לביבה לי, לביבה מפואה-גרא

חנוכה, החג הכי חסר משמעות לכל מי שלא בבית ספר, שוב מאיים להחריש אוזניים עם קנון צולע של השיר הקלאסי "מיימה לל". תהיות רבות מלוות את חג החנוכה ובינהן "האם להוריד את החנוכיה מהלמעלה של הארון מטבח" או "שנקנה עץ אשוח וזהו?”. שאלת השאלות היא כמובן אם כדאי לטגן השנה לביבות.זה לא שאני סופר קלוריות או משהו אלא פשוט לא בא לי להריח כמו צ'יפס למשך ששת החודשים הקרובים.

אני שונא לטגן בבית בו המטבח נמצא פחות או יותר בחדר השינה כי אחר כך יש לי סיוטים על שניצלים. אז המקסימום שעולה על מחבת אצלי זה חביתה וגם אז השמן נמדד בפיפטה. פשוט מנסים להמנע מכל דבר שצריך להתבשל במשהו עמוק יותר מהאישיות של קים קרדשיאן.

כשחייבים כבר לטגן כי לשלומית יש אטרף לכרוביות (ואתם לא רוצים להתעסק עם שלומית כשהיא באטרף לכרוביות) אז אני מיישם את כל הטריקים שלמדתי במלחמת המפרץ. ההפרדה בין הסלון למטבח נאטמת בשתי שכבות של ניילון, מסקנטייפ ופוליגל כשבינהן מפזר ריח אוטומטי של פבריז. שלושה מאוורים מונחים ליד הכיריים, אחד על עדן החלון ברברס. את התנור אני עוטף בצינור מבודד כמו באי.טי. שיוצא ישר לחדר המדרגות בכדי שהשכנים יקנאו מהריח. כמובן שבסופו של בישול, שום דבר לא עוזר וגם חודש אחרי, כשאשב על הספה עם פחית בירה אזכר שבספטמבר 19 עשיתי פנקייק.

אבל איך אפשר לעמוד בפני חנוכה, כשניחוח אבקת הסוכר מהסופגניות עולה לנחיריים ועושה אפצ'י. סבתא יוכבד היתה מצ'פרת את הנכדודס בלביבות ממתכון סודי שעבר במשפחה עוד מהימים בליטא. השילוב הסודי של קוטג' וקמח הפך כל חג חנוכה לחגיגה פולנית אסלית (פרדוקס?) בו הראנו לתימנים שגם אנחנו יודעים לטגן, גם אם זה בחמאה. מהצד היותר שעיר של המשפחה, סבתא אסתר היתה מטגנת סופגניות מזויפות קטנות כאלו שתמיד היו יוצאות להם פלולות מטופשות מהצדדים. אחר כך היא היתה חותכת עם סכין ודוחסת ריבה 777 והמבוגרים חשבו שלא נשים לב. כמובן שדווקא עכשיו, עשר שנים בחוץ, כל מה שאני רוצה זו סופגנייה מזויפת של סבתא אסתר. אבל חאראם על הבית!

ואז פסטיבל הטוגנייה של BAM (האקדמיה למוזיקה של ברוקלין) נחת עלינו כמו נס פחית שמן לטיגון עמוק. 30 דולר ולביבות בלי הגבלה עד שכל העורקים יחסמו. "הי שלומית אפשר להגיש מתכון לתחרות!" – "עזוב אותי תחרות ותביא לי לביבה! אם אין לי לביבה בפרצוף תוך שלושים דקות, אני דוחפת לך מזרק ועושה אותך דונט!!".

אוקיי. ב-BAM מקבלים את פנינו לברכה. ביד שמאל מגישים לנו גלויה ועליה הדוכנים השונים. כל דוכן מביא לך דוגמייה ומסמן איקס כדאי שלא יהיה קרב רבים אל מול מעטים. ביד ימין תוקעים לנו מזלג. שלומית מחזיקה את המזלג בשתי הידיים ומשתמשת בו כגלאי לאטקעס. כך אנו מגיעים לדוכן הראשון, זאת אומרת, לתור של הדוכן הראשון. לרגע שכחנו שזו עדיין ניו-יורק ובכדי להנות ממשהו צריך תור. שלומית טופחת בעדינות על זה שלפניה ואומרת "תסלח לי, אנחנו היהודים, יש לנו רק שמונה ימים לחגוג את חנוכה אתה מבין? אחר כך זה מצות עם שוקולד אז בחייך תן לי לעקוף". הבחור מסתכל עליה בתדהמה ושואל לאיזה היברו סקול היא הולכת כי נראה לו שהיא צריכה לבקש החזר כספי.

עוברת חצי שעה ובסופה שלומית מריירת מול שף בלבן שמציע לנו "לביבת קינואה מטוגנת ברידוקס בלסמי עם ליטוף קרם-פרייש על מצע חשלופית הפרדס". "רועי! רועי! מה חשלופית הפרדס מה?! אני רוצה לאטקעס, מה כבר ביקשתי?! לביבה קטנה ומתוקה? עם קצת סוכר מלמעלה? תגיד לו שאני אלרגית לחשלופיות ותשאל אם יש מתפוח אדמה". אין לו. אז אנחנו ניגשים לדוכן הבא של מסעדת מלון Plaza. נראה שיש שם לביבה עם ריבה ויש מצב שאני יוצא מפה חי הערב. "יש לנו לאטקעס מטוגן קלות עם נגיעת קונפיטורת לינדנברי וקמצוץ פואה-גרא". מהצד אני רואה את הורידים במצח של שלומית משנים צבע לסגול עמוק. תפסתי אותה מהר ביד ויחד רצנו לסופר לקנות שניים קוטג' 9 אחוז וקמח תופח.

 אז אולי שמונת הלילות הקרובים יריחו כמו צ'יפס אבל לפחות מנעתי את חורבן ה-BAM.

שלומית ורועי עושים בת

Ron Mueck (b. 1958) Swaddled Baby

עם שובו של גלעד שליט הביתה ומתן אישור הבנייה במזרח ירושלים, שבנו אנו לעסוק בשיחות פנימיות לגבי פוטנציאל הרחבה בבית משפחת הולר. הנושא נמצא באוויר כבר זמן רב וברגעים אלו ממש אנו מרגישים צורך עז לנצל את הזקפה הלאומית ולתת יד לפיתוח ההתנחלויות מעבר לגבולות ישראל. כידוע, אין חזק מכח הזרע כשמדובר במאבק האקוטי כנגד האיום הדמוגרפי, ובואו של החורף גם ככה גורם לנו לבלות ארוכות תחת הסדינים כך שההתעסקות במלאכת הקודש לא מצריכה מאמץ יתר.

בזמן שאנו משרטטים את תוואי התוכנית מתעוררת בעייה קטנה. כיאה לצרכנים נבונים עם מודעות גבוהה, החלטנו שאנו מעוניינים ליישם את זכות הבחירה החופשית שלנו וללכת על תינוקת מסוג נקבה. מדוע? ובכן, הגנים שלי לא עשירים בסנטימטרים וכשזורקים את שלומית למשוואה הממוצע בכלל יורד ל-50 סנטים פוטנציאל גובה לילד. חשבנו על נמוכים נמוכות שאנו מכירים והגענו למסקנה המתבקשת שעדיף יעל בר-זהר מאשר דובי גל.

"נו אז מה הבעיה? כל מה שאני צריך לעשות זה לאכול קישואים וללבוש ורוד" אני אומר. שלומית מציעה שבכלל נאמץ, אבל רק את הילדה הכי ילדה יפה כי כשיראו אותה כולם יגידו שאמא שלה בטח בכלל מהממת. אנחנו מחליטים לא לקחת צ'אנסים ופונים ליעוץ מקצועי – גוגל.

ובכן, מסתבר שאכילת קישואים מביאה לסיכוי של 50/50 בין תינוק זכר לנקבה, או כמו שסבתא שלי אומרת "גורנישט מיט גורנישט". יש דרך אחת שמבטיחה 100 אחוזים הצלחה בבחירת מין הילוד והיא נעשת על ידי זיווג פיפטה לצלוחית פטרי ועולה 20,000 דולר. אני מוכן להשקיע אולי 100 דולר גג במסעדה רומנטית וכמה נרות לחימום האווירה אבל את העשרים אלף אני מעדיף לשמור לקולג' של הילד.

אחר כך ישנם מיני כשפים, לחשים ושיקויים אשר מתיימרים להביא להצלחות בטוחות. קחו למשל את לוח הילודה הסיני. מסתבר שכל אישה ונערה יכולות לקבוע את מין התינוק לפי הגיל והחודש בו מתבצעת ההפרייה. למשל, לבחורה בת 29 יצא בן זכר אם קיום היחסים יתבצע בחודש אוקטובר. אז מצד אחד, מיליארד סינים לא טועים. מהצד השני, יש בעולם איזה חצי מיליארד סיניות. וכמו שאנחנו מכירים את הסינים, בטח כולם מזדווגים באוקטובר בשביל שיצא בן, אז משהו לא ממש מסתדר.

עזבנו את תורת המזרח הרחוק וגילינו שבתרבויות שונות ומשונות מאמינים שאם רוצים בן (או איש-זאב) יש לקיים יחסי מין בלילות של ירח מלא. אחרים אמרו שסכין מתחת למיטה עוזרת להביא ערס זכר גאה עם שערות בכתפיים. ובנות? לילות של חצי ירח או ביצה מתחת למיטה. שלומית נזכרת שיש שאריות חביתה בדוגיבג מהבראנץ'.

החלטנו לעזוב את האמונות הטפלות לטובת גדולי הפילוסופים מיוון העתיקה. היוונים כידוע אהבו מאוד בנים. אהבו מאוד מאוד. הם האמינו שלאישה שני רחמים והימני שבהם אחראי לפס היצור הזכרי. לכן הם המליצו לשכב על צד ימין שלא יצא מצב בו הזרע יגיע לצומת T  ויסע לצד הלא נכון.

זה לא נראה מסובך מדי אמרתי לשלומית שהמשיכה לקרוא בקול רם: "'יתר על כן, האמינו היוונים שהאשך הימני בגוף הגבר הוא האחראי לייצור בנים ולפיכך קשרו את האשך השמאלי. אמונה זו רווחה אף במאה ה-18, עד כי ניתנה המלצה לבני האצולה הצרפתית לכרות את האשך השמאלי'. אז מה אתה אומר? שנלך עם המחמירים?".

"רגע רגע שניה לפני שחותכים כאן ביצים! אריסטו אומר שעודף נוזלים מביא בנות. יש לקיים יחסים עם רוח דרומית רוויות לחות. נשמע לי יותר מדעי מאשר ח"ע צרפתי באשכים….".

בסופו של דבר אמרתי לשלומית שנצמדים למשנתו של רבי חזקיה בר מנוח, מבעלי התוספות, שאומר: "יש באשה שבעה נקבים. שלושה מימין שלושה משמאל ואחד באמצע וכשהזרע נכנס באותם שבימין, תלד זכר, ואם נכנס בשמאל – תלד נקבה, ואם נכנס באמצעי תלד טומטום".

"אוף דביל!" אומרת שלומית, "נראה לי אתה נכנסת באמצע. בוא רגע תראה את זה, יש אחד, ד"ר שטל, שכתב ספר בשם 'איך לבחור את מין הילוד'. הוא אומר שזרעי הנקבה איטיים אך עמידים יותר, ואם רוצים בת אתה צריך לעשות אמבטיות חמות, ללבוש תחתונים צמודות ולי… לי אסור להנות בזמן הסקס".

בסופו של יום יצרנו תוכנית פעולה חסרת דופי, טקטיקה משובחת שתבטיח ילדה נקבה ב-99 אחוזים: אחרי שחודשיים אטבול בגיגית רותחת ואלבש תחתונים אקסטרה סמול, נלך בסוף דצמבר למסעדה סינית בלילה עם חצי ירח. נביא את כל הסכינים לשכנים ומתחת למזרון נניח קרטון ביצים אורגניות. את המזגן נשים בחלון הדרומי ומתחתיו נניח מכשיר אדים להרטבת הרוח. והכי הכי חשוב זה להזהר שלא יכנס באמצע, שמא חס ושלום יצא לנו טומטום.

ואם לכנסת היו גלגלים?

Ai Weiwei, Bicycles Forever

מספר מילים לרוכבי האופניים. תשמעו, סך הכול אתם בסדר גמור. אופניים זה יופי וחשוב ועזור לסביבה. כלי התחבורה שלכם מוריד את הלחץ מהכבישים וגורם לירידה משמעותית בכמות בתי שחי בסאבווי. הפעמון שלכם עושה מקסימום גרינג-גרינג וכשאתם מגיעים לעבודה נוטפי זעה, כיף לצחוק עליכם. אבל ראבאק? מתי נהייתם כאלו חולרות חסרי התחשבות? לא עובר יום בלי שרוכב אופניים כמעט דורס אותי או לפחות מבצע אקט חסר התחשבות בזמן שאני חוצה את הכביש להנאתי וגורם לי להעיף אצבע משולשת. אני בהחלט מבין שמושב האופניים והסקיני ג'ינס גורמים ללחץ כפול באזור החלציים,אבל חבר'ה, תחשבו על הסיבה שבגללה הפכתם לרוכבי אופניים, על השנאה המשותפת שאנו חולקים כלפי הרכבים הממונעים והמוניות הצהובות. אז למה להתנהג כאילו לכולכם קוראים פונג'בי ואתם נהג מונית מטרג'קיסטן? זה ממש לא קול.

אוכלוסית רוכבי האופניים פיתחה לעצמה סוג של התנשאות בלתי נסבלת בשנים האחרונות ותאמינו שלא קל לי לכתוב את השורות האלו, אני עוד אחטוף בראש מאבא שלי, פאנאט אופניים מושבע. בכל זאת אני מרגיש שמכלי תחבורה נוח ותחביב של שעות הפנאי הפכו האופניים לעוד סמל סטאטוס או מועדון אקסקלוסיבי. מחנה האופניים מתחלק לשני חלקים, אלו שידם משגת והם משקיעים באופניים כאילו היו מכונית פאר. אלפי דולרים נשפכים רק בשביל שיהיה אפשר להשוויץ כמה קל לעלות במדרגות את שילדת הפליטניון, שהוא חומר סודי של NASA אשר פותח בפרויקט לשיגור אחמגינג'ד לחלל. למחנה השני אין כסף ויש משקפי היפסטרים, זקן מדובלל ופרצוף של "אני יותר טוב ממך".

ובכל זאת, בואו ונבהיר רגע את ההבדל בין "דריסת רגל" ל"דריסת הולך רגל". בכיתם לבלומי שיתקין לכם מסלולי אופניים וקיבלתם מסלולי אופניים, אז למה לא לפדל כמו בני אדם? כהולך רגל, להסתכל שמאלה וימינה כאשר אני חוצה את הכביש הפך לשמאלה, ימינה וממש ימינה, כי למרות שיש לי ירוק לרוכב האופניים יש מסלול ירוק ששיך לאבא שלו והוא יכול לעשות מה בראש של ובדרך כלל בראש שלו זה לשפשף לי את האף עם קסדת הוינטג' כאילו אני לא קיים. הם טסים בלי לראות בעיניים וחושבים שהם מרחפים על איזה ענן כשבמציאות הם כמעט דורסים אמא עם עגלה (זה קרה בפינת הרחוב שלי בצהרי יום שבת). זה מעצבן, מקומם ובעיקר מאכזב כי רוכבי האופנים, במקום להיות מראה פסטורלי אל עבר עתיד טוב יותר הפכו למטרד מפחיד ובלתי נסבל בעליל.

חבר'ה, לפני שכל הירוק הזה שלכם יהפוך לפטרת, אנא מכם, חישבו על הכעס והזעם שעובר לכם בדם כשכלי רכב לא נותן לכם זכות קדימה. הרי דוגרי, הזכרו בשיחות שאתם מנהלים עם חבריכם הרוכבים על החוצפה, היהירות וחוסר האכפתיות שהנהגים מפגינים כלפיכם בכביש ורק תדעו שאנחנו, הולכי הרגל, אומרים את אותו הדבר בדיוק עליכם.

זה בערך כל מה שרציתי להגיד על רוכבי האופניים.

עכשיו יש לי מספר מילים לממשלת ישראל. קול זעקת יהודי ארה"ב הוביל השבוע להורדת הקמפיין המטומטם שקורא להחזיר אותנו לארץ. למרות שאין כל קשר בין הפרסומות האוויליות ליהודי הגולה, הם כהרגלם החליטו להעלב, הרי בשביל זה משלמים לעובדים בליגה היהודית, אנשים מצוינים מקבלים שם משכורת בשביל לשבת כל היום ולהפגע בשם העם. ההעלבות הפומבית גררה מספר אייטמים בעיתונים מקומיים כאלו ואחרים, מספר אתרי אינטרנט ובעיקר לחשש מסתימה בצנרת הבנקים ובתזרים הכספים השוטף אל עבר מזנון הכנסת.

מה שמפליא הוא שאנוכי, יחד עם עמיתים רבים בתקשורת, בעיתונות, בבלוגוספירה וברשתות החברתיות, מחינו על אותו הקמפיין לפני מספר שבועות ברגע שהוא נוצר כל ידי גדולי המוחות הקטנים אשר מתרוצצים במסדרונות האפלים של הלישכה הממשלתית לפרסום. אני כתבתי טור מוקדש בידיעות אמריקה ואף כלי תקשורת ישראלי לא פסח על האייטם, מ- ynet, לוואלה, גלובס ומעריב, שלא לדבר על עשרות כותבי בלוגים מוכשרים והאמת שאף אחד מאיתנו לא ממש נעלב, דווקא הבענו ביקורת נקודתית ומדויקת על הבעיות האקוטיות בקמפיין, הסיבות למה הבדיחה הזו צריכה לעוף מהמרקע ואפילו סיפקנו מספר טיפים כאלו ואחרים לשיפור מסעות הפרסום הבאים והדברים אותם אנו מעונינים לשמוע כאשר מדברים על חזרה לארץ.

כמובן שאף אחד לא הקשיב לי, לא לעמיתי למקצוע, לא לבלוגריסטים או לקירות של פייסבוק. אני, כמו כל שאר המגיבים העבריים, סך הכול בחור טוב, עדיין אזרח המדינה, ובאמת שהקמפיין הזה עורר את זעמי ממש כמו את קצפם של יהודי ארה"ב. אז למה כשאני כעסתי, אף אחד לא אמר מאום אבל כשאלה כעסו לקח יומיים לנושא להגיע לראש הממשלה שביטל את הקמפיין בשניה? הרי אם מישהו היה מתעניין במה שיש לנו להגיד, כל הבושה הזו לא הייתה מתרחשת.

אז באמת, תוציאו עוד אלף פרסומות מביכות ותקראו לי יורד בפרצוף ותצחקו על הילדים שעוד לא נולדו לי והכל בשביל לנסות להחזיר אותי לארץ. אבל להקשיב למה שיש לי להגיד? בטח. אולי תתבעו אותי על לשון הרע וזהו?