נקמת המדפסות

Hans Haacke, News. 1969

"רועי! המדפסת המטומטמת שוב לא עובדת!"

"וואלה שלומית? וואלה? אולי יש לך עוד חדשות מרעישות לספר לי? אולי פשוט תגידי לי שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב? אולי תספרי שהעולם הוא עגול וכדורגל משחקים שעה או… נו… 70 דקות? ברור שהמדפסת לא עובדת. בשביל זה קנינו אותה"

"נו אז מה אני אמורה לעשות? יש לי להגיש את העבודה הזאת מחר וכבר אחת עשרה בלילה ואין לי איפה להדפיס!"

"ברור שלומית, אם תסתכלי על הקופסא של המדפסת תראי שאחד הפיצ'רים המרכזיים שלה הוא 'המדפסת מפסיקה לעבוד באמצע הלילה, בדיוק שעתיים לפני הדדליין של עבודת הגמר' זה כתוב שם, מיד אחרי 'מיכל הדיו מובטח להגמר שניה לפני שמדפיסים את האאוטליין של ההרצאה' אז מה את רוצה בדיוק שאעשה?".

כששמעתי את החלון נפתח וראיתי את שלומית מנסה להעיף את הפרינטר מהקומה הרביעית הבנתי שאין ברירה אלא לבצע הפרדת כוחות. חיברתי את המדפסת בחזרה לשקע ואת ה-USB למחשב ושאלתי מה קרה. שלומית סיפרה שהמנורה מהבהבת בלי סיבה ולא יוצאת שום הדפסה לא משנה כמה שהיא מנסה. הדלקנו מחדש את המדפסת ואכן, נורת ה-OFF/ON החליטה לעשות הסבה לדיסקוטק. מכבים מדליקים, מכניסים מנתקים וכלום, נאדה, זיפ, זילץ'. המדפסת לא טובה לכלום מלבד לגרימת התקפי אפילפסיה.

טוב שלומית, בטוח יש פיתרון. כל מה שנחוץ זה ראש טכנולגי. הנה בואי נעשה ריסט למחשב. רגע שניה, אז מה אם זה לא עובד, אפשר לפתוח את הדלת של המדפסת, הנה המיכלים נוסעים לאמצע ועושים שפגט. איזה יופי? עכשיו נוציא אותם אחד אחד, נשקשק חזק והכי חשוב נעשה פוווווו והופ הם מיד חוזרים למשכבם בשלום, הא? רגע אולי נלחץ על הכפתור הגדול הזה עם האיקס? עדיין מהבהב הא? טוב תשמעי נראה לי שמה שנותר לעשות זה לזרוק את המדפסת מהחלון.

"לא רועי לאאאאאאאאאאאא!!"

אבל אין דרך חזרה. המדפסות מובילות בגאווה את רשימת מוצרי האלקטרוניקה הכי מעפנים שיש. ולא סתם מעפנים, אלא מצ'וקמקים עד כדי כך שכבר בהפעלה הראשונה המשתמש מקלל את האמא פלסטיק ואבא דיו שיצרו את גוש הזבל שמקרטע ממול. ולמה לא? הרי כולנו מטומטמים וקונים מדפסת שהיא גם סורק, טלפון משרדי, פקסימיליה, מכונת צילום, מפתחת תמונות ועושה נעים בגב והכל במחיר מציאה של 12.99$ ועוד מצפים שזה אשכרה יעבוד. אם מישהו היה מוכר לי מקרר שהוא גם טוסטר אובן ומיקרו עם מסך HD  32 אינץ' ובלו-ריי מובנה במגש של הקרח שעולה כמו מגש פיצה הייתי אומר לו ללכת לחפש את ההגינות של אהוד ברק. אבל כשזה במדפסת? יאללה תעמיס לי שתיים.

ולא רק שרשימת הפיצ'רים על המדפסות היא משימה בלתי אפשרית בעליל, אלא גם שכל העסק מגיע בתוך אריזה כל כך מקרטעת ומחומר כל כך עלוב, שכוס פלסטיק ממוחזרת מרגישה לידה רולס רויס. שלא לדבר על הדיו שתמיד בא ארוז בתוך קרטון ענק ובתוכו שקית ביוכימית מסננת קרינה בעובי 10 סנטים לפחות, הרי בכל זאת מדובר בלא פחות ממיכל קריפטונייט שצריך להגיע בתוך יער גשם ועצם בריח של דינוזאור. ואפרופו דיו, מסתבר שהנוזל השחור הנדיר שווה יותר מזהב ועשוי מדמעות של ילדים אפריקאים. בגלל זה גוש צבע עם ארבע מיליליטר דיו שמספיק להדפיס אולי את מספר העמוד לפני שהוא מתחיל להשתעל עולה כמו סימסטר. אם היו לי מניות, הייתי משקיע אותם בדיו.

לכן אנחנו בעד מיחזור דיו וקונים בוחטה עטים של פיילוט ופעם בשבוע סוחטים את המילוי לתוך המיכלים של המדפסת. וגם בנייר מנסים לחסוך ולעזור לסביבה ולחשבון הבנק כי כמו שאומר הפתגם לכל נייר יש שני צדדים. אז מתי שאפשר בוחרים באופציה של הדפסה דאבל סייד ומתכוננים לפסיכומטרי שמגיע מיד: "הפוך את החבילה המרכזית, בעודך אוחז באמצע הדף, וסובב כנגד כיוון שעון החורף. אם באזורך מופעל כרגע שעון קיץ, הפוך את ערימת הדפים למעלה 180 מעלות והזן למדפסת כשהטקסט פונה לכיוון מַכּה". כמובן שהמדפסת בסוף מדפיסה על הצד שכבר מודפס ומילא ההדפסה הכפולה אם לא היתה את בעיית הדפים שנתקעים. ראבאק, האנושות שולחת רכב למאדים! אז כמה קשה זה כבר להמציא מכונה שתמשוך דפים כמו שצריך? ובשקט! בשקט בלי רעש שנשמע כאילו טרקטור דורס את בוב דילן. למה כשרוצים להדפיס דף אחד בלילה צריך להעיר את כל הבניין עם הקחצ'חצ'חצ'חצ'קחחחחחחחח…. פפפפפפפר…פרררררר…פסססקחחחחחצ'יפחחחחחפף. ואם הדף נתקע אז אללה איסטור. אם משוך בחבל היה ספורט אולימפי אז אמריקה צריכה לשלוח את מדפסות HP  להתחרות. מדליית זהב בליינד.

אז רק שתדעו, זה לא החימום הגלובאלי, לא המטריקס, לא הקופים ולא הטרמינייטור. אלו המדפסות. המדפסות יביאו את סוף המין האנושי.

אמרתי רפרזנטטיב! ר-פ-ר-ז-נ-ט-ט-י-ב!

Tom Wesselmann, «Still Life # 28», 1963

האינטרנט של בית משפחת הולר בחסות טיים-וורנר הרגיש איראן וכיבה עצמו לדעת. עכשיו לך תחייה יום בלי אינטרנט. בלי ווינט, בלי יוטוב, בלי אימייל, בלי לדעת שאם תריץ דחקייה על הפלולה של אהוד ברק בפייסבוק תקבל תביעה על סך 300 אלף שקל. בהתחלה דווקא הרגיש די טוב להיות מנותקים לרגע מהרשת, חיים מחוץ לסקאלה, בלי לדעת כל רגע מה ומי ולמה, אבל אחרי חמש דקות זה הפך לבלתי נסבל, בעיקר כי לא ידעתי מה בר רפאלי איז אפ טו.

יתברך שמה של השכנה ממול, זו שנותנת לכולם. הווי-פיי שלה פתוח לכל דורש, בלי הגנה, ללא פרוטקשיין, ואנחנו נכנסו לתוך הפס שלה, עושים איזה סטאטוס אפדייט מהיר ובודקים מי תויג בבראנץ' של שבת. הצלחנו לחיות ככה בחברותא למשך מספר ימים, מה ששלך שלי ומה ששלי לא עובד, אך כאשר בערב ראשון הספה ספגה אותנו פנימה והשלט כיוון לסטרימינג הוּלוּ של איזה וולקינג-דד או דד-מן-וולקינג, הפס המשותף כבר לא היה כל כך רחב ונכנסנו ללופ טעינה אינסופי.

בניגוד מוחלט למוטו הקבוע שלי: "עדיף לשבת על הספה ולחכות שהכל יסתדר" (ההסקה לא עובדת מאז חורף 2006) החלטתי לעשות מעשה ולשאול לשלומם של של משפחת טיים-וורנר, כי כשקופאים מקור אפשר לשים את הרגלים בגיגית מים רותחים, אבל כשאין אינטרנט אי אפשר לשים את המחשב במים רותחים.

עכשיו טלפון למחלקת שרות לקוחות של חברת הכבלים זה יותר מסתם טלפון. זו מלחמה. מלחמת מוחות. על מהירות הגלישה. על החשבון החודשי. על החיים. ראשית, הם ינסו להתעסק עם האינטלקט של המתקשר. האם תדקלם את מספר הטלפון אל תוך שפופרת שאף אחד אינו מאזין לה? לדעתי תמיד עדיף ללכת על בטוח ולהקיש את המספרים אולד-פשן. אם יש סמארט-פון ואין מקשים, ובכן, אחד אפס לכבלים.

אחר כך מגיע מבול השאלות הממוחשבות. הכתובת? המיקוד? תמקד את המיקוד? מספר הדירה? מה השם שלך? של חמותך? שמה של אמך לפני הנישואים? והמאכל האהוב עליך? עם פטריות? אין בעיה, 22.90 בבקשה, זמן משלוח משוער 30 דקות תודה! כמובן שזהו מבחן סטמינה אכזרי אשר מטרתו לבדוק כמה זמן יקח לצרכן לאבד שליטה ולצעוק "קושולאומו מה לא ברור?? אמרתי רפרזנטטיב! ר-פ-ר-ז-נ-ט-ט-י-ב!!!"

"גרייט! יור פידבק אוף סרביס איז: פ-ו-ז-י-ט-י-ב!"

יש את אלו שיגידו "החיים לא שווים את זה" ויקפצו מהחלון. אל תשברו. לקפוץ מהחלון רק יקצץ לכם דרסטית את רשימת החברים בטוויטר. זהו לברינת' מתוחכם. חלק מהתשובות יובילו אתכם לאבדון. חלק ינתקו אתכם מהשיחה. אבל עם קצת התמדה תגיעו לנציג שירות הלקוחות ועם טיפת מזל הוא לא יעביר אתכם למחלקה הטכנית.

"הי קת'לין! אני שונא את אמא שלכם ורוצה להתנתק לאלתר. קחו את הממיר שלכם ותדחפו את השלט למודם. כבר שלוש שעות שאני מדבר עם מכונה פריג'ידית ולמרות שהיא בקשה את הטלפון שלי די מהר, נראה לי שאין מצב לקשר. אני תשוש פיזית ומובס רוחנית ואני לא רוצה להיות חבר שלכם יותר".

"או איים סורי טו היר דת מיסטר הולר. אבל אני לא יכולה לנתק אותך מהשרות. בשביל זה תצטרך לדבר עם מחלקת שימור לקוחות, אני מייד מעבירה אותך". רגע לא! לא בחייך! אמרתי שאני מעוניין לעזוב. אני עושה עלייך חוק החרם. הסיפור בינינו נגמר מותק אז תעבירי אותי בבקשה למחלקת "בוא ונפרד כידידים" ולא לשימור לקוחות.

"הגעתם למחלקת שימור לקוחות. מיסטר הולר אני ורי סורי שאתה רוצה לעזוב אותנו? האם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לגרום לך להשאר?"

"תשמעי בואי אני אגיד לך את האמת. גם אם תהפכי אותי לראש ממשלת טיים וורנר, וכל הוורנרים הקטנים יעשו לי מס'ג שוודי ועיסוי רקמות, אין שום סיכוי שאני נשאר. אני אתכם סיימתי. דר איז אונלי סו מאץ' א מן קן טייק".

"אולי אני יכולה להציע לך פיצוי? מיסטר הולר אני רואה שאתה מנוי לדאבל-פליי ב-89.99 לפני מס, פס וצלילי בס, אולי תרצה לשדרג לדאבל-פליי שופרא או יותר טוב, טריפל פליי דה-שופרא במחיר מצייה של 499.99? אתה תקבל אלף חמש מאות ערוצים ואינטרנט מרוצים. הטלוויזיה שלך לא תשכח לך את זה לעולם אתה תהיה המאושר באדם. לא תהיה לך סיבה לצאת מהבית ואל תשכח המבצע לא כולל שלט, סלט, ממיר, ממיר לממיר ומס אוויר?".

"זה אומר שהאינטרנט שלי יחזור לעבוד?"

"יש מצב".

"איפה אני חותם?"

שילשולי חקיקה

Yue Minjun, "Execution," oil on canvas, 1995

שבוע עמוס מאוד עבר על ממשלת ישראל. חברי הכנסת עושים עבודתם נאמנה ומעבירים חוקים נהדרים אשר מקרבים את מדינת ישראל ומבססים את מעמדה לצד מדינות האזור כגון איראן, אפגאניסטן וערב הסעודית. בשעות נפלאות אלה של אביב ימי הביניים המציף את ארצנו הקטנטונת, אשמח להצטרף לחגיגת הדמוקרטיה ולהציע מספר חוקים נוספים שבטוח יעברו בקלי קלות!

חוק הבורר: דרכם של הח"כים בטוחה וחיסול השטות הזו שנקראת הפרדת הרשויות קרוב מתמיד. בשלב ראשון תקוצץ התקופה המינימלית של עתודי בית המשפט העליון משלוש שנים לשנתיים. בשלב השני תרד ההמתנה לשעה פלוס מינוס מחוץ ללשכה של ביבי, תלוי אם הוא מאחר לפגישה או לא. אישור מינוי השופטים יערך בערב מיוחד בהנחיית צביקה הדר. משכן הכנסת יעבור לניצנים והח"כים יצביעו באס.אמ.אסים על השופט אשר חפצו ביוקרו.

 חוק "הכלב אכל לי את יומן הפגישות": לא עוד יאלצו ראשי ממשלה ושרים נכבדים לספק תירוצים אלו ואחרים לגבי אי הגעתם להצבעות. חסל סדר "אני יושב שבעה" או "אני בניתוח הסרת משקפי שמש". נבחרי הציבור לא צריכים לתת דין וחשבון לגבי מקום המצאותם בזמן הצבעות זוטרות בנוגע למוסדות זניחים כגון "בתי המשפט". מעתה, כאשר תשאל השאלה "מדוע נעדר כבוד השר?" התשובה תהיה קצרה, קולעת ומכבדת: "הכלב אכל לי את יומן הפגישות".

"חוק החרם הכיתתי": כל ארגון או מדינה שיצאו בקריאות חרם על ישראל, או כל אדם אשר יחתום על עצומה נגד המדינה, לא רק שיהיה חשוף לתביעות וסנקציות כלכליות, אלא גם יועמד במרכז המעגל וחברי הכנסת יאמרו לו "הכל עובר עליך וקקי בידך".

"חוק שעון הסתיו": שעון החורף מהווה כר פורה לוויכוחים בין הציבור הדתי והחילוני ואלוהים. כידוע, מצוות "קמבן את אלוהיך" אומרת שיראי שמיים יכולים לעשות מה בראש שלהם לגבי היום הקדוש ביותר ביהדות ולקצר את צום יום כיפור בשעה על ידי הזזת מחוגי השעון אחורה, בשקט, בכדי שאבינו בשמיים לא ישים לב. ובכן, כמסורת הסתיו הבלתי צפוי, הצעת חוק "שעון הסתיו" תאפשר למפלגת ש"ס לשנות את השעון בהתאם למצב הרוח ודני רופ. ברוב חודש תשרי יוכל עם ישראל לחזור הביתה באור, בנים בניו-יורק יוכלו לדבר עם אמהותיהם בארץ והדתיים יוכלו לצום פחות או אפילו להעביר את השעון 24 שעות קדימה ולדלג על יום כיפור כליל.

"חוק הגבלת השמאל": ח"כ פאינה קירשנבאום ממפלגת "ישראל ביתנו" גדלה ברוסיה הקומוניסטית ולכן היא יודעת מה טוב לדמוקרטיה הישראלית. הצעת החוק שלה להגבלת תרומות לארגוני השמאל היא מבורכת, אך אינה מספיקה אל מול המצב העגום של מדינת ישראל. "חוק הגבלת השמאל" לא רק יגביל את התרומות לארגונים ללא רווח בעלי נטייה פוליטית שמאלנית (קידום השלום, עצירת הכיבוש, זכויות ההומואים והלסביות, צער בעלי חיים וכל שאר השטויות המתרוממות האלו)  אלא את השמאל בכלל. אנשים המזוהים עם השמאל יוגבלו לישיבה בבית קפה תל-אביבי אשר יקרא "ה0מאל" ושם הם יוכלו לשתות אקספרסו קצר ולחרבן על המדינה.

"חוק הסירוס": לפי חוק הוצאת הדיבה החדש, סכום הפיצויים בתביעת לשון הרע יעלה מ-50 ל-300 אלף שקלים. כמובן שסכומים בזויים אלו אינם יכולים לעצור את התשקורת. זכות הציבור לדעת מה שביבי רוצה שנדע נמצאת בעדיפות עליונה ברשות השידור ובמסדרונות "ישראל היום" וכפי שאמר יוזם החוק, ח"כ לוין, נסיון "להטיל דופי בראש הממשלה הינו נסיון מגוחך". לכן, ידע כל עיתונאי כי עלול הוא לעמוד לדין ולהפסיד לא רק מאות אלפי שקלים, אלא מעתה גם זוג אשכים. כמובן שעיתונאים יוכלו להמשיך לעסוק בעבודת הקודש לאחר המשפט, אך נראה אותם משדרים כתבה רצינית בטלוויזיה בלי שאף אחד צוחק מקול הפלצט הבוקע מן המרקע.

"חוק ברית המילה": הינו נספח לחוק היסוד של אבי דיכטר אשר מבסס את מעמדה של ישראל כמדינה יהודית. הפרדת הדת והמדינה כבר לא תהיה רלוונטית אחרי שיעבור החוק, כמו שאמר ח"כ דיכטר עצמו על החוק אשר יאפשר "לשופטים להתמודד בעתיד ביתר קלות עם עתירות, שמתיימרות לטעון כי מאפייניה היהודיים של המדינה פוגעים ברגשות של אזרחים כאלה ואחרים".  הערבית כבר לא תהיה שפה רשמית כי רק מיליון ו-400 אלף אזרחים דוברים אותה. מצד שני ידרשו כל תלמידי כיתה אלף ללמוד ארמית בכדי שיוכלו לקרוא בתלמוד הבבלי. הדובדבן שבחוק יהיה עמדה חדשה של הרבנות הראשית בבן-גוריון, בדומה ללקיחת טביעת האצבע אצל האמריקאים, ימולו הרבנים את החפצים לבוא בשעריה של המדינה היהודית. נשים יעברו שיעורים בחוקי נידה, ואלו מהן שמקבלות מחזור יולבשו מיד בסדין ויועברו למתחם מוגן בקניון רמת אביב.

"חוק הפרטת האזרחים" אחרי שהכנסת אישרה בקריאה טרומית את הפרטת הגנים הלאומיים ומכרה את מצדה למשפחת קניוני עזריאלי יחד עם עיר דוד, חוף השרון ו…הכרמל, יובא לקריאה ראשונה חוק הפרטת האזרחים בו ימכרו תושבי ישראל למרבה במחיר.

הצעות נוספות יתקבלו בברכה. למידע לגבי האפשרויות העומדות בפניכם לקבלת דרכון זר יש לפנות לשגריריות הקרובות לביתכם. בהצלחה!

אוניברסיטה יקרה…

Artist's shit (1961), by Piero Manzoni

עונת ההרשמות בפתח והסטודנטים וואנאבי במתח. להגיש אפליקיישן לאוניברסיטאות זה כיף כמו קשירת צינורית הזרע. אחרי שהתחננתי מפרופסורים בשביל מכתבי המלצה, עברתי את הGRE בהנפצה וזרקתי אלפי דולרים לביצה של מוסדות שלא ישתינו עלי בקשת גם אחרי עשרה גרנדה לאטה, כעת הגיע תורה של הפרסונל סטייטמנט או בעברית "הסטיימנט הפרסונלי” שזה אחד הדברים היותר משפילים שאדם צריך לעבור אחרי הבדיקה הזו בבאקו"ם בה לופתים לך את האשכים ואומרים "תשתעל" (בעצם פרסונל סטייטמנט זה בדיוק זה). אז לכל העוסקים במלאכה אני מנדב כאן בפומבי את ההצהרה האישית שלי, ככה להשראה, לדעתי זה מאלף ומי יודע, אולי למישהו מכם זה עוד יעזור!

רועי הולר
פרסונל סטייטמנט

“כן מטמובו"

מטמבו, התלמיד האהוב עלי, פרודיג'ה אם תרצו, קם על רגליו ואמר "אם נבחן את מסגרתה של תבנית זו יתברר, בניגוד למה שנראה ממבט ראשון, שהאופן בו משתמש שייקספיר במקורות הלשון האנגלית הוא מהפכני בדרכו שלו ומשקף את נסיון הגישור על-פני הסתירות”.

זה היה היום הכי חם בהיסטוריה של זימבבואה. אני מביט על מוטמבו בגאווה. דמעה זולגת מזווית עיני ומרטיבה את לחיי. ולחשוב שלפני חודשיים תמימים מוטמבו לא ידע אפילו לדבר אנגלית.

הכל התחיל בגיל מינוס תשעה חודשים, ביום בו אמי התעברה בשרותים של הספרייה העירונית עקב דחף תשוקה שבער בחלציה לאחר ערב שירת ימי הביניים. לאמא תמיד היתה פינה חמה בלב ליהודה הלוי וכך התחילה אהבתי העזה לספרות.

מהרגע בו הגחתי לאוויר העולם, הורי החלו לדבר איתי לטינית. בגיל שנתיים קראתי וכתבתי עברית, אנגלית, איטלקית, גרמנית, יוונית ופיתחתי יכולות שיחה מרשימות במדנרינית. בגיל חמש דיקלמתי את כל כתבי עגנון ועד סוף היסודי כתבתי את התזה הראשונה שלי, תשובה לז'אק דרידה תחת הכותרת "פואטיקה של דקונסטרוקציה, או כרוניקה בביניין התפעל".

אך עם זאת, ילדות פרברים היא ילדות קשה. אמא לא שיכורה. אבא לא מכה. חינוך טוב. אושר ואהבה. עם חוויות כאלו לא הולכים לקולג'. ידעתי שהגיע הזמן לעשות משהו למען האנושות ולימוד סונטות של שייקספיר בזימבובאה זה בדיוק מה שחסר בעולם האכזר בו אנו חיים. הכל התחיל לפני חמש שנים. אני זוכר את היום ההוא כאילו היה לפני חמש שנים. הבטתי אל החלון. בחוץ חזר השלג לרדת. הבטתי בעייפות בפתיתים, כסופים וכהים, נופלים בשיפוע כנגד מנורת הרחוב. זהו הזמן לצאת למסע מערבה!

“זימבבואה. זימבבואה. זימבובואה" גילגלתי את המילה על לשוני כמו מנטרה, מוקסם מהפרמיטיביות השובה של ההברות האקזוטיות. ארזתי את מטלטלי במטפחת וקשרתי אותם למקל. ידעתי שאינני זקוק להרבה. פת לחם, מצפן, אנתולוגיה לספרות אנגלית של נורטון. איך אגיע לשם? מטוס לא בא בחשבון. גם רכב מחוץ לתמונה. דריסת רגל פחמנית כבדה מדי. אופניים? לא יכולתי להסתכן בפנצ'ר. עזבתי את בית הורי כשרגלי נושאות אותי. הלכתי לתל-אביב, צעדתי אל באר-שבע, משם לחצי האי סיני. לעבור את מצרים היה קלי קלות. עצרתי שם למשך מספר שבועות בכדי להפעיל לחץ דיפלומטי בנוגע לשחרורו של גלעד שליט וובעקבות סטאטוס שכתבתי בפייסבוק ("מוזר, נדמה שיש כאן רק בנים") החל המרד הידוע בשמו האביב הערבי.

בדרכי הארוכה לזימבבואה ידעתי שהמבחן האמיתי יתרחש בדרום סודן. בהגיעי לדרפור הקמתי מפקדה הומניטרית לחלוקת קונדומים. הדבר האחרון שהסודנים האלה צריכים זה עוד ילדים. כאשר קראתי בכותרות העיתונים על דילול האוכלוסיה באזור, הבנתי שמלאכתי נשלמה ואפשר להמשיך במסע.

לזימבובואה הגעתי על גבו של היפופוטם במורד נהר לימפופו. למדתי את אומנות הלחישה לבעלי חיים בעשר השנים בהן התנדבתי לנקד את פרושי ר"שי בגן החיות התנכ"י בירושלים. נפרדתי לשלום מידידי וצעדתי לתוך לב המאפילה כשבראשי רצה מחשבה אחת ויחידה, המדינה הכי פחות מפותחת בעולם זקוקה למרכז ללימודי שייקספיר. השאר היסטוריה.

כעת ניצב אני אל מול הדוקטורט. הנרי דויד ת'ורו אמר "לדעת שאנו יודעים את מה שאנו יודעים, ושאנו לא יודעים את מה שאנחו לא יודעים, זהו ידע אמיתי." מצד שני, הדיקן של התואר הראשון אמר לי אחרי שבוע “אין לנו מה ללמד אותך, אתה פשוט יודע כבר הכל" והעניק לי את התעודה. ובכן, כל מה שנשאר הוא לסכם בפתגם שאני אמרתי "יאללה יאללה גם כן לכו לחפש! יש לי מקומות הרבה יותר מוצלחים לתקוע בהם את הלשון שלי".