"…I Bury Those Cockroaches"

"רועי!!! הוא פה! הוא נכנס הביתה! הוא הולך להרוג אותי!! תבוא מהר אני לא יכולה… לא… אוי לא הוא מתקרב… אמאל'ה רועי הוא בסלון אני יודעת… רועי… אוי לא… רועעייי!!!"

"שלומית? שלומית?! מה קרה? על מה את מדברת? מי נכנס הביתה? שלומית? הלו? הלו!"

שקט. אני קופץ מהקיובקל, הקפה עף לי החולצה. אני מתחיל לרוץ לסאבווי תוך כדי חיוג 100. קיבינימט. אני בניו-יורק, זה 911. "הלו! ליסטן אני לא יודע וואטס גוינג און אבל מיי ווייף איז אין דיינג'ר. תשלחו לשם סוואט טימ איי.אס.איי.פי! לא יודע מה קרה… רגע, רגע היא בקו השני"

"רועי! אני מתה. אני מתה. חתולה תקפה אותו. אבל הוא עדיין כאן."

חתולה?! (כן, ככה קוראים לחתולה שלנו – חתולה) כאילו, היא די מופרעת אבל ההתקפות שלה מסתכמות בעיקר במארבים על וואזות ומרדפים אחרי זנב.

"חמודה, קחי נשימה עמוקה ותגידי לי מה קרה" – "מה מה קרה מה?! יש פה פאקינג ג'וק!!!"

"אההה… 911 בטלו את האמרג'נסי. אפשר לקבל את הטלפון של בית החולים בלוויו? מיי וויף לא צריכה ניידת. היא צריכה אישפוז".

כידוע, דירות בניו-יורק מגיעות עם מים, חימום, ומקקים כחלק מהליס. אומרים שלפעמים זה אפילו לא משנה כמה הבית נקי, כי אם השכנים מטונפים, המקקים כבר ימצאו את דרכם אל הכיור שלכם. למרות שעלי להודות שאתיקת הנקיון שלנו שואבת השראה מהר חיריה, לכן במקרה הזה השכן המלוכלך הוא כנראה אני. וזה לא שאני בן אדם מבולגן מטבעי, אבל אני חי עם בחורה שכשהיא מפילה, נגיד, ספגטי על הריצפה, היא מסתכלת עלי, מסתכלת על הספגטי, אומרת "אוי" או סתם עושה גרעאפס וממשיכה לאכול כאילו כלום לא קרה. וזה עוד מקרה קל. אז תגידו לי איך יהיה מסודר אם אין פרטנר לניקיון?

אבל אני כן משתדל לדאוג שלא יהיו תלונות של השכנים למחלקת התברואה. שיטת הניקיון האהובה עלי היא פיברוז הבית. אתם מכירים את הפרסומת הזו של "פבריז, לדברים שאי אפשר לנקות"? אז למה להגביל את המוצר הנפלא הזה רק לספות כשאפשר להשפריץ אותו גם על האבק שמעל הספרים הכי גבוהים שתכל'ס – אי אפשר לנקות. עוגה שנדבקה לרצפה שבוע שעבר (ואי אפשר לנקות)? פבריז! סבון שנדבק לאמבטיה ועושה שחור איכסה מסביב? ניחשתם נכון, פבריז! כלים מלוכלכים עם חומוס שנהיה קשה? האמת שפה כל מה שצריך זה חצי פיתה לניגוב. חוצמזה יש לאמריקנים את ההמצאה הנהדרת הזו שקוראים לה סוויפר. אתם מכירים? המגב הסגול שמדביקים לו חיתול למטה ומשפריצים ריח על הריצפה ומעבירים את הליכלוך ממקום למקום? אז שבוע אחד אני משפריץ את הליכלוך לחדר השינה ושבוע אחר לסלון. אז שאף אחד לא יגיד לי שהבית שלי לא נקי.

"אוקיי שלומית, כל מה שאת צריכה לעשות זה להסתכל לג'וק בעיניים ולהגיד לו במבטא קובני כבד: I bury those cockroaches" – "די נו אתה לא מבין שזה לא מצחיק! רגע… חתולה! מה את עושה? אוי… אעעה… איכס! היא אוכלת אותו. הוא על הגב, אבל הוא עוד חי. בעעא. אתה יכול לבוא הביתה? אתה יכול לבוא להרוג אותו" – "כן, אני מסיים עוד שעתיים." – "מה שעתיים? אני אמות עד אז! זה יהיה על המצפון שלך! איפה הוא? אוי לא הוא נעלם… אני לא רואה אותו. היא אכלה אותו. זה בסדר שהיא אכלה אותו?" – "נראה לי. זה מלא פרוטאין." – "לא הוא עדיין פה! מה זה הדבר הזה? זה עצום!! לא אני לא יכולה, אני פשוט לא יכולה, החיים שלי גמורים, איך אני יכולה להמשיך ככה? אני מתה!!!"

דממת אלג'וק.

בערב אני מגיע הביתה ומוצא את שלומית בתנוחת עובר.  בכוחותיה האחרונים היא מרימה את כף ידה ומצביעה לכיוון הכוורת. חתולה עומדת שם כבר כמה שעות, אורבת לתיקן האכזרי שזחל אל תוך החריץ. התיישבתי לידה והתחלתי לשיר "לה-קוקראצ'ה". נראה אותו גבר עכשיו. בלי אוכל, בלי מים, עם חום של 117 מעלות, אין מצב שהוא שורד. עוד רגע הוא יוצא החוצה ומתחנן לקצת ריבה.

בבוקר, גירדתי את הלחי של מהריצפה, והבנתי שזה לא הולך להיות כל כך קל. המקק הקים מאחז מתחת לארון הספרים שלי, ולא נראה שהוא מתכוון להרים ידיים. סבבה. יש לי זמן. הרי בניגוד לטענות המקובלות, לג'וקים אין מצב לשרוד יום אחד בלי האדם, בלי הזבל שלי  ושאריות הספגטי. אז אין בעיה, אני מחכה. נראה מי יתפגר קודם.

מה בא קודם? העוף או המיונז?

Chicken Shit Bingo, Little Longhorn Saloon, Austin TX

בסוף השבוע הקרוב זעקות העוף והבקר יפתחו את שערי שמיים בו בזמן שנטיפי שומן עסיסי יתיזו על שחור הגחלים ויפתחו את שסתומי הקיבה. אכן, מסתבר שטבע האדם מביא אותו לחגוג עצמאותו על ידי שלילת עצמאותם של הסובבים אותו והכנסתם ללחמנייה עם קטשופ, חרדל, כרוב כבוש וכיוב'. לכבוד יום העצמאות האמריקני הלמי-אכפת-כמה החלטנו לצאת במחולות עשן ולארגן בר-בי-מנגל מסורתי כפי שנהגו עוד אבות אבותינו הציוניים באירופה, וכי מדוע מכונה אותו ההרצל בתואר "חזה המדינה"? הרי זהו ריח השניצל אשר עלה באותה הגזוסטרא בבאזל ומילא את נחיריו של תיאודור בחלומות על ביצי חירות ועל תרנגול אציל המסתובב על הגריל. מוזת שכינת העופות שרתה אז על חזה המדינה, כאותן שבעת המוזות של פיארוס, ראו שבעת הכוכבים על דגלו של בינימין זאב.

שלומית, ביטנה מקרקרת מרוב התרגשות כקריאת אדום הכרבולת בצאת החמה, חולמת בלילות שהיא פורסת כנפיים. ואז היא פורסת פולקע. והיא מסדרת את החתיכות העדינות על שיפוד מחודד וחורצת בינהן פרוסות פילפלים ובצלצלים ענוגים עד שרוק ממלא את פיה והיא כמעט נחנקת בשנתה. הו מוות מתוק!

כששלומית חושבת עוף היא חושבת בטונות. במכולות. לכן שמנו פעמינו עם נועה לכיוון מקדש האוכל COSTCO שנחנך לאחרונה בניו-יורק ברחוב 117, אשר בגימטריה הרי הוא כמובן המספר 9 המסמל את תשעת ירחי הלידה המסמלים את הצורה בה תראה הבטן שלי לאחר סוף השבוע הקרוב.

אנו מתקרבים לעבר המבנה העצום ושלומית עולזת כזאטוט הפוסע לעבר לול תרנגולת עם סכין ומזלג. הנה הילדונת ניגשת לעבר עגלת קניות אשר מספיקה בגודלה להכיל את כל שבע הפרות השמנות ושבע הפרות השמנות יותר. שלומית נראית כאילו היא דוחפת סמי-טריילר מאחור, ויחד עם מכונת הברזל שלה היא דורסת כל עובר אשר לא שב.

דלתות הברזל נפתחות ושלושתינו עומדים המומים מול הפלא הנגלה לענינו. שומר הסף מבקש לראות כרטיס מועדון ושלומית מזנקת ונותנת לו ביס בצוואר. הוא נופל מדמם על ריצפת הויניל הלבנה והיא מובילה אותנו פנימה בביטחה. ימינה שמאלה? לאן נפנה? שלומית מפעילה את ראדר הכרבולת ואומרת לנו "בואו אחרי". מזווית העין היא רואה עגלה עמוסה בשלל מוצרים. שלומית מרחרחת ואומרת "המממ… גבינה, בגט צרפתי, סלומון מעושן, ואם אני לא טועה, רגע, רגע, כן! פרגיות!!!". עוד לא אמרנו שיפודי לבבות ועגלת הקניות עפה מהריקושט. שלומית נעלמה כעיט בעקבות הציפור בעוד שהיא זורעת אחריה הרס ובלבול. אני עוזר לזקנה שנפלה מההדף ונועה מתבוננת סביב. "זה נראה כמו האיקאה של האוכל" היא אומרת בהתפעלות ואני מנסה להבין אם חביות המיונז באות עם הוראות הפעלה המציינות כי צריך שלושה אנשים כדי לחלוץ את המכסה מהג'ארה. מה עושים עם 250 קילו מיונז? איזו משפחה, גדולה אשר תהיה, צריכה להחזיק במזווה רסק ביצים בכמות שתגרום לילדי ביאפרה לפצוח מחדש בדיאטת ענפים ברוטב שרף. או שמא משתמשים בבלילה להדבקת ליבנות הבשר הטחון במקלט הגרעיני שנבנה בחצר האחורית? בכלל, קוסטקו מרגיש כאקפוקליפסה עכשיו. כאילו עוד רגע יחרב עלינו העולם וחס וחלילה יגיע היום בו לא יהיה ניתן להשיג אפילו קורטוב מיונז לרפואה ולצ'יפס. ואל תמרחו עלי עלילות ודיבורים על חיסכון. הרי הרוב, אם לא הכל, נזרק לפח. לכולנו יש את היום הזה בו אנו נעמדים מול המקרר ומשליכים מיני שאריות, עובשים ובקטריות, ומגלים בארונות מושבות עש בתוך קופסאות גרנולה משפחתיות. ולפעמים צריך את הסטירה המצלצלת שמעוררת את המוח מהנוחיות המשכרת של הארץ הזו, ומזכירה עובדות שנדחקו אודות המקום בו אנו חיים. במקום שבו המיונז נמכר בחביות שהנפט גועש מתוכן כי אחד לא יכול להשתלט על הנזילה, על החמדנות, על הזה שאריק איינשטיין קרא אותו פעם "בני פורמן".

בינתיים, עגלת הקניות עוד ריקה. מרחוק אני שומע את הימהומי מכ"ם העו"ף של שלומית מתחזקים. לאט לאט מתקרבת לכיוונינו שקית ענקית כחולה מלאה כנפיים. "זוזו!" צועקת השקית ונוחתת על העגלה בבום מחריש אוזניים. שלומית מחייכת אלינו ומשהקת בעדינות של פיל אפריקני מצוי. נוצות עפות לה מהפה ומתנופפות באלגנטיות. "מה?! הייתי רעבה!" היא אומרת. בחיי מסכנה. הייתה רעבה. לא ראתה עוף איזה שלוש דקות.

אנו עוזבים את החנות מותשים והלומי קרב, תוהים מה בא קודם, העוף או המיונז. ויש הרבה מיונז. יותר מאשר אי-פעם נצטרך. קראנו באינטרנט שזה טוב לשיער. גם קונדישינר וגם הורג כינים. וואללה חסכוני! שלושה מוצרים בחבית אחת. רובין וויליאמס אמר פעם ש"גויים הם אנשים שאוכלים מיונז ללא סיבה" אז מזל של קוסטקו ושל האמריקנים האלה, שגם באינדפנדס די הנוכחי, יש אותנו, נציגי העם הנבחר, שיודעים לעשות שימוש בכל הביציאדה הזו.

סיפור נדוש

סירה. קיטרי, מיין, 2010

אחרי סופשבוע ארוך וצפוף מידי עם חמותי אי שם לאורך כביש 1 במדינת מיין, תהיתי לעצמי אם גורל כולנו להפוך בסופו של יום לקלישאה של עצמנו. מכת האם הפולנייה נחתה על ראשי בעוצמה של סיר ענק מלא במרק עוף דלוח, וכל מה שצחקנו עליו במשך השנים התגלה כעת כמציאות עגומה למדי, הווי מדויק של כל סטריאוטיפ אשר אי פעם נאמר על הדרך בה ילידת ליטא של 1948 אמורה להתנהג בערוב ימיה.

שאני אתחיל? דני סנדרסון סיפר פעם על סבתו ששאלה "דני, אתה יוצא החוצה?" – "לא" – "אז תשים סוודר!" ומדהים איך שסוף שבוע אחד הפך לסימפוזיון של ועדת הצמר הארצית. "רועי, קר לי, תתלבש" אומרת לי בתיה. ואם זה היה רק לי, דיינו, אבל בתיה הולכת בין חוף זהוב למגדלור פסטורלי ובמקום להרגע מהנוף הצפון אמריקני השלוו, היא מוצאת את עצמה מלבישה את תושבי העיירה בעוד ועוד שכבות. "נורא קר, למה היא לא שמה צעיף, אני לא מבינה, תראו אותה, היא לא לובשת כלום, איפה אמא שלה? בטח אין לה אמא, מסכנה."

מזל. מזל שלה שאין לה אמא. למרות שגם לבתיה הייתה אמא, וגם אמא שלה הייתה שמה על כולם דובונים בחום יולי-אוגוסט. "אתם כאלה אומללים" אומרת בתיה בחיוך חצי מרושע, "אני זוכרת איך אמא שלי הייתה מכריחה אותי להתלבש, היא לא הייתה עוזבת אותנו בשקט. עכשיו אתם צריכים לסבול אותי. חי חי חי".

הבעיה העיקרית היא שכל זה באמת מחלחל לאט לאט. את פרדוקס "תאכל חמוד תאכל שמן" למשל רכשתי מסבתא. אני מוצא את עצמי קונה לשלומית שוקולדים שהיא הכי אוהבת ואז כועס עליה שהיא אוכלת כל היום שטויות. בתיה לקחה את רגשות האשם צעד אחד קדימה, והיא מקטרת על כך ששלומית השמינה מאז שהיא עזבה את הארץ, תוך כדי שעל הכיריים מתבשלים שניצלים בשמן שהיה מספיק לשמונתאלפים קנים, ובתנור עוגת גבינת פילדלפיה, עם כמות כולסטרול שבקלות יכולה לעשות קולוניאליזם על עורקי הלב.

בנוסף לכל השטויות האלה, אחותי מתקשרת אלי מהארץ ומספרת על קריסיס משפחתי. אבא, שהיה הנהג הכי זהיר ברעננה, הגיע לגיל 55, החליט שמותר לעבור את ה-155 קמ"ש בכביש עירוני, מוציא את כל העצבים מהעבודה על הכביש, ובני המשפחה מסרבים להכנס איתו לאוטו. ואם זה לא מספיק אז אח שלי, בן 25 לא מצא את עצמו בהודו, והוא עדיין מחפש, וזה קורה בבית של ההורים, בלי עבודה, בלי כיוון, תוך כדי שהוא רב עם כל מה שזז, כולל העוף הקפוא.

החבר הכי טוב שהתחתן לפני חודש, שולח לי אימייל ובוכה על מר גורלו, על חיי הנישואין, על זה שהוא רוצה לחזור להיות כלומניק עם כפכפים בזמן שההורים והאישה רוצים צאצאים. "אבל יש צדדים חיוביים" הוא כותב, "אתמול היא פיספסה את האוטובוס מהעבודה, והייתה לי חצי שעה אקסטרה לבד בבית" והנה הוא נהפך לעוד גבר שחוק עם מנת יתר של קריאת בבלייזר.

אז האם זהו הגורל של כולנו? האם כל אחד מאיתנו צפוי להכנס למסגרת כתובה מראש, אל תפקיד האם הפולנייה, הנהג העצבני, המתבגר הנצחי או הבעל המתוסכל? ואם אנחנו עושים את זה במודע, אז למה אנחנו עושים את זה בכלל? בתיה לא המציאה את הסוודר ואבא שלי הוא לא הנהג העצבני הראשון. אז איך זה קורה שאנחנו הופכים לקלישאות שמהן אנחנו מפחדים, או לפי הגדרתו של דני ליטני, כולנו בעצם "סיפור נדוש".

ומה יהיה איתי? איתנו? הרי הכל הולך לפי הספר, פחות או יותר, ואם זה גם עובר במשפחה אז כנראה שעוד 30 שנה חיינו יתנקזו לכך שלשלומית יהיה קר והיא תשים לי עוד זוג מחממי אוזניים תוך כדי שאני חותך נתיבים כמו מושוגע באיילון צפון.

כן בגלל כל הסיבות האלו, תמיד רציתי לשבת ולכתוב לעצמי מכתב ליומולדת 50, או אפילו אחד לכל יומולדת עשור. מכתב כזה שיזכיר לי מי הייתי ומה רציתי, ומה שנאתי אצל אבא שלי ואמא שלה, ובמשפחה ובחברים ובחיים ובעצמי. מכתב כזה שיזכיר לי להירגע ולקחת הכל באיזי ולא להציק ולהיות אידיוט ולריב כמה שפחות ולהקשיב, באמת להקשיב, למה שאומרים ובעיקר, אחרי הרבה הרבה שנים של ניסיון, יאוש ועייפות, לדעת גם להמשיך ולקבל ביקורת מאלה שאוהבים אותי,

או שאני פשוט אקרא לעצמי את הטור הזה…

"הלו, דיס איז ראג'סטן ספיקינג פרום אנ.בי.אל.בי פאנדינג…

“הלו, דיס איז ראג'סטן ספיקינג פרום אנ.בי.אל.בי פאנדינג. אני רוצה להנגיד לך שאשתנך חייבת 1200 דולר על חנשבון כרטיס האנשראי שלה בגאפ ואם היא לא משלמנת לי עכשיו אני עושה לכם עגינה על הקרדיט היסטורי ולא זז".

“שלומית!!!!”

לפני חמש שנים הגענו לניו-יורק ומהר הבנו שאין חורף בלי נוצות והמעיל ששלומית הביאה מהארץ לא ישרוד את קיפאון האשראי וחייבים לבצע רכישה. מצחיק כמה שמילים הן שרירותיות ומתגלות כריקות מתוכן בעיקר כשמשעותן משתנה, אם רק רוצים. מעניין מה היה אומר על זה אבן שושן. נגיד מעיל. כולנו באים לפה כשהמילה "מעיל" מעלה בראשנו אסוציאציה של סווטשר קפוצ'ון מכותנה ואחרי ינואר אחד באמריקה "מעיל" פתאום אומר שבע שמיכות פוך אווז מחוברות עם ריץ'-רץ'.

אז מה עושים? נכנסים לגאפ ומחפשים מעיל חדש. ומה עושים כשמוצאים מעיל? הולכים לקופה. ומה אומרת הקופאית לניו-יורקרית הטרייה? “יש לך גאפ ממברשיפ? האם תירצי לפתוח גאפ קארד ולקבל עשר פרסנט אוף יור פירסט פרצ'ססס?” – “יאללה יאללה, בטח עשר פרסנט, ברינג איט און!”

ושלומית התחדשה במעיל והארנק התחדש בעשר אחוזי הנחה והנה עוברות להם חמש שנים וטלפון "הלו. מיי ניים איז מנג'יב ואני מאנ.בי.דנבי. יוניון-פאנדינג-סקוור ואנחנו מעכשיו אחראים לחיים שלך. כתוב לי במחשב שראג'סטן הקים חומה ומגדל על הקנדיט שלך וכעת אני הולך למצוץ לבנק שלך את משאביו הטבעיים, כל זאת אם לא תשלמו לנו אלף ומאנתיים דולרס. אנחנו לוקחים כנטיס אשראי ומאני מאני אונדרס".

“הלו הלו, חכה רגע מונג'אבי! אני לא יודע מי אתה ומה אתה, אבל אין שום חשבון איתך ולהפך, אני מת על צ'יקן קארי. אבל בחייאת מאבג'וני, אם אתה לא תרד לי מהאשראי, אני יורד פה על פרה! כאן ועכשיו אתה הבנת את זה?” מאג'נוב, בקרירות אופיינית ללאסי מנגו, פשוט נינתק לי הטלפון בפנצוף. ואני באמת לא מבין למה זה מגיע לי. מה? בגלל שאני הישראלי היחיד שלא נסע להודו אחרי צבא? בגלל שלא עשיתי באנג'י לגאנגס תוך כדי צעקות "אמא תעשי לי מרק עוף!”

ופתאום אני מבין מה הולך פה. תשמעו, הסוף לא יגיע מפיצוצים בטיימסקוור, אטום באיראן, חובות עתק בסין או משברים פיננסיים באירופה. עזבו אותכם מהכל כי ההודים תוקפים! אחרי שנים של קולונזייניג בריטי, ישראלי ומה לא, ההודים רוצים להשתלט על העולם בחזרה. כל הקטע הזה של האאוטסורסינג אולי התחיל עם שירות לקוחות של הבנק שלכם, אבל עכשיו זה הפך לאינסורסינג וההודים חושבים שהבנק שלהם!

או שאולי שלומית באמת לא שילמה על המעיל הזה אף פעם. כדי לשפוך קארי על המצב, התיישבנו יחדיו והתחלנו לעבור על קבלות ישנות. אני מצאתי בכיס קבלה מהבוקר על קפה בדאנקין דונטס ושלומית מצאה בתיק קבלה עתיקה על כרטיס סאבווי משבוע שעבר. שנינו הגענו למסקנה שכדאי להתחיל לשמור על קבלות ישנות. אחר כך החלטתי להחליף טקטיקה ובמקום לצעוק על ג'ומנבי, צעקתי על שלומית. גם זה לא עזר.

לבסוף הבנתי שמריבות לא יובילו לפיתרון ושיש לפעול בדרכי שלום. התקשרתי לג'ומנג'י. "תקשיב, אני מצטער על כל מה שקרה, אבל אתה חייב להבין, לא על גבי תבוא הישועה. לא אני כבשתי את הודו. לא בכוח הזרוע ולא בכוח הצינגלה. לא הקמתי מאהל צבאי ולא התנחלתי בהוסטל. לא מעניין אותי שנהב וגם לא טראק במערב. לא אותי אתה מחפש! אז בחיית תעשה לי מחיר על המעיל. מה 1200 דולר מה?! המעיל עלה כולה מאה פלס טקס אז בוא נסגור על מאה ועשר, בגלל העוגמת נפש".

רנג'יב לא השתכנע. אבל אחרי שהבטחתי לו שמהיום אני אוכל רק ארוחות מיקרו של רינה פושקרנה, סגרנו על 260 דולר ונסיגה חד צדדית של ההודים מהקרדיט היסטורי של שלומית. עכשיו כל מה שנשאר הוא להתחיל לאסוף את שברי הכיבוש ולקוות שיום אחד נוכל הגיע לעצמאות כלכלית אמיתית. ההודים הסכימו לשוב לקווי קרדיט 650 מה שאומר שבעתיד אולי נצליח לחסוך קצת כסף. לא הייתי הולך רחוק עד כדי חשבון קולג' לילדים, אבל לפחות בשביל לקנות להם שווארמה בפיתה… אההה סליחה פונג'אני הבטחתי… צ'יקן טיקה.

וכל השאר רק אוויר

"אל תשכחי את הגיטרה" אומר לי שרדי, "כי הגיע הזמן! שרדי 'פאקינג' מרקורי עזב את הבניין". אני לוקחת בעדינות את הגיטרה כדי לא להוציא אותה מכיוון ומכניסה אותה לנרתיק. שרדי עושה לי עם האצבעות ואנחנו יורדים למטה. המנהלת והצוות הטכני כבר מחכים, שרדי ואני נכנסים לאוטו וכיאה לכוכבי רוק – סיבוב הגלגלים משאיר ענן אבק מאחורינו. ילד משתעל.

אנחנו מגיעים לשטיח האדום של אולם המוזיקה שבווילאמסבורג, ניו יורק, ומאות מעריצות צווחות לא מחכות לנו בכניסה. שרדי שומר על קרירות ואני פותחת לו את הדלת. "בוא פרדי, תראה להם מה אתה שווה" אני אומרת והוא כועס שאני קוראת לו פרדי ולא שרדי והוא "אוף נו! את מוציאה אותי מהריכוז! את לא מבינה ש'פרדי' קוראים לי במשרד?! איך אני יכול להופיע כשאני חושב על המשרד?!" יחסי הציבור פותחים לנו את הדלת, "ברוכים הבאים לתחרות 'Air Guitar' צריכים עזרה עם הציוד?" הם שואלים ומצחיקים את עצמם, כי חוץ מגיטרת אוויר אחת אין לנו כלום, וגם היא בעצם כלום – אבל אסור להגיד את זה לשרדי – כל אחר הצהריים הוא החליף לה מיתרים.

"מחיאות כפיים למוקדמות אמריקה באייר גיטאר" צווח 'הוט ליקסס' לתוך מיקרופון אוויר. "הערב, אנחנו הולכים לבחור כאן את הכוכב ההעולה הבא, כזה שעולה בדיוק כמו שקונדום משומש עולה באסלה."

זה הולך להיות ערב על רמה, אני אומרת לשרדי וחולמת על קיץ באולו, פינלנד. הזוכה בתחרות המוקמית נוסע לגמר בסן פרנסיסקו, אבל הדבר האמיתי הוא הגמר העולמי בפינלנד. אני חייבת חופשה ועדיף שהיא תהיה בחינם וחוץ מזה, שרדי חייב לי ירח דבש.

'ג'ואי הוט דוג' עולה ראשון על הבמה והקהל משתגע. לצלילי AC/DC הוא עושה תנועות ידיים של ג'ו קוקר בהתקף אפילפסיה. אין לו גיטרה וגם אין לו טכניקה. "גיטרת אוויר זו אומנות" אומר לי שרדי, "אתה חייב לגרום להם להאמין שאתה סוחט את הצלילים, שיש לך גיטרה בין הידיים, השופטים הולכים להרוג אותו!" אני מחזיקה אצבעות שהוא יכשל והשופטים אומרים שההופעה שלו הייתה שילוב בין "אוטיזם לקרק-הד" ונותנים לו 2.9 – ציון עלוב בהתחשב בעובדה שבגיטרת אוויר, כמו בהחלקה אומנותית על הקרח, ציון המקסימום הוא 6.

'מסטרביישן' עולה לבמה ועושה סטייג' דייוינג. אף אחד לא תופס אותו והוא נמרח על הרצפה. התחרות מתקיימת כבר חודש ולפחות שבעה אנשים קפצו לקהל. לא תפסו אף אחד מהם ושניים שברו את הרגל. 'ספגטי לגס' הוא הבא בתור וחבריו זורקים עליו פטוצ'יני מספר 2. אחר כך הוא מכבה סיגרייה על הלשון אבל זה לא מספיק לשופטים, כי בתכל'ס, הוא לא וירטואוז אוויר גדול.

שרדי מזיע, אני מנשקת אותו, את כוכב הרוק שלי, מנשקת אותו באוויר ומגישה לו את גיטרת האוויר שלו. הוא מלפף את השרוך הדימיוני על הכתפיים, אוחז בצוואר הגיטרה ופורט על קו החגורה. הצליל אלוהי. "שרדי! שרדי! שרדי! שרדי!" הם לא יכולים כבר לחכות. שרדי שופך על עצמו בירה ורץ לכיוון הבמה. אני מציצה מכניסת האומנים ואור סגול אדום מציף אותו. אני לא מצליחה לנשום. פרדי מרקיורי מתחיל לשיר “I Want It All” ושרדי 'פאקינג' מרקיורי פורט על האוויר כמו משוגע. הוא מחליף ידיים, מנגן עם השיניים, לוקח שלוק מהבירה וממשיך את הסולו עם היד השניה, ובסוף הוא פורט עם הלשון.

"פרדי! תעשה לי ילד!" מתפרצת אחת הבנות ואני מפרגנת. דופקת עליה בראשי עם פטיש אוויר אבל מפרגנת.

אבל אז שרדי עושה את הבלתי יעשה. אני רואה אותו מסתובב לקהל עם הגב ומתחיל לאבד שיווי משקל. "שרדי! לאאאאא!" אני צועקת אבל זה מאוחר מידי. אני עוצמת את העיניים ונפרדת מקיץ פינלנדי, אבל משום מה לא שומעת זעקות כאב.

הם תפסו אותו!

הם תפסו את שרדי והוא ממשיך לנגן תוך כדי שעשרות מעריצים משיטים אותו על ידיהם ברחבי המועדון. 60 שניות של אקסטזה. בחיים לא הרגשתי ככה עם שרדי שלי. גם לא במיטה. מישהו דוחף אותי מאחורה ואני עפה לבמה. בכלל לא שמתי לב שהמעריצים קוראים "!Shreddy’s wife! Shreddy’s wife" ואני לא יודעת מה להגיד אז אני צורחת וצורחת וצורחת וקופצת וצורחת. החולצה כמעט עפה לי אבל לא אכפת לי כי אני אשתו של שרדי 'פאקינג' מרקיורי!

וווואאאאווווו!!!

השופטים מפרגנים לו בטירוף. 6.0 נותן השופט הראשון "בן אדם! לא רק שקפצת לקהל ותפסו אותך, אלא גם הצלחת לשמור על טכניקת הנגינה בזמן הזה!"

השופט השני נותן 5.8 ובירת מחאה עפה עליו מכיוון הקהל. אני מחבקת את שרדי חזק ומתפללת שהרגע ימשך לעולם.

ההאנגאובר והעצבים גמרו לי את השינה. אנחנו קמים בבוקר שאחרי ומתלבשים. פרדי שם את העניבה עקום ולוקח את התיק הקשיח שלו. "מותק, ראית איפה ההארד-דרייב שלי? כל הפרזנטציה נמצאת עליו" ואני לוחשת מהמיטה שזה נמצא במגירה של הטפסים למס הכנסה ושאני אוהבת אותו ושאפרופו מס הכנסה אם הוא התקשר כבר לרואה חשבון.

פרדי לוקח שלוק מהקפה ומסתכל על נרתיק הגיטרה המלא באוויר באכזבה. 'בטי-רוקר' עשתה את זה לשופטים ולקחה מקום הראשון, שרדי קיבל שני. אין גמר בסן פרנסיסקו ולא חופשה בפינלנד.

אבל אתם יודעים מה… ממש לא אכפת לי.

אני אשתו של שרדי 'פאקינג' מרקורי וכל השאר רק אוויר.

יום העצמאות שלי

שקיעה בלואיזיאנה

בתחילת השבוע, עם כל הבעאסה של יום שני הארור, בלי שום אזהרה מוקדמת ובהפגנת גאווה שלא נראתה אפילו ברחובות העליזים ביותר בוילאג', חיכה לו על מפתן דלתי מוסף החג של העיתון . שו חג? מי חג? פסח לא היה כבר? אולי זה מהחגים ההזויים האלו, כמו ט"ו בשבט או ט"ו באב או מה קורה איתכם אתם שם בוועדת החגים, אתם לא חושבים שזה כבר ט"ו מאץ'? בכל זאת שלקתי את העיתון מהניילון הלבן וכמובן, איך שכחתי, יום העצמאות.

נו תגידו. כן כן, תגידו שאני נפולת חסרת בושה וגם ששכחתי מאיפה אני בא. מה שבטוח הוא שאני כבר יודע לאן אני הולך וזה לא יהיה בחזרה לשם. וגם אם היו לי קצת תהיות ומחשבות, עיתון החג המחורגג הוכיח לי סופית שהגיע הזמן להפסיק להתנצל ולהבין שההחלטה נכונה, לגיטימית ושכל הסיבות שבגללן עזבנו חקקות בסלע, או לפחות מודפסות בברור על נייר שמשאיר שחור על האצבעות.

"הדמעות והחגיגות" זעקה הכותרת הראשית ואותן הנוסחאות השחוקות של "שכול ושמחה" או "הלב בוכה… ובערב חגיגות" חזרו על עצמן ונראה שהדמעות שעם ישראל מזיל היום ממליחות את הקבב כבש של מחר. אבל אני הרי למדתי מ"פרפר נחמד" ש"לפעמים אני עצוב ולפעמים שמח" ופשוט לא יכול לערבב עצב ושימחה. תנו לי את זה, או את זה, בסדר? ובכלל כל העירבוביה הזו כבר מזמן הפכה למרק סמיך. תכנסו ל-ynet למשל ותסתכלו בפרויקט היפה שהם הכינו, בו כל אחד מתבקש להדליק נר לזכר יקריהם ויקירותיהן אשר נספו במערכות ישראל. עכשיו תעברו טוב טוב, נר נר, עד שתקפוץ לכם תמונה של יוסי ועינב בובליל (ז"ל) שהכניס איזה גולש עלוב. מצחיק לא? ממש לרוץ לספר לחבר'ה. מה? הרי רציתם דמעות וחגיגות יחד. אז בבקשה. ובנימה זו אולי גם צריך לחנוך יום זיכרון חדש, מיוחד בשביל החיילים שלא מתים כבר בשביל עצמאות. אלה שנופלים, או נמקים בשבי בגלל מלחמות כושלות של ראש ממשלה שלפי החשד נתן יד בהרס פני ירושלים ובדרך גם נתן לחשבון הבנק שלו קצת יותר מידי עצמאות. ואולי באותה הזדמנות גם נצמיד את יום הזיכרון הזה ליום חגיגות השחיתות הלאומי. או שאולי פשוט נעבור לניו-יורק.

“למה אני אוהב את המדינה הזאת". הרי גם אם הילד בעייתי, מעצבן ואלים, הגננת בסוף תמצא איזה משהו טוב להגיד להורים המתוסכלים. משהו בסיגנון "אבל הוא עושה הדבקות, ממש משהו." ככה גם מרגיש כשמבקשים מאנשים לסנגר על המדינה ולהסביר "למה ישראל?” אז למה באמת?
"ריח פריחת התפוזים". אהה… אני מצטער מאוד חברים, אבל גדלתי ליד פרדס זהב ובאמת שאין לי מושג על מה אתם מדברים. אני אולי זוכר את ריח פריחת התפודים. אני גם זוכר את ריח הריקבון שעלה ממסדרונות בית הספר המוזנח. אבל אלה, אלה הם הדברים שאריק שור, מנכ"ל תנובה, דווקא לא יכול בלעדיהם. בלי "הכיתות הדחוסות עד אין קץ… הקולניות המעצבנת והמזג החם… אי העמידה בתור, הנסיון להתחכם איפה שלא צריך." תקשיב חבוב, אלה בדיוק הסיבות שבגללן עזבתי את הארץ וכבר לא מעניין אם הקוטג' שלך כן יותר טעים או לא יותר טעים. וכמובן שמנכ"ל תנובה לא היה היחיד שהתשמש בנסיבות האלו. נראה שאנשים בארץ נכנסו לתסביך חטוף קשה ובתרחיש פאראדוקסלי מסובך הם מסנגרים על כל הדברים הכי לא נסבלים במדינה שאוכלת אותם לאט לאט. אבל אולי כשאתה מנכ"ל תנובה, היוגורט מקרר את השורף בעיניים.

"בגלל שיש לי כאן המון חברים" או יותר נכון בגלל ש"בשתי שיחות טלפון כל אחד יכול לפגוש את מי שהוא חפץ בו במדינת ישראל – שיחה אחת למי שמכיר את מי שהוא חפץ בו והשנייה לתאם את הפגישה." וואלה? אז ככה מתקדמים בחיים מר חלוץ. שיעור חשוב. אבל למה? למה להתגאות בזה, אלוהים אדירים. הרי ברור שלא מדובר כאן בעידוד הציבור להרחבת מעגל החברים. מדובר באותה הקומבינה הכל כך אופיינית וכל כך דוחה שמצרעת את תפיסת המציאות במדינה. היהירות הזו, השאננות, שבשיחת טלפון אחת אתה תקבל כל מה שאתה רוצה. אני לא בטוח שהמאפייה האיטלקית עוד עובדת ככה. אחר כך חלוץ ירד מתחת לקו האדום וחילץ את האימרה הגאונית הבאה "הכנרת התייבשה וגם התביישה שהיא גורמת לנו מפח נפש מתמשך" ופה באמת נפלה לי הלסת והתייבש לי המוח. אתם קולטים שלמשפט האומלל הזה מתנקזת ההתנערות המוחלטת של "מובילי ארצנו" מכל שבב של אחריות אישית? אנחנו? אנחנו גרמנו לכינרת להתייבש? חס וחלילה! זו הכינרת ש"התייבשה" לה וגם שתתבייש לה בדרך. חוצפנית. חבל שחלוץ כבר לא מפקד חיל האוויר. היינו יכולים לתכנן את מבצע "הו כינרת שלי" ולהפציץ את האגם המביש מלמעלה בגשם של טילים.

ובאמת שהדוגמאות האלה נשפכות ללא סוף. לרגע היה נראה שנקודת האור היחידה הפציעה בהתכתבות בין רענן שקד ויאיר לפיד. שקד, כמו אדם שפוי יצא מדעתו על "מדינה חסרת עצמאות בערב עצמאותה" וקיבל קונטרה מלפיד, שבהתאם לשמועות על עתידו המקצועי, בחר להוביל שיחת פיתרון במקום עוד קטרת מיותרת. המסקנה של השניים הייתה להפיץ רעיונות חשובים דרך כלי התקשורת שבהם הם עובדים. אבל אותם כלי התקשרות מלאים בהבל פיהם של "אוהבי ישראל", אוהבי הקומבינות, שונאי הכינרת המתייבשת ומצודדי מערכת החינוך הכושלת. פיתרון אחר היה להפוך את ישראל לניו-יורק, אותה עיר אוטופית שהופכת את האנרגיה של המתח האין סופי להנעת גלגליה האדירים. אז באמת, הקדמתי תרופה ולקחתי את העיניין צעד אחד קדימה, וביום העצמאות ה-62 של מדינת ישראל, אני מכריז בזו על עצמאותי שלי בניו-יורק, וזרועי עוד נטויה.

חפשו אותי בפייסבוק

“תקשיב חבוב, אתה עובד באינטרנט מרקטינג קומפני וכרגע, אז איי סי איט, יו דונט אקיזסט. עזוב אותי סושלסקיוריטי, עזוב אותי בנק אקאוונט. איף יו דונט האב פייסבוק משמע אתה לא קיים. תראה, איט אונלי טייקס א סקונד. ג'אסט פוט יור ניים כאן, בוחר פאסוורד, קליק סאבמיט אנד וולקום טו דה וורלד מי פרינד".

לאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!

למה? למה פור קריינג אאוט לאאווד! ארבע שנים ואני נקי. ארבע שנים בהן הצלחתי להחזיק מעמד ולהסביר לאנשים, יום אחרי יום ש… לא. אין לי פייסבוק. למה? ככה! כי יש לי דברים יותר טובים לעשות. כמו? כמו לשתות בירה ולתקוע גרעאפצים על הספה. סבבה?! ארבע שנים בהן כולם הביטו בי כאילו אני משוגע או מיסכן או סתם מפגר ואמרו לי "חכה חכה. אתה לא תצליח להתחמק מזה. אתה תשבר.כולם נשברים". אבל הצלחתי. ז'תומרת, עד השבוע האחרון, בו נאסנתי להצטרף לפייסבוק ועוד להציע חברות (!) ולקבל poke או פו•ק מהבוסים ועוד כל השטויות הדביליות האלה וגם לחייך ולהודות (תחת לחץ) שטעיתי ושכל השנים רק אבדתי באחו כשה תמים.

אני זוכר שכשהייתי פארשמן בקולג' לפני כמה וכמה שנים, ניגשו אלי כמה ילדות עם פלטה בשיניים וירקו עליי את השאלה "וואטס יור פייסבוק" ואני "הא?!” והם "פייסבוק פייסבוק פייסבוק" ואז חזרתי הביתה ונכנסתי לאתר הזה שביקש לתת לו אימייל ושאספר על עצמי וזה כבר שבר אותי ועזבתי לפורנו. כי אפילו שם כבר לא צריך סיסמא ובטח שלא לדבר על עצמי. את מי אני כל כך מעניין ולמה אתם רוצים לדעת?

מאז עבר כמה זמן והפייסבוק כבר אינו רק נחלתם של ילדות קולג' מעצבנות וביימנו נשאלת השאלה האם עץ נופל ביער ואף אחד לא כתב על זה בפייסבוק… וכיוב'. אבל אני המשכתי לאחוז בקרנות השפיות וסירבתי לשנות סטאטוס. הרי לא סתם עברתי דירה או משהו כזה. עזבתי לפאקינג אמריקה אוקיי? מה לא מובן ב"תעזבו אותי בשקט". בריאליטי ובווירטואל. הרי כמה שיותר חברים בפייסבוק, ככה פחות חברים בחיים ובחייאת, אם מישהו יכתוב לי משהו על קיר אז זה יהיה על קיר אחד בלבד ויהיה כתוב עליו ז"ל ואז אני אולי אסכים לשנות את הסטאטוס.

והמאבק לא היה פשוט. אנשים היו מסובבים אלי את הגב. לא סופרים אותי. לא הצלחתי ליצור קשרים חדשים (גם בגלל שאני קצת אידיוט, אבל בעיקר בגלל שכל סיכוי להמשך של הכרויות כאלו ואחרות התנדף באותה המהירות בה אמרתי "אני לא בפייסבוק"). והכל היה בסדר. בסדר גמור. הייתי שומע את סיפורי הזוועות על ההיא שגילתה בפייסבוק שההוא שלה לשעבר שובר את הכוס עם הזו שלה בעתיד. או שהזו צעקה על הזה כי הוא עדיין כזה למרות שהם ככה כבר יותר מחצי שנה. ההטרדות, ההתעסקות בכלום, בתפל, בפליטות הפה, הפיטורין, בחרם, בבן הלוקה של שרה פיילין, והפייסבוק עולה, וצף, ורק השבוע סיפר לי חבר שתמונות לא מייצגות שלו תחת ההשפעה פורסמו בפייסבוק, על ידי לא פחות מאשר "חברה" שלו וכשהוא התקשר וביקש יפה שהתמונות יוסרו לאלתר מהאתר כי וואללה, לא מתאים, הוא סורב בבושת פנים בטענה הקונקרטית של "מה ז'תומרת?” כי כמו שאמר מנכ"ל פייסבוק המאמם "תשכחו מפרטיות”. איזה איש.

ואני חשבתי שאני מוגן במערה שלי, אבל זהו, אני בפייסבוק. וככה זה ואין מה לעשות ואני נזכר איך פעם גם סירבתי ללכת עם פלאפון כי לא היה נראה לי כל העניין הזה של להיות זמין 24/7 ולא התחשק לי לענות כל היום על השאלה המיותרת "איפה אתה?". אבל הבוס הקודם שלי הסביר שיש לי שתי אפשרויות, או שאני מחזיק פלאפון או שאני מתקשר כל שעה מטלפון ציבורי ונותן דו"ח מצב. וגם אז התקפלתי. והיום אני לא יכול לזוז בלי פלאפון. אז מה זה אומר? ששוב אני אתקפל וגם הפייסבוק יכנס לווריד?

עדיין לא נתתי לזה הזדמנות ואני לא בטוח שאני הולך לתת לזה הזדמנות. כרגע אני לא ממש מבין מה קורה. יש לי פייסבוק. מה עכשיו? אני צריך לעשות משהו? האם אני עדיין יכול להכריז שאני לא בפייסבוק למרות שאני רשמית שם? ואם אני לא רוצה יותר להיות שם? האם אפשר למחוק את עצמך מפייסבוק? מישהו יכול לענות לי על כל השאלות האלה? אם כן, חפשו אותי בפייסבוק.

מה שקורה בנוף-כינרת, נשאר בנוף-כינרת

כשחזרתי הביתה לברוקלין, שלומית פתחה לי את הדלת ואמרה לי בפרצוף זועף "נו?! איך הן היו?" – "מה? איך מי היו?" אני שואל והיא "אתה יודע יפה מאוד! איך היו החשפניות? שמנות? רזות?" , "אההה…" "אין לך מה להגיד? באמת?! אז למה שלא תהיה איתן וזהו! הא?!"

ארבע שעות לפני החשפניות, אני נוחת בנמל התעופה בן-גוריון שמרגיש גדול מידי ביחס למדינה הצפופה. למרות שחם, גם בפנים וגם בחוץ, העובך הסימלי שנפל על חלקת האדמה הים-תיכונית לא עובר דרך דלתות הכניסה האוטומטיות. הטרמינל נשאר סטרילי וצלול, אבל בכל זאת, שדות תעופה אף פעם לא מרגישים באמת כמו חו"ל. גם מטוסים לא. רק הנשימה הראשונה ביציאה מהמטוס עושה סדר בבלאגן הגיאוגרפי, שאיפת האוויר המקומי שמעבירה בגוף תחושה זרה ויחודית שאומרת "הגעת". לאן הגעת? זו כבר שאלה אחרת. אני הגעתי לסופ"ש בארץ. שלושה ימים בארץ נשמעים אולי כמו עילה לאישפוז, אבל בשבילי זה הרע במיעוטו. אם כבר ארץ אז שיהיה לשישי שבת. מספיק זמן כדי להתחבק חזק עם המשפחה, לשמוח עם החברים, להשלים חסרים, להתגעגע לבריזה הקרירה ולהתענג על האוכל המתובל, אבל מעט מידי זמן בכדי לחטוף את חיידק היורד המצוי ולקלל כל נהג מעצבן, מלצרית אדישה, פקח מיוזע, טלוויזיה מטומטמת ואווירה כללית של ארץ אוכלת יושביה ומבקריה. כן, זה בהחלט מטורף לבלות יותר זמן בצינור מעופף מאשר על הקרקע, אבל כל החיפזון הזה לא משאיר זמן לחשבון הנפש המתבקש. כי קודם יוצאים למלחמה ורק אחר-כך, אולי, מקימים ועדת חקירה.

"רגע חמודה, רק עכשיו נחתתי חזרה, מה קרה? מה כל השאלות? אין נשיקה? קודם כל תירגעי. לא היה כתוב בעיתון על אף חשפנית שנאנסה בסוף השבוע במסיבת רווקים, אז הנה, כבר שברנו סטיגמה של גברים ישראלים. חוץ מזה, מה את רוצה שאני אגיד? כבר סיפרתי לכולם את מה שאין לספר. אפילו אמא שלי לא שאלה אותי איך היתה החתונה עצמה. רק החשפניות של מסיבת הרווקים עינינו אותה".

כן. זו הסיבה לפתיחת האש. חתונה. למרות שלא רציתי ליצור תקדים בו אני מגיח לכבוד כל מי שמחליט לישבור איזו כוס, יצא שדווקא החבר הכי טוב שלי החליט לקדש לו בחורה. אז גם חתונה ראשונה בחבר'ה וגם של אחד האנשים שאני אוהב באמת, ולא הייתה ברירה אלא לארוז את הג'נספורט, לשים בכיס מעטפה שמנה עם בוחטה מזומנים ולתת לשלומית נשיקה גדולה להתראות.

"נו כן שלומית" אני מתוודה, "היו חשפניות. די, אל תעשי לי את הפרצוף הזה בחייך, כאילו לא ידעת! את מכירה אותו, הוא לא היה מסתכל עלינו בעיניים אם לא היינו מביאים לו חשפניות למסיבת רווקים. היית צריכה לראות את הפנים שלו כשהן נכנסו לווילה באמצע הברביקיו עם איזה מגודל אחד. הוא היה מאושר כמו… גבר במועדון חשפניות…"

וחתונה ראשונה מסתבר, מגיעה עם כל הקלישאות האפשריות. אף אחד לא יודע מה צריך לעשות ואיך, ממש כמו אותה מסיבת כיתה ה' בה מישהו שם פתאום שיר סלואו במערכת. אובדי עצות מצד אחד ועם הרבה כוונות טובות לארגן ערב שלא ישכח, החברים הודיעו על "מסיבת רווקים" והזמינו וילה במקום שהכי צועק לאס-וגאס בארץ, הרי זוהי המושבה נוף-כינרת. הרי מה שקורה בנוף-כינרת, נשאר בנוף-כינרת, כי אף אחד לא באמת יודע איפה זה נוף-כינרת.

"לא אין תמונות. מה חשבת? השומר ראש הבבון ישר אמר לנו להעיף ת'מצלמות. נו באמת, את לא מאמינה לי? בכל מקרה, הבחורות היו חמודות דווקא. לא מה שעולה לך בראש כשאומרים חשפניות. הבאתי להן מיץ תפוזים. מה איך קוראים להן?! קרן והילה… נו מאיפה אני יודע? נראה לך ששאלנו? נראה לך שלמישהו היה אכפת? לא, לא נגעתי. ישבתי מאחורה. בביזנס. נשבע לך בחיי!"

אני מגיע למסיבת רווקים ברכב השכור, הישר מהשדה, עם בקבוק ג'נטלמן ג'ק וריח רע של "עוף או בקר". החתן המיועד יושב ערום בג'קוזי שבחצר. מסיבת רווקים או לא? הוא מזנק החוצה בצעקות "הולר! הולר!" מחבק אותי וזורק אותי עם הבגדים והטרולי לג'קוזי. אני לא יכול להגיד שלא התגעגעתי. את השאר, אני כבר לא ממש זוכר.

"אני לא זוכר. בחיי! אני עוד לא התאוששתי מהג'ט-לג של הנחיתה בארץ. תני להכנס לג'ט-לג של החזרה לאמריקה ואז נדבר. אני באמת לא זוכר! את יודעת, אולי בגלל זה היה לי כל כך טוב. נסי את לטוס לחפוז בארץ. נו… לא 'חפוז' מילולית… חפוז, יעני קוויקי. לא לא! מה קוויקי? מי אמר קוויקי! רק אמרתי שהיה לי טוב שהיה לי קצר ואולי בפעם הבאה שהמשפחה לוחצת, נבוא לביקור מולדת, אבל נחתוך אותו ב-90%. זה עובד יופי. בעיקר אם נביא חשפניות…"

בחזרה ל-1984

גם אני עושה קצת יוטוב בעבודה, קצת ווינט, קצת אימייל, אבל הבעיה היא שמאחורי יושבת איזו קרציפלצת אחת שכבר כמה שבועות, בלי בושה, מסדרת לה על מסך המחשב שלה קלפים בסדרות יורדות שעולות לי על העצבים. מה זה צריך להיות?! אני עושה את מירב המאמצים האפשריים בכדי להראות עסוק מתשע עד חמש, ותאמינו לי שזה באמת לא קל. אתם יודעים איזו קוארדינציה צריך בשביל לשבת ולתקתק ג'יבריש על המקלדת ולעשות כאילו אתם מדברים עם לקוח כשבעצם אתם מאזינים לאלבום האקפלה החדש של בן פולדס? כמה רגישות נדרשת בכדי לחזות את סיבוב הבקרה המתקרב של הבוס ולהעיף את מדור הרכילות לקיבינמט בדיוק ברגע שבו הוא נעמד מאחורי? כמה שרירי פנים צריך להפעיל בכדי לשדר הבעה של עומק ומחשבה כשכל מה שאני עושה זה קניות באמאזון? ולא לדבר על חשבון הבנק שמתרקון בגלל שכל יום בעבודה הוא יום שופינג חדש בקניון הכי גדול בעולם. בכל מקרה, דרוש הרבה מאמץ כדי להראות עסוק ותמיד ישנו הסכם חשאי בין העובדים של "דונט אסק דונט טל" אבל בחייאת, לשבת בקיוביקל ולשחק סוליטר מול הפרצוף של כולם? כל פעם שאני רוצה סיגרייה ועושה כאילו יש לי שיחה צפופה במשרד של המכירות אני צריך לעבור ליד הקוביונית שלה ולראות את האסים שלה עפים? חוצפה יש לה! והיא גם נורא מכוערת.

ואז פתאום, מבחוץ לכחול, קיבלנו יום אחד מייל מהמנהל שמספר על כך שעומדים לרשת את כל המשרד עם מערכת אודיו/וידאו אורקולית מהמשוכללות שידעה התעשייה. "בנוסף" הוא כותב "אנו נתקין תוכנה מיוחדת על כל מחשב ומחשב שתפקח ודווח על כל הפעילות המתרחשת. המשרד הוא לעבודה" והעבודה משחררת. הוא ממשיך ומרגיע שאף אחד לא הולך לחפש אותנו בסיבוב וכל אחד יכול להמשיך בשיגרתו היומית "אבל אנו מצפים ש-90% ומעלה מכל יום עבודה יוקדש לעבודה ולא לפעילויות אישיות ובידוריות. בקרוב אנו נפיץ מסמך בו תוכלו לעיין ולחתום."

כמובן שמאותו הרגע שבו הגיע המייל הארור הפסקתי לעבוד והקדשתי שעה שלמה בלהתענג על ההיי של זרם הדם שמנפח לי את הוריד שבמצח. אחר כך לקחתי עשרים דקות הפסקת עישון והלכתי לדלי הרחוק יותר בשביל הארוחת צהריים. כשחזרתי לקוביונית שלי, התחלתי לגגל "זכויות עובד" ו"תוכנת ריגול משרדית" ולא הופתעתי לגלות שהכל חוקי ולגיטימי. ולמה? כי אם המחשב הוא של המעסיק, אזי הוא רשאי לדעת איזה שימוש נעשה בו. גם המצלמות וידיאו, הכל הכל לפי הספר. אמריקאים פסיכים.

והאמת היא שלא ידעתי מה יותר דפוק. זה שהבוס רוצה לשבת במשרד שלו, לראות אותי זז בכיסא ולשמוע אותי מפליץ, או זה שאמרתי לעצמי שאולי זה הגיוני ולפחות הזאתי תפסיק לשחק לי סוליטר מול הפרצוף. הרי בתכל'ס, החבר'ה בהנהלה משלמים לנו בשביל שנעבוד וזכותם לדעת ששני הצדדים מכבדים את ההסכם. אז זהו, שלא. זה לא הגיוני. ישנן עוד אלף דרכים לבדוק תפוקה של עובדים. אם אי אפשר לכבד כבר מילה, אז אפשר להציב מטרות יומיות, לבקש להנפיק דו"ח עבודה יומי או לעשות אנ-אינסטול גורף לסוליטר המזורגג הזה. כי אני מצטער, הגעתי לאן שהגעתי עם שובל של דם, יזע, וים של פיפי מהמידיום-סקים-מילק-נו-שוגר של הבוקר. אני לא פועל תאילנדי וזה לא סווטשופ. זאת אומרת, לא שבסווטשופ צריך להתקין מצלמות וידאו כן, קו אדום זה קו אדום, אבל אם באמת הייתי רוצה שייצלמו אותי כל היום הייתי עושה טלפון לארז טל ואולי גם מקבל על זה מיליון דולר.

לפני שבוע, בתזמון מופלא, יצא דיסק חדש של שוטר (Shooter) ג'נינגס, הבן של זמר הקאנטרי האגדי ווילון ג'נינגס זצ"ל. "הבן של" החליט שבאלבום השלישי הוא זונח את הקאנטרי של אבא ויצא לו אלבום פרוג-רוק-דרומי שכאילו נשכח בשנות ה-70 באיזה בסל מציאות של חנות תקליטים. ג'נינגס הקליט את האלבום יחד עם סטיבן קינג, ותפר עוד סיפור ממוחזר על התפשטות הממשלה, אובדן החופש, וכל האלבום הוא קונספט שכזה בו קינג משחק שדרן רדיו שעולה לאוויר בפעם האחרונה לפני ש"הם" משתלטים על גלי האתר ושמים קץ לחופש הביטוי. זה אלבום אחלה, באמת, קצת דבילי אבל לא רע בכלל. וכצפוי, המון ביקורות וכתבות ציינו שהסיפור הזה משומש ונמאס וגם הפינק פלויד כבר מזמן הפנימו שהם רק עוד לבנה בחומה. אבל בכל זאת, אולי דווקא עכשיו, אלבומים כאלו עם מחאה שכזו הם הכי רלבנטיים שיש. כי כשקראנו אורוול חשבנו שהוא פרנואיד עם דמיון מפותח וכששמענו קינג קרימזון אמרנו שהם יותר גדולים מהחיים וזה הכל שטויות של מסוממים. אבל הנה, החיים האלה הגיעו ואנחנו מתכופפים ואומרים תודה ומבקשים עוד.

כי לא רק שאי אפשר כבר לבצע חיסול בדובאי בשקט בלי שמצלמים אותך מכל כיוון, גם אין אפילו מצב לעדכן סטטוס פייסבוק בעבודה בלי שיודעים שאתה לא עובד. אז תגידו לי אתם, לאן העולם הזה הולך, הא?

שיעור כימיה

ניל סטריט, ממפיס

אולי זה ישמע לא אמין אבל הדבר שגרם לי לרצות יותר מכל לעבור לאמריקה הוא הפסיכומטרי. לא הצלחתי לדמיין את הרגע שבו אני אשים את רוב מענק השיחרור הצה"לי שלי למען השתעבדות נוספת אצל יואל קידום כספי ושות'. לא היה מצב שבו אני יושב עם עשרות אלפי מסכנים באיצטדיון רמת-גן עם עיפרון אכול, רטוב במצח ולוחץ במכנסיים ובו בזמן מנסה להבין "האם התנין יותר ירוק, או יותר הדשא של השכן”. מכונת הפסיכוכסף המשומנת הזו עשתה לי להקיא וכשהתברר שהמוסד היחידי שמוכן לקבל אותי בלי מינימום 730 הוא בעצם מוסד סגור, אז ההחלטה הנכונה נצצה לה באופק כמו סיכה עם השם "אורטל" על דש של שוטרת גבולות וסחה לי רכות: "אם אתה לא יכול להלחם בהם, אז תלך קיבינימט".

ובאמת קמתי והלכתי לי מארצי והגיעותי עד הלום, זאת אומרת עד הלום ממתכת שהייתי צריך לחבר עליו מבחנה עם אלוהים יודע מה בשיעור כימיה 101, השיעור שמוכיח לי לאט לאט שכנראה אין לי את זה, אין לי את מה שצריך בשביל להיות אקדמאי. קודם כל, בגלל שאני נראה ממש מפגר עם המשקפי מגן מפלסטיק ושנית, כי שיעור בכימיה מעניין אותי בערך כמו… שיעור בכימיה.

ומה ללימודי תואר בספרות ושעורי כימיה? אולי חשבתי שאוכל להתחמק מהפסיכומטרי, החשבוניאדה וההגיוניאדה שהפילו עלי בארץ אבל מאוד הבנתי שתואר שאוניברסיטה בניו-יורק מעניקה לתלמידיה הוא בגדר המלצה בלבד. המשמעות של תואר ראשון בעסקים למשל מסתכמת בקורס אחד של מבוא לאקונומיקה ומאה קורסים בשאר ירקות.

אז מבוא לפסיכולוגיה עוד היה נסבל כי כל התשובות במבחן היו "בגלל אבא ואמא". גם מתמטיקה היה בסדר, למרות שהייתי יכול לקבל ציון טוב יותר אם שהשמן שהעתקתי ממנו היה מחליט להגיע לפיינל. ואז גם סוציולוגיה ופילוספיה, אנטרופולוגיה וביולוגיה, ובגלל שבאמת שהייתי מעדיף להתנדב לנקות צינורות משומשים במעבדת קולונוסקופיה מאשר להעיף מבט חטוף בטבלה המחזורית, השארתי את הכימיה לטובים ממני והצפתי את משרד הדיקן במכתבים קורעי לב. סיפרתי לו איך אבי ספג חתך-נייר בכואב שבין האצבעות בשעה שהכין שעורי בית בכימיה ועל הקרע המשפחתי שנוצר עקב הטראומה המצערת של אבא והילדות הקשה שעברה עלי בגלל הסיפור המזעזע. הוא לא קנה את זה. אז איימתי שאני אגיע למעבדה ואשפוך אציטון בעיניים ולא אשתוף אותן בברז החירום. הוא אמר לי בהצלחה. ובגלל שלא הייתה ברירה אחרת, נרשמתי לקורס הדיספלינציה למרות כוח האינרציה.

"קוראים אותי א-י-ר-י-נ-ה   ל-י-ק-י-ט-ו-ב-נ-י-ה" אמרה המורה, לא חשוב מאיזה מוצא. "אני הולכת מלמדת זה כיתה כימיה, כן?" והקהל המשולהב, עם הפנים לאייפון, ממשיך לבדוק סטאטוסים בפייסבוק. "ברוסיה למדנו זה כימיה במשך ארבע שנים. כאן רוצים אני מלמדת זה חומר בסימסטר אחת" היא אומרת ועכשיו אני בכלל רגוע כי גם למורה אין מושג מה היא עושה כאן. הגאונה מוילנה ממשיכה ושואלת "מה זה זה כימיה? כימיה מביא תרופות, מאוכולים, חידושים והמצצות, כימיה עוזר מואוד מואוד לעולם". אוקיי… מאי נפקה מינה? "עכשיו תגידו לי זה, מה למשל הביאה סיפרות לעולם? ואומנות? מביאה תרופות? לא מביאה תרופות. מצילה זה חיים? לא מצילה זה חיים. אתם מבינות עכשיו למה כימיה זה מואוד מואוד חשוב הא?"

למה המורה? למה ככה? למה צריך ללכלך גיברת איזוטופ? אני אמרתי משהו רע על המקצוע שלך? אולי אמרתי שהוא לא מעניין אותי במיל אבל לרגע אחד לא הפחתתי בערכו. אני באמת מבין שאלמלא חברייך המלומדים ומבחנותיהם לא היינו יושבים כאן היום אלא בטח גוססים בבית החולים בגלל צפדת האבעבועות המבעבעות אבל בדבר אחד אני בטוח, הספרות והאומנות, שלא כמו כימיה, לא הביאו לעולם הזה אוכל רעל מהונדס גנטית וגם לא חל"כ עצבים וגז מדמיע אוקיי?! אז בואי וננוח.

אז נכון שהמורה היא לא הפיפטה הכי מבריקה במעבדה ומשהו לא עובד אצלה במולקלות של הניורוכימיה. אבל בכל זאת אני יודע שלא משנה מי היה עומד שם בכיתה, אירינה ליקיטובניה או הדמות של רובין וויליאמס מ"ללכת שבי אחריו", עדיין הייתי מקלל את הרגע ואת זה שמכריחים אותי ללמוד משהו שאני ממש, אבל ממש לא רוצה לדעת. אז זה אולי קצת ילדותי ומתבכיין אבל אני עם פרופ' עדה יונת גמרתי. וכן, רציתי להבין מה זה ריבוזום אבל הודות לאקדמיה, צמרמורת תרעיד את גופי בכל פעם שאחשוב על המקצוע הארור הזה. אז מה? בשביל זה הולכים לאוניברסיטה?

כשהייתי ילד אמרו לי בבית ספר שזו לא "תוכנית כבקשתך" ושאינני סטודנט חופשי. פעם כשהייתי ילד, עוד חשבתי שהיום הזה שבו אהיה סטודנט חופשי יגיע והחיים באמת יהפכו לתוכנית כבקשתי. אז זהו שלא. למדתי את זה בשיעור כימיה.