכו האופניים לעוד סמל סטאטוס או מועדון אקסקלוסיבי. מחנה האופניים מתחלק לשני חלקים, אלו שידם משגת והם משקיעים באופניים כאילו היו מכונית פאר. אלפי דולרים נשפכים רק בשביל שיהיה אפשר להשוויץ כמה קל לעלות במדרגות את שילדת הפליטניון, שהוא חומר סודי של NASA אשר פותח בפרויקט לשיגור אחמגינג'ד לחלל. למחנה השני אין כסף ויש משקפי היפסטרים, זקן מדובלל ופרצוף של "אני יותר טוב ממך".

ובכל זאת, בואו ונבהיר רגע את ההבדל בין "דריסת רגל" ל"דריסת הולך רגל". בכיתם לבלומי שיתקין לכם מסלולי אופניים וקיבלתם מסלולי אופניים, אז למה לא לפדל כמו בני אדם? כהולך רגל, להסתכל שמאלה וימינה כאשר אני חוצה את הכביש הפך לשמאלה, ימינה וממש ימינה, כי למרות שיש לי ירוק לרוכב האופניים יש מסלול ירוק ששיך לאבא שלו והוא יכול לעשות מה בראש של ובדרך כלל בראש שלו זה לשפשף לי את האף עם קסדת הוינטג' כאילו אני לא קיים. הם טסים בלי לראות בעיניים וחושבים שהם מרחפים על איזה ענן כשבמציאות הם כמעט דורסים אמא עם עגלה (זה קרה בפינת הרחוב שלי בצהרי יום שבת). זה מעצבן, מקומם ובעיקר מאכזב כי רוכבי האופנים, במקום להיות מראה פסטורלי אל עבר עתיד טוב יותר הפכו למטרד מפחיד ובלתי נסבל בעליל.

חבר'ה, לפני שכל הירוק הזה שלכם יהפוך לפטרת, אנא מכם, חישבו על הכעס והזעם שעובר לכם בדם כשכלי רכב לא נותן לכם זכות קדימה. הרי דוגרי, הזכרו בשיחות שאתם מנהלים עם חבריכם הרוכבים על החוצפה, היהירות וחוסר האכפתיות שהנהגים מפגינים כלפיכם בכביש ורק תדעו שאנחנו, הולכי הרגל, אומרים את אותו הדבר בדיוק עליכם.

זה בערך כל מה שרציתי להגיד על רוכבי האופניים.

עכשיו יש לי מספר מילים לממשלת ישראל. קול זעקת יהודי ארה"ב הוביל השבוע להורדת הקמפיין המטומטם שקורא להחזיר אותנו לארץ. למרות שאין כל קשר בין הפרסומות האוויליות ליהודי הגולה, הם כהרגלם החליטו להעלב, הרי בשביל זה משלמים לעובדים בליגה היהודית, אנשים מצוינים מקבלים שם משכורת בשביל לשבת כל היום ולהפגע בשם העם. ההעלבות הפומבית גררה מספר אייטמים בעיתונים מקומיים כאלו ואחרים, מספר אתרי אינטרנט ובעיקר לחשש מסתימה בצנרת הבנקים ובתזרים הכספים השוטף אל עבר מזנון הכנסת.

מה שמפליא הוא שאנוכי, יחד עם עמיתים רבים בתקשורת, בעיתונות, בבלוגוספירה וברשתות החברתיות, מחינו על אותו הקמפיין לפני מספר שבועות ברגע שהוא נוצר כל ידי גדולי המוחות הקטנים אשר מתרוצצים במסדרונות האפלים של הלישכה הממשלתית לפרסום. אני כתבתי טור מוקדש בידיעות אמריקה ואף כלי תקשורת ישראלי לא פסח על האייטם, מ- ynet, לוואלה, גלובס ומעריב, שלא לדבר על עשרות כותבי בלוגים מוכשרים והאמת שאף אחד מאיתנו לא ממש נעלב, דווקא הבענו ביקורת נקודתית ומדויקת על הבעיות האקוטיות בקמפיין, הסיבות למה הבדיחה הזו צריכה לעוף מהמרקע ואפילו סיפקנו מספר טיפים כאלו ואחרים לשיפור מסעות הפרסום הבאים והדברים אותם אנו מעונינים לשמוע כאשר מדברים על חזרה לארץ.

כמובן שאף אחד לא הקשיב לי, לא לעמיתי למקצוע, לא לבלוגריסטים או לקירות של פייסבוק. אני, כמו כל שאר המגיבים העבריים, סך הכול בחור טוב, עדיין אזרח המדינה, ובאמת שהקמפיין הזה עורר את זעמי ממש כמו את קצפם של יהודי ארה"ב. אז למה כשאני כעסתי, אף אחד לא אמר מאום אבל כשאלה כעסו לקח יומיים לנושא להגיע לראש הממשלה שביטל את הקמפיין בשניה? הרי אם מישהו היה מתעניין במה שיש לנו להגיד, כל הבושה הזו לא הייתה מתרחשת.

אז באמת, תוציאו עוד אלף פרסומות מביכות ותקראו לי יורד בפרצוף ותצחקו על הילדים שעוד לא נולדו לי והכל בשביל לנסות להחזיר אותי לארץ. אבל להקשיב למה שיש לי להגיד? בטח. אולי תתבעו אותי על לשון הרע וזהו?

תגים:אופניים, הם ישארו ישראלים, עזרו להם לחזור לארץ, קמפיין משרד הקליטה, רוכבי אופניים, רועי הולר

נקמת המדפסות

Hans Haacke, News. 1969

"רועי! המדפסת המטומטמת שוב לא עובדת!"

"וואלה שלומית? וואלה? אולי יש לך עוד חדשות מרעישות לספר לי? אולי פשוט תגידי לי שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב? אולי תספרי שהעולם הוא עגול וכדורגל משחקים שעה או… נו… 70 דקות? ברור שהמדפסת לא עובדת. בשביל זה קנינו אותה"

"נו אז מה אני אמורה לעשות? יש לי להגיש את העבודה הזאת מחר וכבר אחת עשרה בלילה ואין לי איפה להדפיס!"

"ברור שלומית, אם תסתכלי על הקופסא של המדפסת תראי שאחד הפיצ'רים המרכזיים שלה הוא 'המדפסת מפסיקה לעבוד באמצע הלילה, בדיוק שעתיים לפני הדדליין של עבודת הגמר' זה כתוב שם, מיד אחרי 'מיכל הדיו מובטח להגמר שניה לפני שמדפיסים את האאוטליין של ההרצאה' אז מה את רוצה בדיוק שאעשה?".

כששמעתי את החלון נפתח וראיתי את שלומית מנסה להעיף את הפרינטר מהקומה הרביעית הבנתי שאין ברירה אלא לבצע הפרדת כוחות. חיברתי את המדפסת בחזרה לשקע ואת ה-USB למחשב ושאלתי מה קרה. שלומית סיפרה שהמנורה מהבהבת בלי סיבה ולא יוצאת שום הדפסה לא משנה כמה שהיא מנסה. הדלקנו מחדש את המדפסת ואכן, נורת ה-OFF/ON החליטה לעשות הסבה לדיסקוטק. מכבים מדליקים, מכניסים מנתקים וכלום, נאדה, זיפ, זילץ'. המדפסת לא טובה לכלום מלבד לגרימת התקפי אפילפסיה.

טוב שלומית, בטוח יש פיתרון. כל מה שנחוץ זה ראש טכנולגי. הנה בואי נעשה ריסט למחשב. רגע שניה, אז מה אם זה לא עובד, אפשר לפתוח את הדלת של המדפסת, הנה המיכלים נוסעים לאמצע ועושים שפגט. איזה יופי? עכשיו נוציא אותם אחד אחד, נשקשק חזק והכי חשוב נעשה פוווווו והופ הם מיד חוזרים למשכבם בשלום, הא? רגע אולי נלחץ על הכפתור הגדול הזה עם האיקס? עדיין מהבהב הא? טוב תשמעי נראה לי שמה שנותר לעשות זה לזרוק את המדפסת מהחלון.

"לא רועי לאאאאאאאאאאאא!!"

אבל אין דרך חזרה. המדפסות מובילות בגאווה את רשימת מוצרי האלקטרוניקה הכי מעפנים שיש. ולא סתם מעפנים, אלא מצ'וקמקים עד כדי כך שכבר בהפעלה הראשונה המשתמש מקלל את האמא פלסטיק ואבא דיו שיצרו את גוש הזבל שמקרטע ממול. ולמה לא? הרי כולנו מטומטמים וקונים מדפסת שהיא גם סורק, טלפון משרדי, פקסימיליה, מכונת צילום, מפתחת תמונות ועושה נעים בגב והכל במחיר מציאה של 12.99$ ועוד מצפים שזה אשכרה יעבוד. אם מישהו היה מוכר לי מקרר שהוא גם טוסטר אובן ומיקרו עם מסך HD  32 אינץ' ובלו-ריי מובנה במגש של הקרח שעולה כמו מגש פיצה הייתי אומר לו ללכת לחפש את ההגינות של אהוד ברק. אבל כשזה במדפסת? יאללה תעמיס לי שתיים.

ולא רק שרשימת הפיצ'רים על המדפסות היא משימה בלתי אפשרית בעליל, אלא גם שכל העסק מגיע בתוך אריזה כל כך מקרטעת ומחומר כל כך עלוב, שכוס פלסטיק ממוחזרת מרגישה לידה רולס רויס. שלא לדבר על הדיו שתמיד בא ארוז בתוך קרטון ענק ובתוכו שקית ביוכימית מסננת קרינה בעובי 10 סנטים לפחות, הרי בכל זאת מדובר בלא פחות ממיכל קריפטונייט שצריך להגיע בתוך יער גשם ועצם בריח של דינוזאור. ואפרופו דיו, מסתבר שהנוזל השחור הנדיר שווה יותר מזהב ועשוי מדמעות של ילדים אפריקאים. בגלל זה גוש צבע עם ארבע מיליליטר דיו שמספיק להדפיס אולי את מספר העמוד לפני שהוא מתחיל להשתעל עולה כמו סימסטר. אם היו לי מניות, הייתי משקיע אותם בדיו.

לכן אנחנו בעד מיחזור דיו וקונים בוחטה עטים של פיילוט ופעם בשבוע סוחטים את המילוי לתוך המיכלים של המדפסת. וגם בנייר מנסים לחסוך ולעזור לסביבה ולחשבון הבנק כי כמו שאומר הפתגם לכל נייר יש שני צדדים. אז מתי שאפשר בוחרים באופציה של הדפסה דאבל סייד ומתכוננים לפסיכומטרי שמגיע מיד: "הפוך את החבילה המרכזית, בעודך אוחז באמצע הדף, וסובב כנגד כיוון שעון החורף. אם באזורך מופעל כרגע שעון קיץ, הפוך את ערימת הדפים למעלה 180 מעלות והזן למדפסת כשהטקסט פונה לכיוון מַכּה". כמובן שהמדפסת בסוף מדפיסה על הצד שכבר מודפס ומילא ההדפסה הכפולה אם לא היתה את בעיית הדפים שנתקעים. ראבאק, האנושות שולחת רכב למאדים! אז כמה קשה זה כבר להמציא מכונה שתמשוך דפים כמו שצריך? ובשקט! בשקט בלי רעש שנשמע כאילו טרקטור דורס את בוב דילן. למה כשרוצים להדפיס דף אחד בלילה צריך להעיר את כל הבניין עם הקחצ'חצ'חצ'חצ'קחחחחחחחח…. פפפפפפפר…פרררררר…פסססקחחחחחצ'יפחחחחחפף. ואם הדף נתקע אז אללה איסטור. אם משוך בחבל היה ספורט אולימפי אז אמריקה צריכה לשלוח את מדפסות HP  להתחרות. מדליית זהב בליינד.

אז רק שתדעו, זה לא החימום הגלובאלי, לא המטריקס, לא הקופים ולא הטרמינייטור. אלו המדפסות. המדפסות יביאו את סוף המין האנושי.

תגים:לקנות מדפסת, מדפסת, מדפסת התקלקלה, מדפסת תקועה, רועי הולר

אמרתי רפרזנטטיב! ר-פ-ר-ז-נ-ט-ט-י-ב!

Tom Wesselmann, «Still Life # 28», 1963

האינטרנט של בית משפחת הולר בחסות טיים-וורנר הרגיש איראן וכיבה עצמו לדעת. עכשיו לך תחייה יום בלי אינטרנט. בלי ווינט, בלי יוטוב, בלי אימייל, בלי לדעת שאם תריץ דחקייה על הפלולה של אהוד ברק בפייסבוק תקבל תביעה על סך 300 אלף שקל. בהתחלה דווקא הרגיש די טוב להיות מנותקים לרגע מהרשת, חיים מחוץ לסקאלה, בלי לדעת כל רגע מה ומי ולמה, אבל אחרי חמש דקות זה הפך לבלתי נסבל, בעיקר כי לא ידעתי מה בר רפאלי איז אפ טו.

יתברך שמה של השכנה ממול, זו שנותנת לכולם. הווי-פיי שלה פתוח לכל דורש, בלי הגנה, ללא פרוטקשיין, ואנחנו נכנסו לתוך הפס שלה, עושים איזה סטאטוס אפדייט מהיר ובודקים מי תויג בבראנץ' של שבת. הצלחנו לחיות ככה בחברותא למשך מספר ימים, מה ששלך שלי ומה ששלי לא עובד, אך כאשר בערב ראשון הספה ספגה אותנו פנימה והשלט כיוון לסטרימינג הוּלוּ של איזה וולקינג-דד או דד-מן-וולקינג, הפס המשותף כבר לא היה כל כך רחב ונכנסנו ללופ טעינה אינסופי.

בניגוד מוחלט למוטו הקבוע שלי: "עדיף לשבת על הספה ולחכות שהכל יסתדר" (ההסקה לא עובדת מאז חורף 2006) החלטתי לעשות מעשה ולשאול לשלומם של של משפחת טיים-וורנר, כי כשקופאים מקור אפשר לשים את הרגלים בגיגית מים רותחים, אבל כשאין אינטרנט אי אפשר לשים את המחשב במים רותחים.

עכשיו טלפון למחלקת שרות לקוחות של חברת הכבלים זה יותר מסתם טלפון. זו מלחמה. מלחמת מוחות. על מהירות הגלישה. על החשבון החודשי. על החיים. ראשית, הם ינסו להתעסק עם האינטלקט של המתקשר. האם תדקלם את מספר הטלפון אל תוך שפופרת שאף אחד אינו מאזין לה? לדעתי תמיד עדיף ללכת על בטוח ולהקיש את המספרים אולד-פשן. אם יש סמארט-פון ואין מקשים, ובכן, אחד אפס לכבלים.

אחר כך מגיע מבול השאלות הממוחשבות. הכתובת? המיקוד? תמקד את המיקוד? מספר הדירה? מה השם שלך? של חמותך? שמה של אמך לפני הנישואים? והמאכל האהוב עליך? עם פטריות? אין בעיה, 22.90 בבקשה, זמן משלוח משוער 30 דקות תודה! כמובן שזהו מבחן סטמינה אכזרי אשר מטרתו לבדוק כמה זמן יקח לצרכן לאבד שליטה ולצעוק "קושולאומו מה לא ברור?? אמרתי רפרזנטטיב! ר-פ-ר-ז-נ-ט-ט-י-ב!!!"

"גרייט! יור פידבק אוף סרביס איז: פ-ו-ז-י-ט-י-ב!"

יש את אלו שיגידו "החיים לא שווים את זה" ויקפצו מהחלון. אל תשברו. לקפוץ מהחלון רק יקצץ לכם דרסטית את רשימת החברים בטוויטר. זהו לברינת' מתוחכם. חלק מהתשובות יובילו אתכם לאבדון. חלק ינתקו אתכם מהשיחה. אבל עם קצת התמדה תגיעו לנציג שירות הלקוחות ועם טיפת מזל הוא לא יעביר אתכם למחלקה הטכנית.

"הי קת'לין! אני שונא את אמא שלכם ורוצה להתנתק לאלתר. קחו את הממיר שלכם ותדחפו את השלט למודם. כבר שלוש שעות שאני מדבר עם מכונה פריג'ידית ולמרות שהיא בקשה את הטלפון שלי די מהר, נראה לי שאין מצב לקשר. אני תשוש פיזית ומובס רוחנית ואני לא רוצה להיות חבר שלכם יותר".

"או איים סורי טו היר דת מיסטר הולר. אבל אני לא יכולה לנתק אותך מהשרות. בשביל זה תצטרך לדבר עם מחלקת שימור לקוחות, אני מייד מעבירה אותך". רגע לא! לא בחייך! אמרתי שאני מעוניין לעזוב. אני עושה עלייך חוק החרם. הסיפור בינינו נגמר מותק אז תעבירי אותי בבקשה למחלקת "בוא ונפרד כידידים" ולא לשימור לקוחות.

"הגעתם למחלקת שימור לקוחות. מיסטר הולר אני ורי סורי שאתה רוצה לעזוב אותנו? האם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לגרום לך להשאר?"

"תשמעי בואי אני אגיד לך את האמת. גם אם תהפכי אותי לראש ממשלת טיים וורנר, וכל הוורנרים הקטנים יעשו לי מס'ג שוודי ועיסוי רקמות, אין שום סיכוי שאני נשאר. אני אתכם סיימתי. דר איז אונלי סו מאץ' א מן קן טייק".

"אולי אני יכולה להציע לך פיצוי? מיסטר הולר אני רואה שאתה מנוי לדאבל-פליי ב-89.99 לפני מס, פס וצלילי בס, אולי תרצה לשדרג לדאבל-פליי שופרא או יותר טוב, טריפל פליי דה-שופרא במחיר מצייה של 499.99? אתה תקבל אלף חמש מאות ערוצים ואינטרנט מרוצים. הטלוויזיה שלך לא תשכח לך את זה לעולם אתה תהיה המאושר באדם. לא תהיה לך סיבה לצאת מהבית ואל תשכח המבצע לא כולל שלט, סלט, ממיר, ממיר לממיר ומס אוויר?".

"זה אומר שהאינטרנט שלי יחזור לעבוד?"

"יש מצב".

"איפה אני חותם?"

תגים:אינטרנט, אינטרנט מהיר, טיים וורנר, כבלים, להתנתק מהכבלים, ניו יורק, רועי הולר

שילשולי חקיקה

Yue Minjun, "Execution," oil on canvas, 1995

שבוע עמוס מאוד עבר על ממשלת ישראל. חברי הכנסת עושים עבודתם נאמנה ומעבירים חוקים נהדרים אשר מקרבים את מדינת ישראל ומבססים את מעמדה לצד מדינות האזור כגון איראן, אפגאניסטן וערב הסעודית. בשעות נפלאות אלה של אביב ימי הביניים המציף את ארצנו הקטנטונת, אשמח להצטרף לחגיגת הדמוקרטיה ולהציע מספר חוקים נוספים שבטוח יעברו בקלי קלות!

חוק הבורר: דרכם של הח"כים בטוחה וחיסול השטות הזו שנקראת הפרדת הרשויות קרוב מתמיד. בשלב ראשון תקוצץ התקופה המינימלית של עתודי בית המשפט העליון משלוש שנים לשנתיים. בשלב השני תרד ההמתנה לשעה פלוס מינוס מחוץ ללשכה של ביבי, תלוי אם הוא מאחר לפגישה או לא. אישור מינוי השופטים יערך בערב מיוחד בהנחיית צביקה הדר. משכן הכנסת יעבור לניצנים והח"כים יצביעו באס.אמ.אסים על השופט אשר חפצו ביוקרו.

 חוק "הכלב אכל לי את יומן הפגישות": לא עוד יאלצו ראשי ממשלה ושרים נכבדים לספק תירוצים אלו ואחרים לגבי אי הגעתם להצבעות. חסל סדר "אני יושב שבעה" או "אני בניתוח הסרת משקפי שמש". נבחרי הציבור לא צריכים לתת דין וחשבון לגבי מקום המצאותם בזמן הצבעות זוטרות בנוגע למוסדות זניחים כגון "בתי המשפט". מעתה, כאשר תשאל השאלה "מדוע נעדר כבוד השר?" התשובה תהיה קצרה, קולעת ומכבדת: "הכלב אכל לי את יומן הפגישות".

"חוק החרם הכיתתי": כל ארגון או מדינה שיצאו בקריאות חרם על ישראל, או כל אדם אשר יחתום על עצומה נגד המדינה, לא רק שיהיה חשוף לתביעות וסנקציות כלכליות, אלא גם יועמד במרכז המעגל וחברי הכנסת יאמרו לו "הכל עובר עליך וקקי בידך".

"חוק שעון הסתיו": שעון החורף מהווה כר פורה לוויכוחים בין הציבור הדתי והחילוני ואלוהים. כידוע, מצוות "קמבן את אלוהיך" אומרת שיראי שמיים יכולים לעשות מה בראש שלהם לגבי היום הקדוש ביותר ביהדות ולקצר את צום יום כיפור בשעה על ידי הזזת מחוגי השעון אחורה, בשקט, בכדי שאבינו בשמיים לא ישים לב. ובכן, כמסורת הסתיו הבלתי צפוי, הצעת חוק "שעון הסתיו" תאפשר למפלגת ש"ס לשנות את השעון בהתאם למצב הרוח ודני רופ. ברוב חודש תשרי יוכל עם ישראל לחזור הביתה באור, בנים בניו-יורק יוכלו לדבר עם אמהותיהם בארץ והדתיים יוכלו לצום פחות או אפילו להעביר את השעון 24 שעות קדימה ולדלג על יום כיפור כליל.

"חוק הגבלת השמאל": ח"כ פאינה קירשנבאום ממפלגת "ישראל ביתנו" גדלה ברוסיה הקומוניסטית ולכן היא יודעת מה טוב לדמוקרטיה הישראלית. הצעת החוק שלה להגבלת תרומות לארגוני השמאל היא מבורכת, אך אינה מספיקה אל מול המצב העגום של מדינת ישראל. "חוק הגבלת השמאל" לא רק יגביל את התרומות לארגונים ללא רווח בעלי נטייה פוליטית שמאלנית (קידום השלום, עצירת הכיבוש, זכויות ההומואים והלסביות, צער בעלי חיים וכל שאר השטויות המתרוממות האלו)  אלא את השמאל בכלל. אנשים המזוהים עם השמאל יוגבלו לישיבה בבית קפה תל-אביבי אשר יקרא "ה0מאל" ושם הם יוכלו לשתות אקספרסו קצר ולחרבן על המדינה.

"חוק הסירוס": לפי חוק הוצאת הדיבה החדש, סכום הפיצויים בתביעת לשון הרע יעלה מ-50 ל-300 אלף שקלים. כמובן שסכומים בזויים אלו אינם יכולים לעצור את התשקורת. זכות הציבור לדעת מה שביבי רוצה שנדע נמצאת בעדיפות עליונה ברשות השידור ובמסדרונות "ישראל היום" וכפי שאמר יוזם החוק, ח"כ לוין, נסיון "להטיל דופי בראש הממשלה הינו נסיון מגוחך". לכן, ידע כל עיתונאי כי עלול הוא לעמוד לדין ולהפסיד לא רק מאות אלפי שקלים, אלא מעתה גם זוג אשכים. כמובן שעיתונאים יוכלו להמשיך לעסוק בעבודת הקודש לאחר המשפט, אך נראה אותם משדרים כתבה רצינית בטלוויזיה בלי שאף אחד צוחק מקול הפלצט הבוקע מן המרקע.

"חוק ברית המילה": הינו נספח לחוק היסוד של אבי דיכטר אשר מבסס את מעמדה של ישראל כמדינה יהודית. הפרדת הדת והמדינה כבר לא תהיה רלוונטית אחרי שיעבור החוק, כמו שאמר ח"כ דיכטר עצמו על החוק אשר יאפשר "לשופטים להתמודד בעתיד ביתר קלות עם עתירות, שמתיימרות לטעון כי מאפייניה היהודיים של המדינה פוגעים ברגשות של אזרחים כאלה ואחרים".  הערבית כבר לא תהיה שפה רשמית כי רק מיליון ו-400 אלף אזרחים דוברים אותה. מצד שני ידרשו כל תלמידי כיתה אלף ללמוד ארמית בכדי שיוכלו לקרוא בתלמוד הבבלי. הדובדבן שבחוק יהיה עמדה חדשה של הרבנות הראשית בבן-גוריון, בדומה ללקיחת טביעת האצבע אצל האמריקאים, ימולו הרבנים את החפצים לבוא בשעריה של המדינה היהודית. נשים יעברו שיעורים בחוקי נידה, ואלו מהן שמקבלות מחזור יולבשו מיד בסדין ויועברו למתחם מוגן בקניון רמת אביב.

"חוק הפרטת האזרחים" אחרי שהכנסת אישרה בקריאה טרומית את הפרטת הגנים הלאומיים ומכרה את מצדה למשפחת קניוני עזריאלי יחד עם עיר דוד, חוף השרון ו…הכרמל, יובא לקריאה ראשונה חוק הפרטת האזרחים בו ימכרו תושבי ישראל למרבה במחיר.

הצעות נוספות יתקבלו בברכה. למידע לגבי האפשרויות העומדות בפניכם לקבלת דרכון זר יש לפנות לשגריריות הקרובות לביתכם. בהצלחה!

תגים:חוק בתי המשפט, חוק גרוניס, חוק הגבלת השמאל, חוק הוצאת דיבה, חוק החרם, חוק שעון החורף, רועי הולר

אוניברסיטה יקרה…

Artist's shit (1961), by Piero Manzoni

עונת ההרשמות בפתח והסטודנטים וואנאבי במתח. להגיש אפליקיישן לאוניברסיטאות זה כיף כמו קשירת צינורית הזרע. אחרי שהתחננתי מפרופסורים בשביל מכתבי המלצה, עברתי את הGRE בהנפצה וזרקתי אלפי דולרים לביצה של מוסדות שלא ישתינו עלי בקשת גם אחרי עשרה גרנדה לאטה, כעת הגיע תורה של הפרסונל סטייטמנט או בעברית "הסטיימנט הפרסונלי” שזה אחד הדברים היותר משפילים שאדם צריך לעבור אחרי הבדיקה הזו בבאקו"ם בה לופתים לך את האשכים ואומרים "תשתעל" (בעצם פרסונל סטייטמנט זה בדיוק זה). אז לכל העוסקים במלאכה אני מנדב כאן בפומבי את ההצהרה האישית שלי, ככה להשראה, לדעתי זה מאלף ומי יודע, אולי למישהו מכם זה עוד יעזור!

רועי הולר
פרסונל סטייטמנט

“כן מטמובו"

מטמבו, התלמיד האהוב עלי, פרודיג'ה אם תרצו, קם על רגליו ואמר "אם נבחן את מסגרתה של תבנית זו יתברר, בניגוד למה שנראה ממבט ראשון, שהאופן בו משתמש שייקספיר במקורות הלשון האנגלית הוא מהפכני בדרכו שלו ומשקף את נסיון הגישור על-פני הסתירות”.

זה היה היום הכי חם בהיסטוריה של זימבבואה. אני מביט על מוטמבו בגאווה. דמעה זולגת מזווית עיני ומרטיבה את לחיי. ולחשוב שלפני חודשיים תמימים מוטמבו לא ידע אפילו לדבר אנגלית.

הכל התחיל בגיל מינוס תשעה חודשים, ביום בו אמי התעברה בשרותים של הספרייה העירונית עקב דחף תשוקה שבער בחלציה לאחר ערב שירת ימי הביניים. לאמא תמיד היתה פינה חמה בלב ליהודה הלוי וכך התחילה אהבתי העזה לספרות.

מהרגע בו הגחתי לאוויר העולם, הורי החלו לדבר איתי לטינית. בגיל שנתיים קראתי וכתבתי עברית, אנגלית, איטלקית, גרמנית, יוונית ופיתחתי יכולות שיחה מרשימות במדנרינית. בגיל חמש דיקלמתי את כל כתבי עגנון ועד סוף היסודי כתבתי את התזה הראשונה שלי, תשובה לז'אק דרידה תחת הכותרת "פואטיקה של דקונסטרוקציה, או כרוניקה בביניין התפעל".

אך עם זאת, ילדות פרברים היא ילדות קשה. אמא לא שיכורה. אבא לא מכה. חינוך טוב. אושר ואהבה. עם חוויות כאלו לא הולכים לקולג'. ידעתי שהגיע הזמן לעשות משהו למען האנושות ולימוד סונטות של שייקספיר בזימבובאה זה בדיוק מה שחסר בעולם האכזר בו אנו חיים. הכל התחיל לפני חמש שנים. אני זוכר את היום ההוא כאילו היה לפני חמש שנים. הבטתי אל החלון. בחוץ חזר השלג לרדת. הבטתי בעייפות בפתיתים, כסופים וכהים, נופלים בשיפוע כנגד מנורת הרחוב. זהו הזמן לצאת למסע מערבה!

“זימבבואה. זימבבואה. זימבובואה" גילגלתי את המילה על לשוני כמו מנטרה, מוקסם מהפרמיטיביות השובה של ההברות האקזוטיות. ארזתי את מטלטלי במטפחת וקשרתי אותם למקל. ידעתי שאינני זקוק להרבה. פת לחם, מצפן, אנתולוגיה לספרות אנגלית של נורטון. איך אגיע לשם? מטוס לא בא בחשבון. גם רכב מחוץ לתמונה. דריסת רגל פחמנית כבדה מדי. אופניים? לא יכולתי להסתכן בפנצ'ר. עזבתי את בית הורי כשרגלי נושאות אותי. הלכתי לתל-אביב, צעדתי אל באר-שבע, משם לחצי האי סיני. לעבור את מצרים היה קלי קלות. עצרתי שם למשך מספר שבועות בכדי להפעיל לחץ דיפלומטי בנוגע לשחרורו של גלעד שליט וובעקבות סטאטוס שכתבתי בפייסבוק ("מוזר, נדמה שיש כאן רק בנים") החל המרד הידוע בשמו האביב הערבי.

בדרכי הארוכה לזימבבואה ידעתי שהמבחן האמיתי יתרחש בדרום סודן. בהגיעי לדרפור הקמתי מפקדה הומניטרית לחלוקת קונדומים. הדבר האחרון שהסודנים האלה צריכים זה עוד ילדים. כאשר קראתי בכותרות העיתונים על דילול האוכלוסיה באזור, הבנתי שמלאכתי נשלמה ואפשר להמשיך במסע.

לזימבובואה הגעתי על גבו של היפופוטם במורד נהר לימפופו. למדתי את אומנות הלחישה לבעלי חיים בעשר השנים בהן התנדבתי לנקד את פרושי ר"שי בגן החיות התנכ"י בירושלים. נפרדתי לשלום מידידי וצעדתי לתוך לב המאפילה כשבראשי רצה מחשבה אחת ויחידה, המדינה הכי פחות מפותחת בעולם זקוקה למרכז ללימודי שייקספיר. השאר היסטוריה.

כעת ניצב אני אל מול הדוקטורט. הנרי דויד ת'ורו אמר "לדעת שאנו יודעים את מה שאנו יודעים, ושאנו לא יודעים את מה שאנחו לא יודעים, זהו ידע אמיתי." מצד שני, הדיקן של התואר הראשון אמר לי אחרי שבוע “אין לנו מה ללמד אותך, אתה פשוט יודע כבר הכל" והעניק לי את התעודה. ובכן, כל מה שנשאר הוא לסכם בפתגם שאני אמרתי "יאללה יאללה גם כן לכו לחפש! יש לי מקומות הרבה יותר מוצלחים לתקוע בהם את הלשון שלי".

תגים:לימודים ארה"ב, לימודים בחו"ל, מכתב לאוניברסיטה, פרסונל סטייטמנט, רועי הולר

ליל כל הטיפשים

Helen Levitt, New York, ca. 1942

מצב רוח להתחפש עבר וחלף אי שם בשלהי פורים 1993 אך בכל זאת היה קשה השבוע להתעלם מהאנדרלמוסיה ברחובות העיר שהוצפה לה בחבורת חרמנים חובבי טווילייט. כל המייקאפ הזה לקח אותי אחורה לכיתה ז' בחטיבה בה התחפשתי לפצוע וקיבלתי מכות מחצי שכבה והאח שלה מהתיכון. למען האמת הפנס בעין והדם שנזל מהנחיר השמאלי היו אלה שעזרו לי לקחת מקום שני בתחרות תחפושות של הבית ספר, אבל כל האוזני המן שבעולם לא הצליחו לשפר את ההרגשה. מצד שני, מתי בדיוק אכילת אזניים זה מתכון להעלאת מצברוח.

לאמריקאים אין אוזני המן. יש להם קנדי קורן וזה לא פחות מגעיל. כמובן שמקבלים את השליכטה הכתומה הזו במסעות הטריק-אור-טריט, הגרסא הפאגנית למשלוח מנות. אצל היהודים זה כמו בנק. אתה מביא את המשלוח הביתה ואמא מפקידה אותו בארון. אני תמיד הייתי מכין את המשלוח מנות הכי יפה ומקבל את זה של הילד שמחטט באף ומדביק את זה באמצע של האוזן המן. אצלי היה כיף-כף, מקופלת, טופי, בזוקות במבות ומכתב מושקע. אצלו היה שקדים מצופים מבעאסים כאלה שמקבלים בחתונות.

אבל אצל האמריקאים הקפיטליסטים אין קח ותן. יש רק תן או שנעקל לך את הבית עם גלילי נייר טואלט. וכאילו שזה לא מספיק אז תמיד שומעים את הסיפור ההוא על הבחור שתלה את עצמו בהלואין על העץ בחצר וכולם חשבו שמדובר בתפאורה ממש מוצלחת עד שהעורבים התחילו לנקר לו את העיניים.

הלואין עושה לי די ביכסה, ולא בגלל הזומבים, איתם דווקא יש לי קשר מיוחד, אלא כי להתחפש זה מעצבן, בשלושת הדתות. מעצבן אצל היהודים ומלכת אסתר, מעצבן אצל הנוצרים עם ומפיר בליל כל הקדושים והכי מעצבן אצל המוסלמים עם הבורקה המטופשת הזאת בכל ימי השנה.

יש מספר שלבים אותם עובר כל אדם מצוי עם חגי התחפושות למינהם. זה מתחיל בינקות, גיל בו אנו נתונים לחסדי אמא, ואין ממש ברירה אלא לקבל את רוע הגזירה שהיא בכלל רצתה תינוקת ולצאת עם חליפת הדבורה מאיה למרות שקוראים לך בכלל איציק. אחר כך מחזירים לאמא כשמגיעים לביתספר וממש אבל ממש רוצים להתחפש לרובטריק, הזה שהופך למשאית ועל הדרך שהיו לו גם וישרים והנעה קדמית תודה.

ואז מגיעים לחטיבה. הבנות מתחילות להתחפש למיני מאוס מהסרטון הקלאסי "אוי מיקי, נעלמו לי התחתונים" והבנים מתחפשים למחששה. אם חשבת בכל זאת להיות יצירתי ולהביא אותה בתחפושת, החבר'ה כבר ימצאו דרכים יותר יצרתיות להרים לך את התחתונים מעל הראש.

בתיכון זה כבר בכלל מבלבל שפתאום פורים חוזר לאופנה, בעיקר אם אתה הספורטאי בארון של השכבה ויש לך  הזדמנות להתחפש לכוסית. לאלה שנודפים ביטחון עצמי פורים זה שוב קול ואתה בלימבו, מצד אחד פלאשבקים לכאפות של כיתה ז' ומצד שני יש רעיון אדיר להתחפש להילבילי שתוקע כבשה. דנה הבלונדינית מכיתה י"א ראשונה תמות על זה.

אחר כך כבר גדלים ומתגייסים לצבא ושלוש שנים לובשים את התחפשות הזאת שלבשת בגן של סימה ואז הולכים לעבודה. ואלא אם אתם עובדים בגוגל אז אתם בטוח יודעים שאין שום דבר עצוב יותר מתחפושות במשרד. כל הפוליטקלי והמנטלי קורקט יורד באסלה וצריך לעבור יום שלם בהתחמקות מקשר עין עם המזכירה האוביסית שתקעה זנב בחריץ, לא הורידה שפם שבוע ועושה מיאו חתולה לכל עובר ושב. זאב רווח כבר הרבה יותר סקסי.

והכי מעצבנים זה המתחכמים האלו שבאים עם תחפושת דן חמיצר. יעני באים עם איטונג ודגל ושואלים "למה התחפשתי??". כל מה שבא לעשות כמובן זה לקשור להם את האיטונג לרגל ולזרוק אותם להאדסון תוך כדי נפנפוף בדגל. "נו אידיוט, ספר לי למה התחפשת?" – "מה, אתה לא יודע?? זה ממש ברור – לאוקיופיי וולסטריט!! הלבנה מסמלת חומה והדגל… יענו אוקיופיי?!". סלח לי שניה בזמן שאני הולך לשתות אקונומיקה בשרותים.

היום במשרד באה איזו פצלוחה שכתוב לה Book על כל המצח. קפד ראשו וברור שהדוּשבג היא הגאונה הראשונה שעלתה עם הרעיון להתחפש לפייסבוק. "למה התחפשתי?" היא שואלת בעליצות של יבחוש בן שלולית. "הממ… יש לך ספר על המצח אז את בוּקסמארט!" לא נו, "בוּקהד!" אוף לא, "אנחנו בעבודה – אולי וורקבוּק? צ'קבוּק! לוגבוּק! קודבוּק?" והיא "לא לא! מה הבעיה שלך?? פייסבוּק! פייס-בוּק!!"

"מה זה פייסבוק?"

בשורה התחתונה כל החגיגות הללו משרתות מטרה אחת בלבד – תשומת לב. כל המתחפשים והמתחפשות שהולכים ברחוב רק מחפשים את העיניים הבוהות של העוברים ושווים בתקווה לסחוט עוד מבט חטוף מאם מזועזעת. ואני? אני בכלל לא אוהב תשומת לב, בגלל זה יש לי טור בעיתון.

תגים:הלואין, הלווין, ליל כל הקדושים, פורים, רועי הולר, רעיונות לתחפושות, תחפושות

שאני אצום?!

Jean-Francois Millet, Afternoon Nap, 1889-90

יום כיפור, איזה יום אה? כאילו לא הספיקה החפירה של כל העולם בנוגע למיקומנו הגאוגרפי בראש השנה ("איפה אתם בחג?") והנה ביום כיפור כולם  הופכים פרילנסרים של מגזין הבריאות "מנטה" ומביעים התעניינות בהרגלי התזונה של שכניהם. "אתה אוכל?", "ומה אתם אוכלים בערב? פחמימות? הכי טוב פחמימות", "אתה צם?" צמים? צמות? צמתם? ועל הגל כולם גם הופכים לפילוסופים בשקל תשעים ומגישים את קמצוץ מהותם הדתית-רוחנית לכל הבא ליד עם האמירות "אני הולך לבית כנסת שומע שופר", "אני רק מעשן" או הבדיחה שאף פעם לא נמאסת "אני צם בין הארוחות".

האמת שטוב לי להיות בנויורק ביום-כיפור. כל החיים אכלתי את עצמי אם לצום או לאכול ועל המשמעויות הנובעות מהחלטתי אם לסתום את הפה או לא. כילד, תמיד חשבתי שתבוא עלי שנה מעאפנה אם לא אצום. אחר כך הבנתי שלא משנה מה, השנים שעוברות הם בדרך כלל מגעילות טילים אז עכשיו זה הכי טוב להיות באמריקה, איפה שאלוהים לא רואה.

וכרגע עוברת לה עוד שנה מכוערת, אחרי זו הקודמת הידועה כאחותה הצולעת. שנה שאחריה אני שוב מרגיש שפוף, אנוס וחסר אונים, כי גם השנה הזו התעללו בי פיזית ונפשית, פוליטית וכלכלית, אם במכוון או בעקיפין, עד שנראה שמישהו שם למעלה פשוט לא רוצה שאחייה בשקט – אז למה אני עוד מקבל פרפרים כשמגיע יום כיפור?

לכן בהזמנות חגיגית זו אני מציג את הטור החדש תחת הכותרת "שאני אצום?!" המוקדש לכל אלה שצריכים לצום שבעתיים, לכל אלה שרק אם יצומו את כל הצומים של השנה במכה (כן, גם את צום גדליה), רק אז אולי אחשוב גם אני לענות את נפשי ביום הכיפור הקרוב. כי תכל'ס, מי יצום בשבילי?

מי צם על הסמארטפון? שנכנס לביתנו השנה ולקח כל פיסת שפיות קטנה בה עיני לא היו דבוקות למסך כזה או אחר. אם פעם הייתי הולך לשירותים בזמן הפרסומות אז עכשיו אני פשוט מעביר את המבט לכיוון הטלפון, בשביל לראות אם מישהו שלח לי אימייל מאז מקבץ הפרסומות הקודם. לפני שאני עוד מתעורר בבוקר אני בודק הודעות בפייסבוק ודופק ציוץ בטוויטר. שאני אצום?! שזה ששידרג לי את הטלפון יצום.

מי יצום על שכר הלימוד? אשר עולה מסמסטר לסמסטר, ללא תמורה, רק עם מכתב התנצלות תמציתי מהדיקן שחוצב בור עמוק יותר בחשבון הבנק. ומי יתענה על המחלקות ההומניות ההולכות ומתרוקנות בישראל אל מול שערי המשפט המתעצמים, על כך שעדיף להיות מובטל מאשר לעסוק באקדמיה או להיות מורה ומחנך בארץ, ועל חוסר האונים מול הרצון להגשים את החלומות לבין הגעגועים הביתה.

מי צם על הזמן האבוד בו הנחתי תפילין לשווא? מי? על השעות שאבדו על השלמת מניינים כאלו ואחרים? מתוך כבוד ועל מנת להביא לסיפוקם של מיני אברכים, מתוך התרפקות על אשליה של יהדות אחרת, יהדות גלותית שנראית טובה ונקייה יותר, אך התגלתה כחלולה ושיקרית כאותה יהדות שמונעת מהורי לדבר איתי בטלפון בחודש הקרוב בגלל שעון חורף מגוחך שמכסה את ישראל בעלטה תרתי משמע. ועל אמהות הטאליבן אשר מכסות את גופן מכף רגל ועד ראש בגלל פסיקות ולחשים על אולטרא-צניעות שהופכים את ירושלים לאיראן. ומה עם אלפי תרנגולות אשר מונפות ללא טיפת אנושיות מעל ראשים חרדים עטורי פיאות ומובלות אחר-כך לטבח אכזרי וסתמי. מי יצום על כל אלה?

שאני אצום על החדשות? על הכותרות החשוכות שלא נותנות מנוח? על הדריסות והבריחות של רוכבי אופניים או הולכי רגל תמימים. על רצח הורים בשביל ירושה, על על שחיתות בצמרת uהתקציב הביטחוני המתפקע

שאני אצום על שנים של מלחמות?! על אטימות המנהיגים, על הטיפשות, היהירות וחוסר ההקשבה? על מנהיגות פושעת, פאשיסטית, על האוליגרכיה השולטת ביד רמה. על מות הדיפלומטיה, על חירחורי הקרב, על המניירות הילדותיות, הגחמות ועל נאומי שלום מלאים בשנאה. מי יכפר על עוונות אלה?

ובשביל סבתא? שפעם קיוותה לראותנו שבים הביתה והיום רק מתחננת שנשאר רחוק. סבתא שאת כל חייה נתנה למען המדינה ועכשיו, ברגעי צלילות אחרונים ויקרים מתפללת שהנכד הראשון שלה יוולד בגולה. מי יצום בשבילה?

כנראה שאף אחד. ביום כיפור, ביום הנוראי הזה, כל אחד צם לעצמו ובשביל עצמו. לסגור חשבון עם זה שלמעלה. לסדר איזה כיסא בעננים. כמה נח שגם את חיי הנצח אפשר לקמבן אצלנו.

איזה חז"לניק אמר ש"עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו". לכן אני מחכה בקוצר רוח לחוברת אלפבתית שתשלח אלי בדואר, מלאה בסליחות מכל ה"חברים" שהפכו את שנת תשע"א לעוד שנה פח (רמז: א' – אביגדור, ב' – ביבי). ואם לא, ברוכה הבאה תשע"ב, אני בטוח שגם את תיהי זוועה.

תגים:יום כיפור, לצום ביום כיפור, צום, רועי הולר