שילשולי חקיקה

Yue Minjun, "Execution," oil on canvas, 1995

שבוע עמוס מאוד עבר על ממשלת ישראל. חברי הכנסת עושים עבודתם נאמנה ומעבירים חוקים נהדרים אשר מקרבים את מדינת ישראל ומבססים את מעמדה לצד מדינות האזור כגון איראן, אפגאניסטן וערב הסעודית. בשעות נפלאות אלה של אביב ימי הביניים המציף את ארצנו הקטנטונת, אשמח להצטרף לחגיגת הדמוקרטיה ולהציע מספר חוקים נוספים שבטוח יעברו בקלי קלות!

חוק הבורר: דרכם של הח"כים בטוחה וחיסול השטות הזו שנקראת הפרדת הרשויות קרוב מתמיד. בשלב ראשון תקוצץ התקופה המינימלית של עתודי בית המשפט העליון משלוש שנים לשנתיים. בשלב השני תרד ההמתנה לשעה פלוס מינוס מחוץ ללשכה של ביבי, תלוי אם הוא מאחר לפגישה או לא. אישור מינוי השופטים יערך בערב מיוחד בהנחיית צביקה הדר. משכן הכנסת יעבור לניצנים והח"כים יצביעו באס.אמ.אסים על השופט אשר חפצו ביוקרו.

 חוק "הכלב אכל לי את יומן הפגישות": לא עוד יאלצו ראשי ממשלה ושרים נכבדים לספק תירוצים אלו ואחרים לגבי אי הגעתם להצבעות. חסל סדר "אני יושב שבעה" או "אני בניתוח הסרת משקפי שמש". נבחרי הציבור לא צריכים לתת דין וחשבון לגבי מקום המצאותם בזמן הצבעות זוטרות בנוגע למוסדות זניחים כגון "בתי המשפט". מעתה, כאשר תשאל השאלה "מדוע נעדר כבוד השר?" התשובה תהיה קצרה, קולעת ומכבדת: "הכלב אכל לי את יומן הפגישות".

"חוק החרם הכיתתי": כל ארגון או מדינה שיצאו בקריאות חרם על ישראל, או כל אדם אשר יחתום על עצומה נגד המדינה, לא רק שיהיה חשוף לתביעות וסנקציות כלכליות, אלא גם יועמד במרכז המעגל וחברי הכנסת יאמרו לו "הכל עובר עליך וקקי בידך".

"חוק שעון הסתיו": שעון החורף מהווה כר פורה לוויכוחים בין הציבור הדתי והחילוני ואלוהים. כידוע, מצוות "קמבן את אלוהיך" אומרת שיראי שמיים יכולים לעשות מה בראש שלהם לגבי היום הקדוש ביותר ביהדות ולקצר את צום יום כיפור בשעה על ידי הזזת מחוגי השעון אחורה, בשקט, בכדי שאבינו בשמיים לא ישים לב. ובכן, כמסורת הסתיו הבלתי צפוי, הצעת חוק "שעון הסתיו" תאפשר למפלגת ש"ס לשנות את השעון בהתאם למצב הרוח ודני רופ. ברוב חודש תשרי יוכל עם ישראל לחזור הביתה באור, בנים בניו-יורק יוכלו לדבר עם אמהותיהם בארץ והדתיים יוכלו לצום פחות או אפילו להעביר את השעון 24 שעות קדימה ולדלג על יום כיפור כליל.

"חוק הגבלת השמאל": ח"כ פאינה קירשנבאום ממפלגת "ישראל ביתנו" גדלה ברוסיה הקומוניסטית ולכן היא יודעת מה טוב לדמוקרטיה הישראלית. הצעת החוק שלה להגבלת תרומות לארגוני השמאל היא מבורכת, אך אינה מספיקה אל מול המצב העגום של מדינת ישראל. "חוק הגבלת השמאל" לא רק יגביל את התרומות לארגונים ללא רווח בעלי נטייה פוליטית שמאלנית (קידום השלום, עצירת הכיבוש, זכויות ההומואים והלסביות, צער בעלי חיים וכל שאר השטויות המתרוממות האלו)  אלא את השמאל בכלל. אנשים המזוהים עם השמאל יוגבלו לישיבה בבית קפה תל-אביבי אשר יקרא "ה0מאל" ושם הם יוכלו לשתות אקספרסו קצר ולחרבן על המדינה.

"חוק הסירוס": לפי חוק הוצאת הדיבה החדש, סכום הפיצויים בתביעת לשון הרע יעלה מ-50 ל-300 אלף שקלים. כמובן שסכומים בזויים אלו אינם יכולים לעצור את התשקורת. זכות הציבור לדעת מה שביבי רוצה שנדע נמצאת בעדיפות עליונה ברשות השידור ובמסדרונות "ישראל היום" וכפי שאמר יוזם החוק, ח"כ לוין, נסיון "להטיל דופי בראש הממשלה הינו נסיון מגוחך". לכן, ידע כל עיתונאי כי עלול הוא לעמוד לדין ולהפסיד לא רק מאות אלפי שקלים, אלא מעתה גם זוג אשכים. כמובן שעיתונאים יוכלו להמשיך לעסוק בעבודת הקודש לאחר המשפט, אך נראה אותם משדרים כתבה רצינית בטלוויזיה בלי שאף אחד צוחק מקול הפלצט הבוקע מן המרקע.

"חוק ברית המילה": הינו נספח לחוק היסוד של אבי דיכטר אשר מבסס את מעמדה של ישראל כמדינה יהודית. הפרדת הדת והמדינה כבר לא תהיה רלוונטית אחרי שיעבור החוק, כמו שאמר ח"כ דיכטר עצמו על החוק אשר יאפשר "לשופטים להתמודד בעתיד ביתר קלות עם עתירות, שמתיימרות לטעון כי מאפייניה היהודיים של המדינה פוגעים ברגשות של אזרחים כאלה ואחרים".  הערבית כבר לא תהיה שפה רשמית כי רק מיליון ו-400 אלף אזרחים דוברים אותה. מצד שני ידרשו כל תלמידי כיתה אלף ללמוד ארמית בכדי שיוכלו לקרוא בתלמוד הבבלי. הדובדבן שבחוק יהיה עמדה חדשה של הרבנות הראשית בבן-גוריון, בדומה ללקיחת טביעת האצבע אצל האמריקאים, ימולו הרבנים את החפצים לבוא בשעריה של המדינה היהודית. נשים יעברו שיעורים בחוקי נידה, ואלו מהן שמקבלות מחזור יולבשו מיד בסדין ויועברו למתחם מוגן בקניון רמת אביב.

"חוק הפרטת האזרחים" אחרי שהכנסת אישרה בקריאה טרומית את הפרטת הגנים הלאומיים ומכרה את מצדה למשפחת קניוני עזריאלי יחד עם עיר דוד, חוף השרון ו…הכרמל, יובא לקריאה ראשונה חוק הפרטת האזרחים בו ימכרו תושבי ישראל למרבה במחיר.

הצעות נוספות יתקבלו בברכה. למידע לגבי האפשרויות העומדות בפניכם לקבלת דרכון זר יש לפנות לשגריריות הקרובות לביתכם. בהצלחה!

שאני אצום?!

Jean-Francois Millet, Afternoon Nap, 1889-90

יום כיפור, איזה יום אה? כאילו לא הספיקה החפירה של כל העולם בנוגע למיקומנו הגאוגרפי בראש השנה ("איפה אתם בחג?") והנה ביום כיפור כולם  הופכים פרילנסרים של מגזין הבריאות "מנטה" ומביעים התעניינות בהרגלי התזונה של שכניהם. "אתה אוכל?", "ומה אתם אוכלים בערב? פחמימות? הכי טוב פחמימות", "אתה צם?" צמים? צמות? צמתם? ועל הגל כולם גם הופכים לפילוסופים בשקל תשעים ומגישים את קמצוץ מהותם הדתית-רוחנית לכל הבא ליד עם האמירות "אני הולך לבית כנסת שומע שופר", "אני רק מעשן" או הבדיחה שאף פעם לא נמאסת "אני צם בין הארוחות".

האמת שטוב לי להיות בנויורק ביום-כיפור. כל החיים אכלתי את עצמי אם לצום או לאכול ועל המשמעויות הנובעות מהחלטתי אם לסתום את הפה או לא. כילד, תמיד חשבתי שתבוא עלי שנה מעאפנה אם לא אצום. אחר כך הבנתי שלא משנה מה, השנים שעוברות הם בדרך כלל מגעילות טילים אז עכשיו זה הכי טוב להיות באמריקה, איפה שאלוהים לא רואה.

וכרגע עוברת לה עוד שנה מכוערת, אחרי זו הקודמת הידועה כאחותה הצולעת. שנה שאחריה אני שוב מרגיש שפוף, אנוס וחסר אונים, כי גם השנה הזו התעללו בי פיזית ונפשית, פוליטית וכלכלית, אם במכוון או בעקיפין, עד שנראה שמישהו שם למעלה פשוט לא רוצה שאחייה בשקט – אז למה אני עוד מקבל פרפרים כשמגיע יום כיפור?

לכן בהזמנות חגיגית זו אני מציג את הטור החדש תחת הכותרת "שאני אצום?!" המוקדש לכל אלה שצריכים לצום שבעתיים, לכל אלה שרק אם יצומו את כל הצומים של השנה במכה (כן, גם את צום גדליה), רק אז אולי אחשוב גם אני לענות את נפשי ביום הכיפור הקרוב. כי תכל'ס, מי יצום בשבילי?

מי צם על הסמארטפון? שנכנס לביתנו השנה ולקח כל פיסת שפיות קטנה בה עיני לא היו דבוקות למסך כזה או אחר. אם פעם הייתי הולך לשירותים בזמן הפרסומות אז עכשיו אני פשוט מעביר את המבט לכיוון הטלפון, בשביל לראות אם מישהו שלח לי אימייל מאז מקבץ הפרסומות הקודם. לפני שאני עוד מתעורר בבוקר אני בודק הודעות בפייסבוק ודופק ציוץ בטוויטר. שאני אצום?! שזה ששידרג לי את הטלפון יצום.

מי יצום על שכר הלימוד? אשר עולה מסמסטר לסמסטר, ללא תמורה, רק עם מכתב התנצלות תמציתי מהדיקן שחוצב בור עמוק יותר בחשבון הבנק. ומי יתענה על המחלקות ההומניות ההולכות ומתרוקנות בישראל אל מול שערי המשפט המתעצמים, על כך שעדיף להיות מובטל מאשר לעסוק באקדמיה או להיות מורה ומחנך בארץ, ועל חוסר האונים מול הרצון להגשים את החלומות לבין הגעגועים הביתה.

מי צם על הזמן האבוד בו הנחתי תפילין לשווא? מי? על השעות שאבדו על השלמת מניינים כאלו ואחרים? מתוך כבוד ועל מנת להביא לסיפוקם של מיני אברכים, מתוך התרפקות על אשליה של יהדות אחרת, יהדות גלותית שנראית טובה ונקייה יותר, אך התגלתה כחלולה ושיקרית כאותה יהדות שמונעת מהורי לדבר איתי בטלפון בחודש הקרוב בגלל שעון חורף מגוחך שמכסה את ישראל בעלטה תרתי משמע. ועל אמהות הטאליבן אשר מכסות את גופן מכף רגל ועד ראש בגלל פסיקות ולחשים על אולטרא-צניעות שהופכים את ירושלים לאיראן. ומה עם אלפי תרנגולות אשר מונפות ללא טיפת אנושיות מעל ראשים חרדים עטורי פיאות ומובלות אחר-כך לטבח אכזרי וסתמי. מי יצום על כל אלה?

שאני אצום על החדשות? על הכותרות החשוכות שלא נותנות מנוח? על הדריסות והבריחות של רוכבי אופניים או הולכי רגל תמימים. על רצח הורים בשביל ירושה, על על שחיתות בצמרת uהתקציב הביטחוני המתפקע

שאני אצום על שנים של מלחמות?! על אטימות המנהיגים, על הטיפשות, היהירות וחוסר ההקשבה? על מנהיגות פושעת, פאשיסטית, על האוליגרכיה השולטת ביד רמה. על מות הדיפלומטיה, על חירחורי הקרב, על המניירות הילדותיות, הגחמות ועל נאומי שלום מלאים בשנאה. מי יכפר על עוונות אלה?

ובשביל סבתא? שפעם קיוותה לראותנו שבים הביתה והיום רק מתחננת שנשאר רחוק. סבתא שאת כל חייה נתנה למען המדינה ועכשיו, ברגעי צלילות אחרונים ויקרים מתפללת שהנכד הראשון שלה יוולד בגולה. מי יצום בשבילה?

כנראה שאף אחד. ביום כיפור, ביום הנוראי הזה, כל אחד צם לעצמו ובשביל עצמו. לסגור חשבון עם זה שלמעלה. לסדר איזה כיסא בעננים. כמה נח שגם את חיי הנצח אפשר לקמבן אצלנו.

איזה חז"לניק אמר ש"עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו". לכן אני מחכה בקוצר רוח לחוברת אלפבתית שתשלח אלי בדואר, מלאה בסליחות מכל ה"חברים" שהפכו את שנת תשע"א לעוד שנה פח (רמז: א' – אביגדור, ב' – ביבי). ואם לא, ברוכה הבאה תשע"ב, אני בטוח שגם את תיהי זוועה.

הגיע הזמן להגיד קיבינמט!

Migrant Family, California 1936. Dorothea Lange

ראש השנה ההולך ומתקרב וביקור חטוף של חבר מהבית משכו לכיוון טור געגועים לישראל לכבוד החג. ואז זכיתי לצפות בקמפיין החדש של משרד הקליטה "הגיע הזמן לחזור לארץ". בהתחלה הרגשתי צורך עז לדקור את עצמי בעין עם כפית. אחר כך הגעתי למסקנה שיותר מוצלח יהיה לשנות את נושא הטור השבועי.

באמת הגיע הזמן לחזור לארץ. בדיוק עכשיו ברגעים אלו ממש זו התקופה הכי טובה לארוז את הפקלאות ולשוב הביתה! אז למי שלא ראה, סדרת הפרסומות מחולקת לשלושה תשדירים קצרים, כל אחד יותר מביש מקודמו. בראשון, לונג שוט על שכונה ציורית ושורת בתים פרטיים. בתי העץ הנעימים מכוסים שלג לבן וצחור. שוט פנים, אבא אמא ונעה'לה יושבים במטבח שף חדיש, גדול פי כמה מרוב הדירות בתל-אביב. על שולחן האוכל לפטופ, ובלטפוט סבתא אוכלת את הראש על זה שסבא דורך לה על הרגליים בחוג לריקוד. כולם צוחקים. סבתא, כשחנוכיית ענק מוארת מאחוריה, שואלת את נכדתה איזה חג היום. נעה'לה הסתומה שלא מבינה רמזים צווחת "כריסטמס!" והמבוגרים מביטים אחד על השני בכזו אכזבה, כאילו הילדה סיפרה להם הרגע על תמיכתה המלאה בהקמת מדינה פלסטינאית.

כמובן שבמקום להתענג על הילדה המקסימה שהתבלבלה בתמימות שובבה, הפולנייה מהגהינום מסתכלת על סבא כאילו אומרת "לך תביא את הצוואה, יש לי כמה שינויים לעשות" ואמא מנשקת את הקטנה על הראש, נשיקת רחמים כזו שמנחמת בעדינות "את מלעונה אבל אנחנו עדיין אוהבים אותך". לסיום, ברקע קריין מפציץ את הסלוגן "הם תמיד ישארו ישראלים. הילדים שלהם לא" ואחריו מגיע הקרשנדו "עזרו להם לחזור לארץ". עזרו לנו לחזור לארץ באמת, כי אני לא יודע איך עושים את זה. מה ברגל? אבל זה נורא רחוק! "עזרו להם לחזור לארץ" כאילו אנחנו היורדים, חבורה של מוגבלים בעלי נכות נפשית-שיכלית אשר צריכים דחוף עזרה, משל היינו חיות פצועות ועזובות באיזה קמפיין קורע לב של שרה מקלכלן לצעב"ח.

בפרסומת השניה, צילום פנורמי של סתיו יפהפה על רקע שורת בתי עץ ויקטוריאנים. כניסה לסלון ענק עם רהיטי עץ כבדים ומזמינים. ילד חמוד יושב ומצייר ציור ומאחוריו אבא חורפּ על הספה כשעליו עותק של האקונומיסט. כשהציור מוכן קורא הילד Daddy, דאדי, Daddy , ואין תגובה. אך כשהילד לוחש אבא, אזי הדוב מתעורר משנתו ומביט ביצירת המופת של בנו. קריין ברקע, עזרו להם לחזור לארץ וכיוב'. במקרה הזה הרשו לי לצוטט את מגיב מספר 12 "רגע זה קמפיין לעודד עליה או לעודד ירידה? הקליפ נפתח בתמונה פסטורלית ובית צמוד קרקע וסלון גדול, וילד שאומר 'דאדי' ולא ילד ערסוות שאומר 'אבאאאאא'".

הפרסומת הכי מקוממת מתחילה עם תמונת רחוב בניו-יורק. הדלת נפתחת אל תוך דירת קטלוג איקאה ועל השולחן בסלון מחשב ולצידו נר זיכרון. בחורה עצובה נכנסת פנימה ומתיישבת על הכורסא. בן-זוגה הגוי מחייך בשובבות ואומר "עכשיו אני מבין למה לא רצית ללכת למסיבה. מוזיקה… נרות…אולי באמת נשאר הערב בבית" אבל הישראלית יושבת מול המסך שעליו מרוח באנר "יזכור" ולא מקשיבה לקישקושים של האידיוט עוכר ישראל. הבויפרינד מתקרב ובדאגה שואל "דפנה? מה זה?" כי הוא כבר ממש לחוץ להרביע את היהודייה, ואו אז נכנס הקריין שאומר "הם תמיד יישארו ישראלים. בני הזוג שלהם לא תמיד יבינו מה זה אומר". כאילו ימי זיכרון רשומים אצל הישראלים בטאבו. כאילו דפנה לא מתקשרת עם חבר שלה ולא מסבירה לו למה היא עצובה היום. זה מטומטם בדיוק כמו לשים מול המחשב אשכנזייה ולתת לה חבר פרסי עם הסולגן "הוא לא תמיד מבין מה זה שואה". חוצמזה חשבתי שרק במאה שערים עוד מחנכים נגד התבוללות. מסתבר שזה עכשיו טרנד ממשלתי.

אז ישבתי עם שלומית ושקלנו למה משרד הקליטה חושב שאנחנו צריכים לחזור לארץ:

1. כי הילדים שלנו לא ידעו מה זה חנוכה, כאמור חג ישראלי בעל חשיבות אדירה. חג בו כל המדינה עומדדת בפקק באיילון בשביל להגיע לראות את חני נחמיאס מחליקה על הקרח בכיסא גלגלים.
2. כי כשנרדם בבית הענק שלנו עם האקונומיסט על הפרצוף במקום עותק של "ישראל היום" מהסוּפּר, הילד שלנו ישב בשקט ויצייר במקום להצטרף לקורס הכנה לקרבי או סתם לחטוף מכות בחצר בית הספר.
3. כי רק בארץ יש מצב להיות עצובים בדוגרי. רק בישראל נוכל להתבעס כמו שצריך על חללי צה"ל או הנספים בשואה. רק הארץ מאפשרת לך להיות נקרופיל ולהתעסק כל היום במוות.

כאילו ג'יזס קרייסט, באמת משרד הקליטה? באמת? בזמן שישראל עוברת את המאבק החברתי הכי גדול בתולדותיה, אתם מציגים דופלקסים צמודי קרקע ומנסים להחזיר אותנו עם גילט? עם רגשות אשם? עם אחת הסיבות המרכזיות אשר בגללן ברחנו מלכתחילה? זה כל מה שנשאר לכם בארסנל?

כי מה שהורס את הקמפיין הגם ככה מיותר זו בדיוק אותה אי-אמירה של הדברים החשובים באמת. זה שלא מציינים שם סל קליטה מזמין, אפשרויות העסקה מכבדות ושכר נאות, או סביבה אקדמאית פורה ודיור שפוי. כל הדברים הללו אשר קיימים כאן בשפע, נעדרים מאותו תשדיר שמנסה בעליבות לפרוט על מיתרי ה"ישראליות", אותו מותג מכליל וריקני.

אז קיבינימט, באמת שרציתי להיות חגיגי ונחמד בראש השנה הזה ואם כל מה שרציתם זה לגרום לי להשאר עוד קצת בחו"ל, חבל על הכסף שלכם, הנאומים של אבו-מאזן וביבי באו"ם עשו את אותו האפקט ובחינם.

מניפסט היורד – על מחאת האוהלים בניו-יורק

Gustave Courbet. Burial at Ornans. 1849. Oil on canvas

טוב בסדר אז אנחנו גרים בנויורק אז מה? זה אשמתנו? תאמינו לי שאני כואב את כאב השובתים בשדרה. הנה רק הבוקר שילשלתי מחשבון הבנק כאלף חמש מאות דולרים לטובת אדון קופלמן, הלנדלורד החביב. סכום שלא רואה מרחוק את קו מחצית ההכנסה החודשית שלנו, אז יאללה יאללה, שאף אחד לא יקשקש לי שבחו"ל לא קשה.

כן היאוש נעשה יותר נוח. כן גם הביצה פחות צמיגית. צמיגית! אבל להגיד שמצב הסטודנט האמריקאי בן השלושים פלוס מינוס הוא טוב יותר ממצב הישראלי? מה זה לא. כל הכסף שנכנס ככה יוצא. עובר ולא שב. ועם כל הכבוד למסכנסה, האויב הכי גדול של המשכורות זה העדר תפיסת מושג החיסכון, אותה דרך חיים ראוותנית שאנחנו הישראלים מכורים לה, כולל אלו שמחזיקים כרגע את יתדות המאהל. אני לא קורא לאף אחד מפונק או ילד סושי כמו חברי, חברי הכנסת, אבל בכל זאת צריך ללמוד לשאת בתוצאות של רף חיים גבוה בעיר הגדולה.

מדברים על שחיקת שכר ויוקר מחייה ועליית השכירות אבל ראבאק, כולם בתל-אביב מפרקים כל לילה מאות שקלים על בירות בלי לראות בעיניים. המסעדות, הסושיות, השפים, פעם אחרונה בארץ שילמתי איזה ארבעים שקל על פיתה כי אייל שני חתום עליה, כי גם אני, גם אני חולה בבזבזנות המשוגעת הזו.

וכאילו לדור ההורים היה כל כך קל לעשות ולחסוך כסף. הלוואי והייתי מסוגל לשמור על הארנק סגור כמו אבא ואמא. לצאת למסעדה אולי פעם בחודש. לא לעוף על חופשות וסופי שבוע כל שני וחמישי. שלא לדבר על סבא וסבתא שתיעדו כל הוצאה בפנקס. פנקס! תשמעו להיות מעמד בינוני זה לא כיף, אבל גם לא בלתי אפשרי. חברים יקרים, איך אפשר להיות בטוחים לגבי מחר כשכוסאומו לגבי היום? מה פשוט הגענו לגיל שכבר לא נעים לבקש כסף מאמא ואבא אז רצים לבקש מהממשלה? לא. צריך להפסיק עם אורך החיים המתירני ולשבת קצת יותר בבית. או באוהל, וואטאבר, אבל תפסיקו לעשות כבר קניות אצל AM:PM גודאמאיט הם אונסים אתכם.

סתם ת'אמת שאני ממש שמח לראות את הארץ בוערת סופסוף ומהסיבות הנכונות שבאות מהמקום הכי אמיתי. כיף לראות את ביבי מקבל בראש ועל מי אני עובד, אנחנו בניו-יורק כי יותר טוב פה, בעיקר לגבי אותם הדברים אשר מצעידים עשרות אלפים ברחובות תל-אביב. עם זאת אני מאמין שהיתרון הגדול שיש לארה"ב על ישראל הוא בכלל לא כלכלי. כאן באמריקה בניגוד לארץ, התושבים עדיין מחזיקים בזכות לחלום.

כי כמו שהבנתם, זה לא שאנחנו נמצאים במצב טוב יותר מאחינו היושבים באוהלים. אני לא זוכר בכלל מה משמעות המונח "לסגור את החודש" והמינוס הארור תמיד נשאר שם, אם לא הולך ותופח, אבל כל אלו לא מעידים על כך שהחלומות שלי מתרחקים ולהפך.

דבר ראשון, המקום הנפלא הזה איפשר לנו לעשות מה שאנחנו באמת רוצים. שלומית הצליחה להתברג למצוינים שבבתי הספר הרפואיים במדינה ועוד רגע מסיימת דוקטור ואני לומד לי ספרות בלי להתבייש מאף אחד. להגיד לכם שבארץ זה היה קורה? אין מצב. להגיד לכם שאני מסוגל להפנות אצבע מאשימה כלפי מישהו? ממש לא. תראו לא קל להגיד מי אשם בכך שהשנה נפתח הקורס לספרות באוניברסיטה העברית עם שלושה סטודנטים. זו שאלת הביצה והתרנגולת. האם זו הממשלה שהזניחה את האקדמיה או 90% מהסטודנטים שפשוט הולכים ללמוד בשערי משפט.

אבל מה שאני כן יודע הוא שבסופ"ש האחרון חברים מהממים הזמינו אותם לבית הוריהם בקייפ-קוד. בית קיץ בו הם מבלים שלושה חודשים בשנה ולא, הם לא עורכי דין ולא כלכלנים ולא שועלי וול סטריט. הזוג הנחמד הם אקדמאים בדם, זוג מדענים ושוכני מעבדות שלא רק שלחו את שלושת ילדיהם ללמוד במוסדות המפוארים ביותר שיש לאמריקה להציע, אלא גם הצליחו לשמור בצד בשביל בית קיץ צנוע ולא רחוק מהים, בו הם חוקרים צדפות ועושים על האש עם שאר חבריהם הפרופסורים.

בחתונה אקראית בארץ שלומית פיטפטה עם שכנתה לשולחן המוזמנים אשר התגלתה במהרה כפיזיותרפיסטית מן המניין שעובדת לרווחתה תמורת עשרים וחמישה שקלים מלאים לשעה. המטפלת החרוצה נאלצת להתרוצץ בין שתי עבודות בכדי להגיע למשכורת נורמלית, משכורת ששלומית תעשה כאן בהינד עפעף. על ההכנסות העתידיות שלי כמורה ומחנך בארץ ישראל אני מעדיף לא לחשוב בכלל. שוב, לא שכאן אנחנו לא במינוס, אבל לפחות עוד לא מישכנו את החלומות ואפילו בית קיץ נראה אפשרי. בתאוריה.

אז להגיד לכם שאנחנו רוצים לחזור? בטח. מתגעגעים רצח. להגיד לכם שנחזור? בשביל מה? 25 שקל לשעה כשקוטג' עולה שמונה שקל? לא תודה.

בינתיים אנחנו מצטרפים למאבק ויוצאים לקמפינג בקולורדו.

מה? לא תופס?

Mother to Son

BY LANGSTON HUGHES

:Well, son, I’ll tell you

.Life for me ain’t been no crystal stair

,It’s had tacks in it

,And splinters

,And boards torn up

  –And places with no carpet on the floor—

.Bare

But all the time

,I’se been a-climbin’ on

,And reachin’ landin’s

,And turnin’ corners

,And sometimes goin’ in the dark

.Where there ain’t been no light

.So boy, don’t you turn back

Don’t you set down on the steps

.’Cause you finds it’s kinder hard

–Don’t you fall now

,For I’se still goin’, honey

,'I’se still climbin’

.And life for me ain’t been no crystal stair

מהמרפסת של ברק בפולג

Andrew Wyeth, Turkey Pond, 1944 tempera on panel

מהמרפסת של ברק בפולג, נתניה, העתיד לא נראה כל כך ורוד. דירה בירושה מאבי הכלה, נוף לכביש החוף, מכונת כביסה ושלושה חדרים שבקלות יכולים לשכן משפחה קטנה לעשרים שנה לפחות, כולל ילדים והכול. עשרים שנה בפנים.

ברק מספר על תמונה שראה באיזה ז'ורנל, אגם שוויצרי, פסטורלי אבל אפשרי, בלי הרים בעלי פסגות לבנות מאחורה וכל זה, רק אגם ובקתה וססאמק למה לא לקפל הכול ולעוף קיבינימט. לא לצפון, לא לניו-יורק, אלא ממש לטיז-אל-נאבי, לחיים אחרים. חיים שלא בהכרח יהיו קלים יותר, אבל אחרים יותר. מציאות בה לא נעמוד ב-AT&T ונתלבט אם לקנות אייפון 4 במאתיים דולר או אייפון 3 בחמישים. מקסימום נעמוד במכולת ונתלבט אם נאכל בערב לחם לבן או לחם שחור.

אחד הדברים שהכי זכורים לי מהביקור בקוסטה-ריקה הוא לילה אחד שהעברנו בבד-אנד-ברקפסט עם השוודית ששומרת על הפרמסיס. שאלנו אותה מה טוב ומה לא טוב והיא אמרה שאחד הדברים שהכי קשה לה להסתגל אליהם זה ה"יהיה בסדר" המקומי. לא מדובר ביהיה בסדר שלנו, שהולך, אם צריך גם חודשים קדימה. מדובר ביהיה בסדר כאן ועכשיו.  באנשים שלא יודעים מה ואם הם יאכלו לפני השינה, אבל זה לא מפריע להם להיות חסרי דאגות כי יאללה, הרי תמיד יש מה לאכול בערב.

אנחנו ניזונים מדאגות. כשזרקו אותי מהעבודה לפני חודש, שלומית ואני עברנו את 24 השעות הכי קשות שהיו לנו בחיים ואפשר לחשוב מה כבר קרה. התנהגנו כאילו זהו, אין יותר כלום, כשבסך הכול ובמקרה הכי גרוע, היינו עוברים לויזת סטודנט ושמים עוד שבע אלף דולר על הלימודים. עובדה שלצערי לא מנעה את ההיסטריה, הבכי ותחושת האבדון וכל זה על מה? עבודה ששנאתי? שיזוף הניאיאונים? משכורת מזורגגת שלא דיגדגה לי את האאוטסטנדינג באלאנס באמקס?  

עצוב שמהמרפסת של ברק בפולג אפשר לראות עשרים שנה קדימה. והעתיד נראה די מעאפן. את המכה כבר לא נביא, לא נהיה מליונרים, לא נגרום לשינוי, לא נוביל מהפכה חברתית, לא נצלם סרט אוסקר ולא נכתוב את הרומן הגדול של המאה ה-21. כל מה שנעשה הואלבכות על עבודות מחורבנות ובעיקר למחזר את החיים של ההורים שלנו. אפילו ההורים שלי לא חיו את החיים של ההורים שלהם! ואנחנו על מרפסת כבר יודעים מה הולך להיות, צעד אחרי צעד, כמו עכברים שרצים על גלגל, בפאניקה תמידית שמישהו או משהו ישנו לנו בפתאומיות את כיוון הסיבוב. ניו-יורק או נתניה, הכל אותו דבר, התפשרות על חיים שלמים שמבוססים על הנאות קטנות. על זה שהכל סבבה. תירוץ עלוב לכיסוי חוסר האונים והתסכול שמלפני שלושים שנות עבודת פרך בשביל לסגור איזו קופה לכל ילד, בוחטייה קטנה שלא תדגדג את לבנק את המשכנתא. למה לטרוח?

נדמה שמשבר גיל העמידה הוקדם לפתע לאזור השלושים פלוס מינוס ואף אחד לא שלח תזכיר. אחרי שבוע בארץ עם החבר'ה והרבה חצאים של גינס, אני מגלה דור חדש של צעירים מוכשרים ומשכילים עם תואר והכול שעתיד חולצות פולו, ג'יפים ולאנץ' אצל שגב אקספרס כבר לא נראה כל כך מבטיח. כל זהנמצא בהישג יד, אבל מרגיש שכבר עדיף להיות כלומניק מבסוט על פני בינוני עם חיים פושרים והרגשה ממוצעת.

האם יכול להיות שיש רק דרך אחת וזהו? ז'תומרת, אפילו ההיפים התיישבו בסוף בתוך משרדים משרדים, אבל לפחות הם עשו קצת סקס-סמים-שערות-בבית-שחי. גם לאיראנים הייתה מהפכה. לנו, ילדים טובים רעננה, היתה ילדות קשה. ילדות משעממת שהופכת לחיים חסרי מטרה.

ברק ואני כבר סגרנו על קומונה בג'ונגלים של ניקאראגווה או ביקתת חימר בערבות אריזונה. ואז הגיעו הבנות. סיפרנו להם על הכול. התלהבנו כמו ילדים קטנים. שלומית הסתובבה על ברק ושאלה "נו, אז איך בלימודים? אילו קורסים אתה לוקח?" ורות שואלת אותי "אז מה תעשה עם העבודה" וברק ואני מסתכלים אחד על השני ואז על הבנות ואז צועקים "מה לימודים מה? מה קשור עבודה עכשיו?? למה אתן חייבות להרוס הכל? אלוהים נו כרגע סיפרנו לכם שעוברים לגור באגם בשוויץ וכל מה שמעניין אתכן זה הקורסים? קורסים? יאללה יאללה תתחילו לארוז, אנחנו הולכים פנימה לסגור את הלוגיסטיקה."

"יופי" אומרת רות, "ובדרך תשלם חשמל, ורועי תעשה טובה תשטוף כלים".

סיכום: קצב הגבר או 2010 שנה יופי!

Tom Wesselmann, Great American Nude #92 1967

חברים, 'ניר'צה ל'גיד לכם ש-2010 הייתה שנה מצוינת. תיראו, אני לא אוהב לסכם דברים, אבל אצלנו היהודים סיכומי שנה באים פעמיים בשנה למה "כי טוב" ועכשיו, בתום כל המסיבות וכשכיבו את כל האורות, בא לי לשתף ככה. אז כולנו שמנו לב שהשנה הסתיימה בוואחד בום, בום כזה שלא נשמע מאז מה שהמדענים קוראים "הבום הגדול". אחרי מאבק משפטי ותקשורתי שנמשך שנים על גבי שנים, הנשיא קצב סוף סוף יכול לנוח על זרי הגת ולהגיד "יצאתי גב-גבר". וואלה שיקו קצב הזה אני אומר לכם הוא עשה את כל האותיות באלפבית אחת אחת עד שהוא יכול לרשום עליהן פטנט אם בא לו.

קשה להאמין איך השתנו הזמנים מאז הימים בהם היית דופק איזה מספר ורצמספר לחבר'ה, יא רבי פתאום לא מספיק מילה של כבוד פתאום צריך ללכת עם זה לבית משפט עם סוללה עם עורכי דין וכל זה רק בשביל להוכיח שעשית לזאתי לק בציץ ולזאתי הבאת ביס בצוואר. אבל משה הצב לא נכנע לא! הוא אפילו הציעו לו עסקת טיעון כאילו אמרו לו "בוא נסגור שהגעת בסיס שני ונלך הביתה" וכבוד הנשיא מה פתאום! הוא היה מוכן להלחם על האמת בסחוג ובחריף נפש כי כשמגיע קרדיט אז מגיע קרדיט ואם היה בינו לבין א' את מה שהמרכז לאומנות הפיתוי מכנה FC יענו Fuck Close אז הפר הרבעה הזה החזיר את הכבוד לבית הנשיא. ואל תגידו לי ויצמן היה שועל כי ויצמן היה אחד שרק דיבר כזה שיושב בספסל עם החבר'ה ומריץ צחוקים על כוסיות עוברות ברחוב אבל אף פעם לא באמת נותן עבודה. 2011 וקצב כבר רשום בספרי ההיסטוריה מתהלך עם ענקים כמו קנדי, סרקוזי וזה מאנגליה שעושה את המהממת הזו איך קוראים לו… יו גראנט! וכולם עכשיו למהר לרוץ להצטלם עם הפסל של מושיקו בירושלים – יש שם רק ראש, הפלג התחתון עסוק. חה חה… אמרתי תחתון…

בכלל אני חושב שאוכלוסית הגברים במדינה צריכה לקבל השנה ח"ח על אכפתיות סביבתית ואקטביזם סוציאלי. הרי לכולם ידוע שמספר הנשים גדול בכמה אחוזים ממספר הגברים מה שמוביל למקרים מצערים בהם בנות ישראל הכשרות יוצאות לפתע עם כל מיני מחמודים ו..מחמודים ומחמודים. בכדי למנוע תופעות אלו ולגרום לקיצוץ ההפרש המספרי בין המינים, נרתמים מיטב הבחורים למאמץ על ידי חיסול נשותיהם אם בחרב ואם בחנק. יש לציין לשבח גם את האזרחים הנפלאים שהלכו צעד אחד קדימה והשליכו את ביתם התינוקת לפח.

2010 הייתה גם שנה מצויינת לכלכה, שנה בה נמצאו שני מקורות אנרגיה טבעיים ואחד הלך לאיבוד. אבל יאללה מי צריך ת'כינרת שיש גז הא? מדהים שבמקום לטפס על הגג של ביצפר בשביל איזה שאכטה מגז מזגנים, כל מה שצריך עכשיו לעשות זה לקפוץ לחיפה ולנשום עמוק. וגם כן כינרת. מי צריך את הבריכה המצ'וקמקת הזו בכלל שלא תעשה לנו טובות, כמו שדן חלוץ אמר "הכנרת התייבשה וגם התביישה שהיא גורמת לנו מפח נפש מתמשך ". עושה פדיחות אז מעכשיו רק גז טבעי בפחית ובבקבוק ובכלל מים זה הכי 2010 כי כולנו משקה מוגז גם ככה.

אה! ומי זוכר איזה כיף היה אירובי בים תיכון נופש אולאינקלוסיב באדיבות משרד התיירות התורכי? יא אללה החברה האלה שם אמרו אם ישראל כבר לא באה לנופש בתורכיה אז אנחנו נביא את תורכיה לישראל. וזה טוב, זה טוב לדעת שיש כזו שכנות טובה ואיכפתיות. רק חבל שהיו כמה פצועים על הקרוז, למרות שתמיד יש פצועים בנופשונים האלו כי ברגע שמכריזים במגהפון על פתיחת הבופה זה כל אדם לעצמו.

ורגע אחד לפני שאני מסיים בכל זאת חייבים להתייחס גם לצדדים הפחות טובים של השנה החולפת והיו כמה כאלה. עצוב למשל לראות את הדור הצעיר הולך ופוחת, את מיטב הבחורים שלנו הופכים לקורבנות חסרי ישע, וכן אני מדבר על מקרה הילד הירושלמי שחטף כמה צ'אפחות, הלך לבכות ליועצת ולוודאי הרס את חייהם של מספר נערים למופת, מלח הארץ, חבר'ה טובים אחד אחד שבקלות היו יכולים להיות הקצינים הבאים, או ראשי ממשלה או כמובן – נשיאים. הרי בואו נשים את הקלפים על השולחן: לכולנו היה את החבר החנון הזה בביצפר שכל היום כיפכפנו מאחורי האוזן. מה מישהו רוצה להגיד לי שהוא אף פעם לא קשר ילד לכיסא, הביא לו כמה צ'אפחות, עשה עליו פיפי, וקצת התעלל בו מינית פה ושם? תכל'ס זה חלק מתהליך ההתבגרות ומה שהופך אותנו לחברה חזקה ומחושלת נו איך אומרים? "מה שלא הורג אותך מתעלל בך מינית." אני בכלל מאמין שכל המתבכיינים האלו מקבלים יותר מידי תמיכה מרשויות החוק והתקשורת. תראו את אביב גפן. המעאפן הזה היה הרי ילד הכאפות של "עניין של זמן" ואתם יודעים כמה עלוב אתה צריך להיות אם ויצמן ועידו הם אלו שעושים לך וודג'י בשירותים? אז מה הוא הלך למשטרה? לאנשים הסוציאלים? לא. הלך לצמח שר "אנחנו דור מזוין" סגר את הבאסטה.

בשורה התחתונה זה הכל בגלל שמשכירים בארץ דירות לערבים. אז אני אומר לגרש את כל הסודנים בחזרה לסודניה ותאמינו לי שככה 2011 תהיה שנה הרבה הרבה יותר מוצלחת.

כל האמת שלא רוצים שתדעו על הדלפות ויקיליקס…

…טוב האמת היא שזה לא באמת מעניין.

Jackson Pollock, Number 1, 1950 (Lavender Mist),1950

מישהו אולי מוכן להסביר לעולם שאפילו ילדים בכיתה א' יודעים שלא להתייחס לשום אתר שיש בו "ויקי" בשם כמקור מהימן? אפילו לא כשמכינים שעורי בית על "מוצא הסופגניות" למורה סימה (ויקיפדיה: מוצא הסופגניות – שרידים ראשונים של סופגניה נמצאו בחפירות עיר המונמוקים האבודה, שבט נעלם שהשתמש בספוג המטוגן בכדי לאטום נזילות).

ברצינות, שום דבר טוב לא יצא משילוב האותיות ו-י-ק-י ותסלח לי ויקי כנפו (ויקיפדיה: ויקי כנפו – גיבורת הסרט "דרום ב"ש על קטנוע") וכל אתר שיש בו איזה שהוא ויקי-אמו.קום נועד בעיקר לבדר עצלנים בע"מ שאין להם אפילו כוח לעבור לעמוד השני של גוגל, וגם הם דרך אגב מודעים לכך שהכול שם שטויות במיץ אינטרנט.

אז מה הרעש עם כל ההדלפות האלו? תכלס יש יותר סיפור בדליפת השכל מהאוזניים שלי, שלא לדבר על זה שבריסטול פלין בגמר רוקדים עם כוכבים (ויקיליקס: שערוריות זיוף בחירות). אבל ברצינות רגע, מישהו באמת חושב שראש הממשלה הופתע בעקבות חשיפת המסמך הסודי שהכריז "ביבי הוא צ'ארמר שלא יודע לקיים הבטחות"? ממש. אני בטוח שהוא בוכה לשרה על הכתפיים ברגעים אלו ממש בזמן שהיא מנחמת "תפסיק תפסיק אתה הורס לי את הפן אידיוט".

תראו, בהתחלה חשבתי שמדובר בשעשועון בסיגנון "הסוד השבועי לילד", כזה שצריך לעשות איזה טריק כדי למצוא צופן נסתר בדליפונים… "ביבי לא יודע לקיים הבטחות"… המ… רגע, קפד ראשו וקבל "טיבי הופך למחזיק מפתחות" (!) מה שיכול להשמע כתוכנית מגירה סודית של ליברמן. אבל לא. הרי לא מדובר כאן באיזו תוכנית מדינית צפונה וסודית, רוב הסיכויים שמישהו בבית הלבן ישב בשירותים וקרא את ההכרזה הנ"ל על גבי העמוד הראשי של ידיעות. “צ'ארמר שלא יודע לקיים הבטחות" נו תעשו לי טובה. ממש דלפה רצינית. סך הכול כמה פצלוחים ופצלוחות שמרכלים אחד על השני במאקרו. זה קורה כל יום אצלי במיקרו.

ומה עוד? שיש נשק גרעיני ברחבי אירופה ממלחמת העולם השנייה? אלוהים ישמור! אני לא מאמין שנחשפה מלחמת העולם השניה! זה היה סוד כמוס בהחלט. או שהאמריקנים מוכרים נשק לפקיסטנים שמוכרים אותו לאפגנים שיורים איתו באמריקנים. נו, לא ראיתם "מלך האריות"? מספרים על הכול בשיר "סירקל אוף לייף".

בכלל, כל חשיפה שנוחתת בכונן של שלושתאלפים ג'יגה, או בסטיפה של 450 דיסקים צרובים עם מיליון וחצי מסמכים, מעניינת בערך כמו לקרוא את תיקון חוק ביטוח הבריאות של אובמה. קחו ההדלפות של ענת קם למשל. מישהו זוכר בכלל מה הפוסטמה הזו רצתה? כל מה ששמעתי לאחרונה זה שאורי בלאי, הג'ינגי מ"הארץ" חזר לישראל ועצרו אותו בדיוטיפרי בגלל כמה פקטים ובקבוק שיבס אחד יותר מידי. אלו לא הדלפות, אלו הצפות, וזה ארוך, זה מייגע, למי בכלל יש כוח להתחיל להקשיב לכל השטויות האלו בעיקר כשאין שום דבר עסיסי, מה ששולל את עצם ה"חשיפה". בסוף נישאר עם כמה כותרות ריקניות ותחושת החמצה על כך שזו לא הייתה המפשעה של לינדזי לוהן שנחשפה במקום, כי כל החשיפות ההזויות האלו נראות יותר כמו TMZ של הדיפלומטיה. ציפורה של הפוליטיקה או הצצה למה היה קורה אם פיפל מגזין היה עוקב אחרי הספין של הילרי קלינטון במקום המין של קנדרה ווילקנסון. את התחתונים של הילארי אני מעדיף שלא לראות. תודה. כבר היה לי מספיק מהתחתונים של בעלה.

דרך אגב, אם הבחור מויקיליקס היה קצת פחות אקסהביסיוניסט וטיפה יותר חכם, הוא היה צריך להשתלט על חשבון הטוויטר של ליידי גאגא שקיבל איידס לאחרונה, ולטפטף את החשיפות שם, לאט לאט. יש לליידי המוני מעריצים שעוקבים אחריה, הרבה יותר מכמה פציינטים של דוקטור שפיגלר או איך שלא קוראים לגרמני המנוח הזה, ותוך שלוש דקות מהציוץ הראשון כולם יודעים שלקדאפי יש עיגולים בבית שחי ולקים ג'ונג איל מסריח מהפה והנה הם גם עושים לזה סושייל בוקמרקינג בדלשיוס.

ואם הבית הלבן היה חכם יותר מכולם, הוא היה עושה את זה בעצמו. נגמרו הימים שבהם כל פליצה של הנשיא מסווגת – סודי ביותר – ונכנסת לכספת. או.אמ.ג'י כאילו אין לכם פייסבוק? אין יותר סודות אנשים תתעוררו (מארק (צוקי) צוקרברג אמר את זה..!) בכל מקרה אמירה "סודית" כמו "אחמדינג'ד היטלר" היא שורת סטסוס קלאסית לקיר של אובאמה. בנוסף אני סמוך בטוח שאחרי הכול, גם אחמדינג'ד היה עושה לזה לייק.

אני? אני זורם אני…

"אז מה אוכלים היום?" – "לא אכפת לי".

"ומה עושים היום?" – "לא משנה לי".

"איפה נשב?" – "איפה שאת רוצה"

"רגע, אתה רוצה לצאת? – "משתגיד!"

מישהו מוכן כבר לקחת אחריות??

לא ברור לי באיזה שלב בשנים האחרונות הפכה כל שאלה לשאלה רטורית. זתומרת שאם אני מתכוון לפנות לאדם קרוב ולשאול אותו לדעתו, בעיקר שאלות הדורשות הבעת עמדה לגבי תוכניות פעולה לזמן הקצר, אני כבר מוכן מראש לתשובה סתומה ולעובדה שבסופה של שיחה, אני זה שאצטרך להחליט.

מי מכם לא השתתף בזמן האחרון בשיחה הבאה: "וואלה בא לך לאכול?" –  " מה אתה רעב?" – "רעב? אני יודע? מה איתך" – "אני? אני תמיד יכול לאכול? אתה רוצה לאכול?" – "מה שאתה רוצה" – "לא יודע, אני לא אוכל לבד" – "אם יהיה אוכל, אני בטוח אוכל" – "אז שנכין משהו או שנזמין?" – "לא יודע מה בא לך?" – "לא משנה לי אני זורם" – "וואלה גם אני עלאכיפאק" – "בא לך משהו ספציפי?" – "לא הכול טוב לי?" – "כאילו… המבורגר? סושי? איטלקי?" – "וואלה הכל נשמע לי עלכיפאק" – "רגע, בא לך בכלל לצאת?" – "בבית, בחוץ, סבבה לי" – "אפשר לדפוק לך כדור בראש" – "מה שעושה לך טוב אח שלה".

ועכשיו, אותה השיחה, רק בין אנשים נורמלים.

אופציה 1: "וואלה בא לך לאכול?" – "לא" – "אז סבבה אני מחמם לי מלוואח".

אופציה 2: "וואלה בא לך לאכול?" – "כן!" – "יאללה אז בוא נלך לדפוק איזה המבורגר".

ואם אופציה 1 או 2 לא עובדות, תמיד יש את אופציה 3, האופציה המורכבת ביותר:

"וואללה בא לך לאכול?" – "כן!" – "יאללה אז בוא נלך לדפוק איזה המבורגר" – "ת'אמת שלא בא לי לצאת, בוא נזמין סושי".

וכמו שאתם שמים לב, אופציה 3 שחובה בתוכה קונפליקט לא נורמלי, עדיין מסתכמת תוך שלושה משפטים וכולם שבעים ומאושרים.

אבל לא ישמע! כל החלטה, באם מדובר בלאיזה קניון ללכת או איזה נייר טואלט לקנות, כל החלטה הופכת לסימפוזיון של האגודה לחסרי עמוד שידרה. יש כאלה שיגידו "נימוסים", יש כאלה שיגידו "חוסר נעימות". אני אומר שעם שלם הפך לקבוצה של אימפוטנטים שלא מסוגלים לקבל החלטות, ומצפים שמישהו אחר יעשה זאת במקומם.

מה יותר פשוט מלהביע דעה? מה יותר פשוט מלהגיד איזה סרט בא לי? איזו מסעדה מתחשק לי? שום דבר. אבל יש איזה משהו באוויר שמונע מאנשים לדבר את מה שעל הלב שלהם, מחשש ש… יודעים מה תהרגו אותי, כי אני באמת אני לא יודע איזה חשש. מה זו הנחנחיות הזו? הקלות הבלתי נסבלת בה אינדיבידואלים מוותרים על הזכות הכי בסיסית של הבעת דעת? ואתם יודעים מה, גם אם זה התחיל בקטע פולני של נימוסים, אז הלא נעים לי להחליט הזה הפך כבר מזמן לחוסר אופי בסיסי ואיבוד כל רצון של מחשבה חופשית. ולא אכפת לי שאני נשמע פסיכי תיאוריית קשר או וואטאבר! אכפת לי להפסיק להחליט בשביל כל העולם ואשתו מה לעשות.

אתם מבינים, אם אני רק נוכח בשיחה כזו שמתחילה ללכת לשום מקום, אני פשוט אומר "זהו! אין בעיה! החלטתי איזה סרט נראה וכולנו הולכים עכשיו לפיראנה -3D " או "זהו! אין בעיה! לאף אחד לא אכפת מה אוכלים? החלטתי וכולנו הולכים עכשיו לדפוק שווארמה אצל ההודי בפינה". יפה מאד תגידו. הנה מישהו שיודע מה הוא רוצה תאמרו. אבל לא! אני לא חי בפרק של "דרוש מנהיג" ונמאס לי כבר לקבל אחר כך על הראש שהסרט היה מפגר והשווארמה הייתה חתולים. נמאס.

ובאמת שלא צחקתי כשדיברתי על סכנת סימפטום האי-החלטיות. אם פעם דיברו על הסכנה של המוטו "יהיה בסדר", הגיע זמן להתחיל לדבר על הבעיתיות הטמונה ב"אני זורם". אין שום דבר רומנטי בלזרום כמו ביוב אל תוך הים הירוק. כשביקרתי לאחרונה בארץ ושאלתי חבר קרוב אם יש לו תוכניות הערב, הוא אמר לי שהוא זורם וכמובן שזרמתי רחוק רחוק מפגישה איתו. לא רוצה לא צריך. אולי זה הלך הרוח של ניו יורק שנחת עלי לאחרונה, אבל אין לי יותר סבלנות לזורמים. אני רוצה תכל'ס. אני רוצה כאן ועכשיו ואני רוצה לראות שלאנשים שאני מסתובב איתם עדיין יש תכונות אופי ומודעות סביבתית שעולה על זו של קרדית האבק.

כבר כמה שנים שהמצב זורם ואף אחד לא מקבל החלטות. ואם אי אפשר לסגור על מסעדה בין החבר'ה, אז איך אפשר בדיוק לסגור דברים טיפה יותר גדולים, כמו… השתלטות על ספינה זרה (לא אכפת לי אחי, אני זורם מההליקופטר) או חילוץ חייל חטוף (רגע אז מתי נחזיר אותו כבר? וואלה, לא משנה לי).

בכל מקרה, מה שרציתי להגיד זה שסבבה, אין לי בעיה, משתגידו נשמע לי אחלה. סתם, לא, רציתי להגיד שאין בעיה לזרום, רק צריך לזכור שיש מצב לסיים באסלה, והאחרון שצריך לכעוס עליו הוא זה שלוקח את העיניינים לידיים ומוריד את המים.

*פורסם בידיעות אמריקה – 29.11.2010

זכות קיומה של נמושה נופלת

 

בן גוריון, מתוך נאומו בקונגרס הציוני 1937

 

"נפולת של נמושות", "מה רע לך בארץ", "אין לך שורשים?", "אתה רוצה שהילדים שלך יהיו אמריקקים?", "קשה קצת אז בורחים מה?", "אבל כולם שם מזויפים וצבועים", "האוכל מגעיל", "ומה עם השפה, מה עם העיברית?!"

את כל אלה ועוד אני שומע לפחות פעם או פעמיים בשנה, במשך חמש פלוס השנים האחרונות בהן אני קופץ מניו יורק לביקורי מולדת חפוזים בארץ האפשרויות המוגבלות (אלא אם השאיפה היא להדרס בתאונה, שם באמת נמצאות אין ספור אפשרויות). השאלות האלו מלוות תמיד על ידי מבט מזלזל, אינפוף מתנשא, שיחד עם טון הציניקן חודרות לקרביים ומציפות אותם בים של רגשות אשם.

אני בדרך כלל מנסה לסתום את הפה בזמן חדירה מהירה אל אדמת המולדת. תמיד יש שאלות ותמיד, תמיד אני מרגיש אחר כך מעאפן. גר בניו-יורק וכל זה, חושב את עצמי, מנסה להצדיק את הבחירה, מנסה להצדיק את הבריחה. אז בשיחות אני עונה מינימלית, בעיקר על שאלות כמו "למה עזבת?" או "מה יותר טוב שם?" וממש משתדל להתרחק מפוליטיקה כי ההרגשה הכללית היא "באיזו זכות?" כי איזו זכות יש לי להביע דעה כאשר הבעיות שלי מיובאות מהניו-יורק טיימס ואני לא חי אותן יום יום כמו שאר החברה הישראלית. חברת החדשות.

אבל משומה, הביקור הנוכחי מרגיש לי אחרת. על שולחן הכתיבה הישן בבית ההורים, נדמה כאילו יש לי, בפעם הראשונה בחיי כנמושה נופלת, זכות קיום מסוימת בארץ ובחו"ל ולפתע, ואני מקווה שאינני מגזים, אפילו בנמצא עידוד סאב-טקסטואלי מסוים ואישור מינורי לבריחת המוחות. בריחת הכוחות.

קחו את אתי, אמא של לידור. על שולחן הפלסטיק שבחצר האחורית של ביתה העברתי שעות התבגרות רבות. חשבנו אז, לידור ואני, שנשנה את המדינה, את התפיסה, את הדעה, שנהיה פוליטקאים, שנהיה מכתיבי דרך, שנכתוב מחזות ונפזר כרזות, נהפוך לזמרים עם חזון, נפצח בשביתת מזון, ובעיקר שנהיה. אבל אחר כך מתבגרים ומתברגים בחיים ונראה שכעת אני רק רוצה בעיקר שקט. ואותה האתי שבביקור ראשון לפני חמש שנים הסתכלה עלי במבט של בושה וחרפה ואיך זה קרה שילד טוב רעננה ירד מהמדינה, לפתע התרכך מבטה ותפיסתה לגבי מיקומי הפיזיו-גיאוגרפי ובטון מנחם של אמא דואגת אמרה "אתה יודע מה, אני לגמרי מבינה אותך, תהיה איפה שטוב לך" וזה לא כי ממש אכפת לה מהשקט הנפשי שלי אלא בגלל שהמדינה שלה ושלנו כל כך אבודה ואם לחפש שקט אז בוודאי שרחוק, מעבר לים, באמריקה.

רחוק מ"חמש עם" ו"שש בלי" ו"לפני החדשות" והחדשות ו"המהדורה המרכזית" ו"המהדורה השולית", ומבט לחדשות, ו"אחרי החדשות", ו"לפני החדשות של מחר" רחוק מלוד שעולה בלהבות והשטחים שבהקפאות ומההנהגה הכושלת וראש הממשלה האימפוטנט שברבע שעה של נאום פתיחת מושב הכנסת הצליח להציע שלום, להרוס את הצעת השלום של עצמו ולקבל יריקה בפנים ידועה מראש, שמצביעה בעיקר על דבר אחד, על כך שישראל איבדה את הדרך וצריכה לקבל הכרה וחיזוק מאויביה על זהותה האבודה. אולי בגלל זה כבר אף אחד לא כועס עלי. כי הירידה שלי כבר איננה השאלה, איננה התשובה.

האנשים בביקור האחרון הם תוצאות של אחרי המשט וכישלון שלום נוסף, אחרי שלוד הפכה להארלם ואין בנמצא מורות לתנ"ך, אחרי שנוצרו שתי קואליציות ושני ראשי ממשלה מכהנים, אחד של אף אחד ואחד "של הרוסים", אחרי אופוזיציה כנועה ושותקת ותקשורת שרק צועקת וצועקת שרע פה רע, ואין ברירה אלא להמשיך ולהיות קורבן חדשות ואזרח של מניירות שבאות והולכות והולכות ובאות. אני רואה חברים מיואשים ומותשים ואובדי עצות, כאלה שנמאס להם להיות שוב קורבנות, כאלה שזורקים את הטלוויזיה ומטפלים בגינה, בילדה של השכנה, עושים פדיקור לציפורניים הכסוסות רק בשביל לנסות להתנתק, בערך כמו שעשיתי אני, אבל בצורה לוקאלית, ובעיקר לשכוח מכך שפעם היינו גיבורים ורצינו להוביל שינויים ורק לחיות. בשקט.

וזה מדהים לראות איך בחמש שנים השתנתה קבלת הדרכונים שחברי עורכים, של מכרי, של משפחתי, של כל אלה שאמרו לי אתה עוד תחזור וכעת הם שולחים אותי לבחזרה שלי, עם חותמת בפספורט שאומרת ומאשרת הצלחה בדרכך החדשה ורק תשלח לנו גלויה טוב? טוב שאתה בא וטוב שאתה שם.

ולהגיד לכם שזו נחמה? שהנחיתה פתאום נהיית יותר רכה ונעימה בגלל שקבלת הפנים השתנתה? אז זהו שלא ולהיפך. זה מרגיש כמו לחזור לבית ילדות ולראות אותו נשרף. שאריות של עמודי תווך שהשחירו בגלל שכמה מטומטמים לא כיבו את הסיגר, ועוד השאירו אותם לפקח על התפשטות השריפה. זה לא מנחם בכלל. זה מבאעס טילים.

* הטור פורסם בידיעות אמריקה באוקטובר 15

אחד סיפור קצרצר לשבת

יצאתי מהדיוטי-פרי המצרי מחזיק בובת גמל מחורבנת. אני לא זוכר הרבה ממה שקרה שם אבל הגמל המזדיין הזה עדיין בוהה בי ממרומי השידה שלה, עם חיוך אידיוטי ושיניים צהובות. בחיי, אם האשה הזו לא הייתה הסיבה שבגללה אני עוד מסתובב כאן, הייתי מעשן לגמל הזה את הצורה.

חצינו את הגבול והדלקתי סיגרייה. השלושה נעמדו על שפת הכביש ועצרו מכונית משומשת עם נהג משומש שאמר "25 לירה" תוך כדי שהגבוה הסתכל על הבלונדי שאמר יאללה כ'סאמק וזרק בזלזול שני שטרות מקומטים על המושב הקדמי. אחר כך הם ראו שחסרה לו רגל ולא הפסיקו לזיין את השכל על איך לעזאזל הוא מצליח ללחוץ על הקלאץ' ואני רק בהיתי דרך חלון שבור אל עבר אבק הרים לבן וחשבתי על זה שכמה קילומטרים אחורה, צריך לחפש את אלוהים על שפת בריכה בין מאפרות נשפכות לכיסאות נוח, וכאן, כאן זה רק פעמון רחוק שמזכיר על קיומה של עז נשכחת.

את הימים העברנו בשינה מתוקה. בלילות צחקנו על הדאגות, שאפנו את האצבעות שלנו צהובות, אכלנו כל מה ששמו לנו על הצלחת והיינו חופשיים והיינו נקיים וזרקנו לאוויר הרבה הבטחות שיום אחד לא נצליח לקיים.

לילה ראשון לילה שני ובלילה השלישי יצאו הגבוה והבלונדי אל עבר ההרים הלבנים עם אחד ג'אמל שהבטיח להם גוד טיים ואני וההוא, שיכורים ממנת יתר של שמש, אמרנו להתראות בלי לחשוב פעמיים. אחרי שעתיים הם חזרו וכבר היה עדיף שלא כי "חרא בן אדם! יש לי תולעים בתוך הגוף!" צעק הגבוהה והתחיל לשפשפף את הגב שלו על גזע עץ מתקלף וזה לא עזר כי "קיבינימט, קיבינימט אני מרגיש אותם בפנים! תוציא לי אותם! תוציא את התולעים נו!" מה שלא ממש עניין את הבלונדי שהתחיל לשיר סינטרה ועשה את זה, בדרך שלו, בתוך המכנסיים.

אני וההוא הסתכלנו אחד על השני, הסתכלנו עליהם, על הביקתה, על המדבר ו"אנחנו חייבים לעוף מכאן ועכשיו" אמרתי והוא "לעזאזל תגיד לי איך בדיוק? כי אנחנו באמצע הלילה באמצע טיז-אל-נאבי ולחמור הזה יש תולעים בתחת!" ואני "אבל לפחות הוא מצליח להתאפק!" ורגע די חלאס כי בוא לא נאבד את זה. בוא ניצא מזה.

שמרנו עליהם בסבבים שעה שעה מנסים להרגיע אותם ואת עצמנו "יהיה בסדר, יהיה בסדר, יהיה בסדר" כי ידענו שאם יבואו הבדואים זה כלא קהיר מחר בבוקר. "אני לא הולך לשום כלא קהיר!" אני יודע. אני יודע.

הבלונדי החליט לצאת מזה עם רוחות הים של הבוקר. הוא הסריח כמו בן זונה, אבל הוא כאן ועכשיו. הגבוה שיחק עם עצמו שש-בש דימיוני במונית חזרה ולנהג היו שתי רגליים מחוברות מידי וזוג עיניים פקוחות מידי  ולא יכולנו לקחת צ'אנס. זין נשאיר אותו אצלם. נשאיר אותו ואת השש-בש שלו ולא נסתכל אחורה, לא היום ולא אף פעם הבנת? כן הבנתי! "יש לו את הדרכון?" בכיס האחורי. "יופי. אני במדבר הזה הייתי. שהוא ישאר. אני לא חוזר בחיים" והנה אנחנו בביקורת דרכונים ועוד רגע חותמת…

אבל "אלוהים, אני חייב לחזור" אמרתי.

אני פשוט לא יכול לעשות את זה. אני לא יכול לא לעשות את זה.

הבטחתי להביא אותו משם חזרה. הבטחתי.

בחוץ ראיתי את הגבוה מחטט לשוטר מצרי במכנסיים. משרוקית ניידת אזיקים. שילך להזדיין מ'כפת לי ממנו.

אכפת לי ממנה והבטחתי להביא לה גמל.

אל תשפטו אותי.

זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את הגבוה. אבל תאמינו לי שאני רואה את הגמל המחורבן הזה כל יום. כל יום.