שילשולי חקיקה

Yue Minjun, "Execution," oil on canvas, 1995

שבוע עמוס מאוד עבר על ממשלת ישראל. חברי הכנסת עושים עבודתם נאמנה ומעבירים חוקים נהדרים אשר מקרבים את מדינת ישראל ומבססים את מעמדה לצד מדינות האזור כגון איראן, אפגאניסטן וערב הסעודית. בשעות נפלאות אלה של אביב ימי הביניים המציף את ארצנו הקטנטונת, אשמח להצטרף לחגיגת הדמוקרטיה ולהציע מספר חוקים נוספים שבטוח יעברו בקלי קלות!

חוק הבורר: דרכם של הח"כים בטוחה וחיסול השטות הזו שנקראת הפרדת הרשויות קרוב מתמיד. בשלב ראשון תקוצץ התקופה המינימלית של עתודי בית המשפט העליון משלוש שנים לשנתיים. בשלב השני תרד ההמתנה לשעה פלוס מינוס מחוץ ללשכה של ביבי, תלוי אם הוא מאחר לפגישה או לא. אישור מינוי השופטים יערך בערב מיוחד בהנחיית צביקה הדר. משכן הכנסת יעבור לניצנים והח"כים יצביעו באס.אמ.אסים על השופט אשר חפצו ביוקרו.

 חוק "הכלב אכל לי את יומן הפגישות": לא עוד יאלצו ראשי ממשלה ושרים נכבדים לספק תירוצים אלו ואחרים לגבי אי הגעתם להצבעות. חסל סדר "אני יושב שבעה" או "אני בניתוח הסרת משקפי שמש". נבחרי הציבור לא צריכים לתת דין וחשבון לגבי מקום המצאותם בזמן הצבעות זוטרות בנוגע למוסדות זניחים כגון "בתי המשפט". מעתה, כאשר תשאל השאלה "מדוע נעדר כבוד השר?" התשובה תהיה קצרה, קולעת ומכבדת: "הכלב אכל לי את יומן הפגישות".

"חוק החרם הכיתתי": כל ארגון או מדינה שיצאו בקריאות חרם על ישראל, או כל אדם אשר יחתום על עצומה נגד המדינה, לא רק שיהיה חשוף לתביעות וסנקציות כלכליות, אלא גם יועמד במרכז המעגל וחברי הכנסת יאמרו לו "הכל עובר עליך וקקי בידך".

"חוק שעון הסתיו": שעון החורף מהווה כר פורה לוויכוחים בין הציבור הדתי והחילוני ואלוהים. כידוע, מצוות "קמבן את אלוהיך" אומרת שיראי שמיים יכולים לעשות מה בראש שלהם לגבי היום הקדוש ביותר ביהדות ולקצר את צום יום כיפור בשעה על ידי הזזת מחוגי השעון אחורה, בשקט, בכדי שאבינו בשמיים לא ישים לב. ובכן, כמסורת הסתיו הבלתי צפוי, הצעת חוק "שעון הסתיו" תאפשר למפלגת ש"ס לשנות את השעון בהתאם למצב הרוח ודני רופ. ברוב חודש תשרי יוכל עם ישראל לחזור הביתה באור, בנים בניו-יורק יוכלו לדבר עם אמהותיהם בארץ והדתיים יוכלו לצום פחות או אפילו להעביר את השעון 24 שעות קדימה ולדלג על יום כיפור כליל.

"חוק הגבלת השמאל": ח"כ פאינה קירשנבאום ממפלגת "ישראל ביתנו" גדלה ברוסיה הקומוניסטית ולכן היא יודעת מה טוב לדמוקרטיה הישראלית. הצעת החוק שלה להגבלת תרומות לארגוני השמאל היא מבורכת, אך אינה מספיקה אל מול המצב העגום של מדינת ישראל. "חוק הגבלת השמאל" לא רק יגביל את התרומות לארגונים ללא רווח בעלי נטייה פוליטית שמאלנית (קידום השלום, עצירת הכיבוש, זכויות ההומואים והלסביות, צער בעלי חיים וכל שאר השטויות המתרוממות האלו)  אלא את השמאל בכלל. אנשים המזוהים עם השמאל יוגבלו לישיבה בבית קפה תל-אביבי אשר יקרא "ה0מאל" ושם הם יוכלו לשתות אקספרסו קצר ולחרבן על המדינה.

"חוק הסירוס": לפי חוק הוצאת הדיבה החדש, סכום הפיצויים בתביעת לשון הרע יעלה מ-50 ל-300 אלף שקלים. כמובן שסכומים בזויים אלו אינם יכולים לעצור את התשקורת. זכות הציבור לדעת מה שביבי רוצה שנדע נמצאת בעדיפות עליונה ברשות השידור ובמסדרונות "ישראל היום" וכפי שאמר יוזם החוק, ח"כ לוין, נסיון "להטיל דופי בראש הממשלה הינו נסיון מגוחך". לכן, ידע כל עיתונאי כי עלול הוא לעמוד לדין ולהפסיד לא רק מאות אלפי שקלים, אלא מעתה גם זוג אשכים. כמובן שעיתונאים יוכלו להמשיך לעסוק בעבודת הקודש לאחר המשפט, אך נראה אותם משדרים כתבה רצינית בטלוויזיה בלי שאף אחד צוחק מקול הפלצט הבוקע מן המרקע.

"חוק ברית המילה": הינו נספח לחוק היסוד של אבי דיכטר אשר מבסס את מעמדה של ישראל כמדינה יהודית. הפרדת הדת והמדינה כבר לא תהיה רלוונטית אחרי שיעבור החוק, כמו שאמר ח"כ דיכטר עצמו על החוק אשר יאפשר "לשופטים להתמודד בעתיד ביתר קלות עם עתירות, שמתיימרות לטעון כי מאפייניה היהודיים של המדינה פוגעים ברגשות של אזרחים כאלה ואחרים".  הערבית כבר לא תהיה שפה רשמית כי רק מיליון ו-400 אלף אזרחים דוברים אותה. מצד שני ידרשו כל תלמידי כיתה אלף ללמוד ארמית בכדי שיוכלו לקרוא בתלמוד הבבלי. הדובדבן שבחוק יהיה עמדה חדשה של הרבנות הראשית בבן-גוריון, בדומה ללקיחת טביעת האצבע אצל האמריקאים, ימולו הרבנים את החפצים לבוא בשעריה של המדינה היהודית. נשים יעברו שיעורים בחוקי נידה, ואלו מהן שמקבלות מחזור יולבשו מיד בסדין ויועברו למתחם מוגן בקניון רמת אביב.

"חוק הפרטת האזרחים" אחרי שהכנסת אישרה בקריאה טרומית את הפרטת הגנים הלאומיים ומכרה את מצדה למשפחת קניוני עזריאלי יחד עם עיר דוד, חוף השרון ו…הכרמל, יובא לקריאה ראשונה חוק הפרטת האזרחים בו ימכרו תושבי ישראל למרבה במחיר.

הצעות נוספות יתקבלו בברכה. למידע לגבי האפשרויות העומדות בפניכם לקבלת דרכון זר יש לפנות לשגריריות הקרובות לביתכם. בהצלחה!

אפוקליפסה מחר

Gustave Caillebotte, Paris Street, Rainy Day. 1877 oil on canvas

הוריקן אירין עפה עלינו בסופשבוע, זורעת הרס חסר תקדים ברחבי ניו-יורק. מדפי המכולות והסופרים נמחקו כליל ומאות אלפי קופסאות שימורים נעלמו מעל פני האדמה. מאגר המים פולנד-ספרינג התרוקן לחלוטין ודירות סטודיו צפופות נרמסו על ידי בקבוקי מים מינרליים. החדשות המקומיות שודרו 24/7 וגרמו לאנשים תמימים דחף עז לתקוע לעצמם כפית בעין. ובלומברג לא סתם את הפה.

וההוריקן? היו לי בחיים נפיחות יותר חזקות מההוריקן הזה. סערה בכוס תה שנדחפה לתושבי העיר עמוק עמוק לתוך הגרון. עכשיו הגיע תורו של ריפלקס ההקאה.

יש לי תסריט חדש לסרט אימה. "שעת החזאים". הסיפור: שלל מטרולוגים מדרג ז' משתלטים על כל ערוצי המדיה והתקשורת ולא מפסיקים לדבר על משקעים. אוי רגע, מרגיש שזה קרה אתמול! זה כאילו שהחזאים כל כך מבואסים על זה שנותנים להם רק 20 שניות להתבטא בסוף מהדורת החדשות והם שומרים כל כך הרבה מידע אקוטי בבטן על אחוזי לחות, עד שפעם בשנה הם הופכים למפלצת תאוות זמן מסך עם נזלת באף ולחץ ברומטרי.

כל כך כעסתי והתביישתי על מה שהלך בחדשות במשך ההוריקן, עד ששקלתי להפסיק להכנס חינם למומ"א עם תעודת עיתונאי לאלתר. כי מרגע שהתחיל מערך החזאות נונסטופ ידעתי שהולך להיות סופ"ש קשה, ולא בגלל הסופה. היה כמעט בלתי אפשרי לקבל פיסת מידע אמיתית על מה שהולך לקרות והאירוניה היא שהחדשות לא הפסיקו לרגע. התפללתי שמישהו יאמר לי דבר מה שאפשר להאמין לו, משפט אחד שלם עם נושא, נשוא ומושא שלא כולל בתוכו "סכנה נוראית", "איום מיידי", "לצפות לנורא מכל" ו"כולנו הולכים למות עכשיו אז תתקשרו לאמא ותגידו לה שאתם אוהבים אותה".

זה היה מפגן מביך, כואב וחסר אחריות של פסטיבל אוננות תקשורתי. מופע ראווה שנוצר אחרי שמערכת החדשות הורידה כל צנזורה עצמית והחלה לענג את עצמה אל מול עיני האומה. המיקרופונים באולפנים נאנסו בגיבובי שטויות חסרות כל שחר, ריקות מכל טיפת אמת, רק בשביל שמנכ"לי הרשתות יוכלו לפנק את עצמם בעוד פנטהאוז על גב הרייטינג והפאניקה הציבורית.

אך כמובן שעורכי החדשות הם רק טוחן האשפה והזבל צריך להגיע אליהם. הפעם, בתפקיד שאריות מנהיגות רופסת עמדו מייקל בלומברג ושות', חבורת נבחרי ציבור חסרי חוליות שמומחים בעיקר בעשיית הון וכיסויי תחת. בלומברג חזר וחזר על המנטרה המגוחכת שעדיף לפנות אלפים, לסגור את העיר הכי עסוקה בעולם ולהכניס מילונים ללחץ אטומי מאשר להסתכן באובדן חיי אדם. אם בלומברג היה מתכוון לכך הוא היה צריך להכריז על עוצר בכל ערב, סופה או לא סופה, כי זו עיר בה רצח מתבצע כמעט פעמיים ביום. חלאס עם ההתחסדות.

חוסר היכולת של העסקן להתמודד עם קצת שלג בחורף שעבר הוציא את האיש מכלל דעתו וסחף את שאר מנהיגי האזור. כריס כריסטי קפץ על העגלה, אובמה קיצר חופשה, אף אחד לא רוצה להסתכן בחותם קתרינה II. כן היו הצפות, כן נעקרו עצים, כן הייתה הפסקת חשמל, אבל כמו ששרו כוורת "הפסקת חשמל, זה לא מתאים לי, זה לא נעים לי". נכון קשה להכין ככה טוסט אבל בין המוות המיידי שהובטח ועד הרוח הצפונית שעברה לי בבלוק, אין אף לא קורטוב של מנהיגות אחראית. "בטר סייף דן סורי" אומרים לילדים בגן ותכל'ס יש לי את אמא שתגיד לי להשאר בבית כשקר בחוץ. בשביל זה אני לא צריך ראש עיר.

בבוקר שאחרי הסופה קמנו לעיר רפאים. מהר פתחתי את הטלוויזיה לראות אם גשר ברוקלין התמוטט או לא. הקריינית המשיכה לדבר על הרס וסכנות אבל המצלמה הראתה רק עלים על הכביש. איזה קלוז-אפ על ענף אחד שנפל מהעץ. אחר כך כתבת לחוצה עמדה בגשם ודיווחה מרחוב שהוצף בניו-ג'רזי. ליבי ליבי עם המוצפים אבל גם רחוב הרצל ברעננה הפך לנהר שוצף בכל חורף ילדות. בילסקי אף פעם לא קרא לנו להתפנות. למשפחת הולר שלום.

חברה שבאה לעיר הגדולה מפלורידה וחוותה איזה הוריקן או 27 בחייה, אמרה שכשיש הוריקן בדרגה 1/ סופה טרופית, פשוט לא הולכים לים. כן, לא הולכים לים. אפשר לנהוג, לקפוץ לסופר או לאיזה סרט בקולנוע. הארמאגדון הפך לאפוקליפסה מחר. למרות שהובטח לנו חורבן קטגוריה שש נשארנו עם תאווה טרופית ביד. אף אחד לא וויתר כמובן, עד הרגע האחרון. שאלות הרות גורל נישאו באוויר כדי לשמר את לגיטמציית ההיסטריה: "האם וולסטריט יפתח?", "איך התחבורה הציבורית תתמודד עם המשבר?" ובלומברג שראה ציבור מצביעים שלם מחכה לאיזושהיא קטטסטרופה הבטיח שלהגיע לעבודה ביום שני יהיה גיהנום.

לעבודה ביום שני הגעתי תוך 20 דקות. בדרך כלל לוקח לי 25. ומזל מזל שכמעט וכלום לא קרה. כאילו, קרה הרבה, 20 אנשים איבדו את חייהם, בתים הוצפו וענפים נפלו. אבל זה קורה במיסיסיפי כל שני וחמישי בלי מאית תשומת לב. מה שהכי עצוב הוא שעם כל הטררם, גם בפעם הבאה שתבוא לכיוונינו רוח רעננה, ערוצי החדשות יחכו עם רגליים פתוחות ואחוזי רייטינג בעיניים. לפחות בלומברג יעזוב אותנו לאחזותו בהמפטונס. זאת אומרת אם הוא ביטל כבר את צו פינוי הדיירים.

סיכום: קצב הגבר או 2010 שנה יופי!

Tom Wesselmann, Great American Nude #92 1967

חברים, 'ניר'צה ל'גיד לכם ש-2010 הייתה שנה מצוינת. תיראו, אני לא אוהב לסכם דברים, אבל אצלנו היהודים סיכומי שנה באים פעמיים בשנה למה "כי טוב" ועכשיו, בתום כל המסיבות וכשכיבו את כל האורות, בא לי לשתף ככה. אז כולנו שמנו לב שהשנה הסתיימה בוואחד בום, בום כזה שלא נשמע מאז מה שהמדענים קוראים "הבום הגדול". אחרי מאבק משפטי ותקשורתי שנמשך שנים על גבי שנים, הנשיא קצב סוף סוף יכול לנוח על זרי הגת ולהגיד "יצאתי גב-גבר". וואלה שיקו קצב הזה אני אומר לכם הוא עשה את כל האותיות באלפבית אחת אחת עד שהוא יכול לרשום עליהן פטנט אם בא לו.

קשה להאמין איך השתנו הזמנים מאז הימים בהם היית דופק איזה מספר ורצמספר לחבר'ה, יא רבי פתאום לא מספיק מילה של כבוד פתאום צריך ללכת עם זה לבית משפט עם סוללה עם עורכי דין וכל זה רק בשביל להוכיח שעשית לזאתי לק בציץ ולזאתי הבאת ביס בצוואר. אבל משה הצב לא נכנע לא! הוא אפילו הציעו לו עסקת טיעון כאילו אמרו לו "בוא נסגור שהגעת בסיס שני ונלך הביתה" וכבוד הנשיא מה פתאום! הוא היה מוכן להלחם על האמת בסחוג ובחריף נפש כי כשמגיע קרדיט אז מגיע קרדיט ואם היה בינו לבין א' את מה שהמרכז לאומנות הפיתוי מכנה FC יענו Fuck Close אז הפר הרבעה הזה החזיר את הכבוד לבית הנשיא. ואל תגידו לי ויצמן היה שועל כי ויצמן היה אחד שרק דיבר כזה שיושב בספסל עם החבר'ה ומריץ צחוקים על כוסיות עוברות ברחוב אבל אף פעם לא באמת נותן עבודה. 2011 וקצב כבר רשום בספרי ההיסטוריה מתהלך עם ענקים כמו קנדי, סרקוזי וזה מאנגליה שעושה את המהממת הזו איך קוראים לו… יו גראנט! וכולם עכשיו למהר לרוץ להצטלם עם הפסל של מושיקו בירושלים – יש שם רק ראש, הפלג התחתון עסוק. חה חה… אמרתי תחתון…

בכלל אני חושב שאוכלוסית הגברים במדינה צריכה לקבל השנה ח"ח על אכפתיות סביבתית ואקטביזם סוציאלי. הרי לכולם ידוע שמספר הנשים גדול בכמה אחוזים ממספר הגברים מה שמוביל למקרים מצערים בהם בנות ישראל הכשרות יוצאות לפתע עם כל מיני מחמודים ו..מחמודים ומחמודים. בכדי למנוע תופעות אלו ולגרום לקיצוץ ההפרש המספרי בין המינים, נרתמים מיטב הבחורים למאמץ על ידי חיסול נשותיהם אם בחרב ואם בחנק. יש לציין לשבח גם את האזרחים הנפלאים שהלכו צעד אחד קדימה והשליכו את ביתם התינוקת לפח.

2010 הייתה גם שנה מצויינת לכלכה, שנה בה נמצאו שני מקורות אנרגיה טבעיים ואחד הלך לאיבוד. אבל יאללה מי צריך ת'כינרת שיש גז הא? מדהים שבמקום לטפס על הגג של ביצפר בשביל איזה שאכטה מגז מזגנים, כל מה שצריך עכשיו לעשות זה לקפוץ לחיפה ולנשום עמוק. וגם כן כינרת. מי צריך את הבריכה המצ'וקמקת הזו בכלל שלא תעשה לנו טובות, כמו שדן חלוץ אמר "הכנרת התייבשה וגם התביישה שהיא גורמת לנו מפח נפש מתמשך ". עושה פדיחות אז מעכשיו רק גז טבעי בפחית ובבקבוק ובכלל מים זה הכי 2010 כי כולנו משקה מוגז גם ככה.

אה! ומי זוכר איזה כיף היה אירובי בים תיכון נופש אולאינקלוסיב באדיבות משרד התיירות התורכי? יא אללה החברה האלה שם אמרו אם ישראל כבר לא באה לנופש בתורכיה אז אנחנו נביא את תורכיה לישראל. וזה טוב, זה טוב לדעת שיש כזו שכנות טובה ואיכפתיות. רק חבל שהיו כמה פצועים על הקרוז, למרות שתמיד יש פצועים בנופשונים האלו כי ברגע שמכריזים במגהפון על פתיחת הבופה זה כל אדם לעצמו.

ורגע אחד לפני שאני מסיים בכל זאת חייבים להתייחס גם לצדדים הפחות טובים של השנה החולפת והיו כמה כאלה. עצוב למשל לראות את הדור הצעיר הולך ופוחת, את מיטב הבחורים שלנו הופכים לקורבנות חסרי ישע, וכן אני מדבר על מקרה הילד הירושלמי שחטף כמה צ'אפחות, הלך לבכות ליועצת ולוודאי הרס את חייהם של מספר נערים למופת, מלח הארץ, חבר'ה טובים אחד אחד שבקלות היו יכולים להיות הקצינים הבאים, או ראשי ממשלה או כמובן – נשיאים. הרי בואו נשים את הקלפים על השולחן: לכולנו היה את החבר החנון הזה בביצפר שכל היום כיפכפנו מאחורי האוזן. מה מישהו רוצה להגיד לי שהוא אף פעם לא קשר ילד לכיסא, הביא לו כמה צ'אפחות, עשה עליו פיפי, וקצת התעלל בו מינית פה ושם? תכל'ס זה חלק מתהליך ההתבגרות ומה שהופך אותנו לחברה חזקה ומחושלת נו איך אומרים? "מה שלא הורג אותך מתעלל בך מינית." אני בכלל מאמין שכל המתבכיינים האלו מקבלים יותר מידי תמיכה מרשויות החוק והתקשורת. תראו את אביב גפן. המעאפן הזה היה הרי ילד הכאפות של "עניין של זמן" ואתם יודעים כמה עלוב אתה צריך להיות אם ויצמן ועידו הם אלו שעושים לך וודג'י בשירותים? אז מה הוא הלך למשטרה? לאנשים הסוציאלים? לא. הלך לצמח שר "אנחנו דור מזוין" סגר את הבאסטה.

בשורה התחתונה זה הכל בגלל שמשכירים בארץ דירות לערבים. אז אני אומר לגרש את כל הסודנים בחזרה לסודניה ותאמינו לי שככה 2011 תהיה שנה הרבה הרבה יותר מוצלחת.

כל האמת שלא רוצים שתדעו על הדלפות ויקיליקס…

…טוב האמת היא שזה לא באמת מעניין.

Jackson Pollock, Number 1, 1950 (Lavender Mist),1950

מישהו אולי מוכן להסביר לעולם שאפילו ילדים בכיתה א' יודעים שלא להתייחס לשום אתר שיש בו "ויקי" בשם כמקור מהימן? אפילו לא כשמכינים שעורי בית על "מוצא הסופגניות" למורה סימה (ויקיפדיה: מוצא הסופגניות – שרידים ראשונים של סופגניה נמצאו בחפירות עיר המונמוקים האבודה, שבט נעלם שהשתמש בספוג המטוגן בכדי לאטום נזילות).

ברצינות, שום דבר טוב לא יצא משילוב האותיות ו-י-ק-י ותסלח לי ויקי כנפו (ויקיפדיה: ויקי כנפו – גיבורת הסרט "דרום ב"ש על קטנוע") וכל אתר שיש בו איזה שהוא ויקי-אמו.קום נועד בעיקר לבדר עצלנים בע"מ שאין להם אפילו כוח לעבור לעמוד השני של גוגל, וגם הם דרך אגב מודעים לכך שהכול שם שטויות במיץ אינטרנט.

אז מה הרעש עם כל ההדלפות האלו? תכלס יש יותר סיפור בדליפת השכל מהאוזניים שלי, שלא לדבר על זה שבריסטול פלין בגמר רוקדים עם כוכבים (ויקיליקס: שערוריות זיוף בחירות). אבל ברצינות רגע, מישהו באמת חושב שראש הממשלה הופתע בעקבות חשיפת המסמך הסודי שהכריז "ביבי הוא צ'ארמר שלא יודע לקיים הבטחות"? ממש. אני בטוח שהוא בוכה לשרה על הכתפיים ברגעים אלו ממש בזמן שהיא מנחמת "תפסיק תפסיק אתה הורס לי את הפן אידיוט".

תראו, בהתחלה חשבתי שמדובר בשעשועון בסיגנון "הסוד השבועי לילד", כזה שצריך לעשות איזה טריק כדי למצוא צופן נסתר בדליפונים… "ביבי לא יודע לקיים הבטחות"… המ… רגע, קפד ראשו וקבל "טיבי הופך למחזיק מפתחות" (!) מה שיכול להשמע כתוכנית מגירה סודית של ליברמן. אבל לא. הרי לא מדובר כאן באיזו תוכנית מדינית צפונה וסודית, רוב הסיכויים שמישהו בבית הלבן ישב בשירותים וקרא את ההכרזה הנ"ל על גבי העמוד הראשי של ידיעות. “צ'ארמר שלא יודע לקיים הבטחות" נו תעשו לי טובה. ממש דלפה רצינית. סך הכול כמה פצלוחים ופצלוחות שמרכלים אחד על השני במאקרו. זה קורה כל יום אצלי במיקרו.

ומה עוד? שיש נשק גרעיני ברחבי אירופה ממלחמת העולם השנייה? אלוהים ישמור! אני לא מאמין שנחשפה מלחמת העולם השניה! זה היה סוד כמוס בהחלט. או שהאמריקנים מוכרים נשק לפקיסטנים שמוכרים אותו לאפגנים שיורים איתו באמריקנים. נו, לא ראיתם "מלך האריות"? מספרים על הכול בשיר "סירקל אוף לייף".

בכלל, כל חשיפה שנוחתת בכונן של שלושתאלפים ג'יגה, או בסטיפה של 450 דיסקים צרובים עם מיליון וחצי מסמכים, מעניינת בערך כמו לקרוא את תיקון חוק ביטוח הבריאות של אובמה. קחו ההדלפות של ענת קם למשל. מישהו זוכר בכלל מה הפוסטמה הזו רצתה? כל מה ששמעתי לאחרונה זה שאורי בלאי, הג'ינגי מ"הארץ" חזר לישראל ועצרו אותו בדיוטיפרי בגלל כמה פקטים ובקבוק שיבס אחד יותר מידי. אלו לא הדלפות, אלו הצפות, וזה ארוך, זה מייגע, למי בכלל יש כוח להתחיל להקשיב לכל השטויות האלו בעיקר כשאין שום דבר עסיסי, מה ששולל את עצם ה"חשיפה". בסוף נישאר עם כמה כותרות ריקניות ותחושת החמצה על כך שזו לא הייתה המפשעה של לינדזי לוהן שנחשפה במקום, כי כל החשיפות ההזויות האלו נראות יותר כמו TMZ של הדיפלומטיה. ציפורה של הפוליטיקה או הצצה למה היה קורה אם פיפל מגזין היה עוקב אחרי הספין של הילרי קלינטון במקום המין של קנדרה ווילקנסון. את התחתונים של הילארי אני מעדיף שלא לראות. תודה. כבר היה לי מספיק מהתחתונים של בעלה.

דרך אגב, אם הבחור מויקיליקס היה קצת פחות אקסהביסיוניסט וטיפה יותר חכם, הוא היה צריך להשתלט על חשבון הטוויטר של ליידי גאגא שקיבל איידס לאחרונה, ולטפטף את החשיפות שם, לאט לאט. יש לליידי המוני מעריצים שעוקבים אחריה, הרבה יותר מכמה פציינטים של דוקטור שפיגלר או איך שלא קוראים לגרמני המנוח הזה, ותוך שלוש דקות מהציוץ הראשון כולם יודעים שלקדאפי יש עיגולים בבית שחי ולקים ג'ונג איל מסריח מהפה והנה הם גם עושים לזה סושייל בוקמרקינג בדלשיוס.

ואם הבית הלבן היה חכם יותר מכולם, הוא היה עושה את זה בעצמו. נגמרו הימים שבהם כל פליצה של הנשיא מסווגת – סודי ביותר – ונכנסת לכספת. או.אמ.ג'י כאילו אין לכם פייסבוק? אין יותר סודות אנשים תתעוררו (מארק (צוקי) צוקרברג אמר את זה..!) בכל מקרה אמירה "סודית" כמו "אחמדינג'ד היטלר" היא שורת סטסוס קלאסית לקיר של אובאמה. בנוסף אני סמוך בטוח שאחרי הכול, גם אחמדינג'ד היה עושה לזה לייק.

מחשבות על סטיב ג'ובס, התפוח הרקוב ומחיר האייפון…

Foxcon. Shenzhen, China

הבוקר, בזמן שהתעסקתי בתחביב היומי שלי הנקרא "איך לבזבז את הזמן בעבודה", עברתי בגיזמודו עם הקפה פילטר והקלקתי על "מבט אקסלוסיבי: היכן ישנים העובדים שמייצרים לכם את האייפון".

כן, למרבה הפלא, המוכרים החנונים החמודים האלו שעומדים עם חולצות כחולות וקופה רושמת ניידת בחנות של אפל, לא מייצרים לכם את האייפון. גם סטיב ג'ובס לא מייצר לכם את האייפון שגם לא ממש צומח על עצי התפוח. לא. מדובר בכחצי מיליון סינים שעובדים במפעל אחד בשנג'ן וכידוע לעולם ולאפל, חצי מיליון סינים לא טועים והם גם מביאים את החברים שלהם.

עכשיו משהו כמו 220,000 מהעובדים ישנים במתחם סגור אשר משתרע על פני שטח בלתי נתפס של 2.1 קילומטר רבוע, מה שמשאיר איזה סנטימטר וחצי לכל סיני (אבל הם גם ככה קטנים) וכתב של גיזמודו זכה לראות ולצלם את המחזה. אלו לא היו החדרים בגודל גאראג' בהם ישנים שמונה עובדים בתנאי כלא שהזיזו לי את קצה של המק, גם לא העובדה שאין אורות במפעל במטרה לחסוך בחשמל ולא לסנוור את אלה שעובדים עד הלילה, או לא העובדה שלכל אלף סינים יש חדר בידור אחד עם טלוויזה 18 אינץ' בלי מסך מגע, לא לא, מה שממש גמר אותי היו הרשתות האלסטיות שהותקנו בקומה הראשונה של כל ביניין מגורים, כי בפוקסקון מסתבר, יש מלא סינים שנופלים מהגג.

רשתות מונעות התאבדות

מי שמשתמש באייפון שלו בשביל אפליקציות חשובות יותר ממצית הזיפו, בשביל לקרוא חדשות פה ושם למשל, בטח כבר שמע על מקרי ההתאבדות הרבים אשר מתרחשים במפעל פוקסקון, זאת אומרת, אם סטיב ג'ובס לא בחר לצנזר את המידע הנ"ל.

בכל מקרה, ג'ובס מאמין שפוקסון דווקא "די נחמד" בשביל מפעל, ואני בטוח שאחרי התקנת הרשתות ותוספת שכר נגד התאבדות, ג'ובס דווקא ישקול בחיוב הצעה לעבוד שם. "אתה מגיע למקום הזה" מתפלא ג'ובס, "ואלוהים אדירים, יש להם שם מסעדות וקולנוע ובית חולים ובריכת שחייה". כן אדוני, אם 400,000 איש גרים במפעל שלך בלי אפשרות לצאת שמא ידלוף איזה נאנו, אז זה רעיון די מוצלח לספק להם בית-חולים בשביל הבריאות, איזו מסעדה בשביל התאבון, וגם בריכה כי אם כבר אי אפשר לקפוץ מהגג, לפחות שתהיה אפשרות להטביע את עצמך למוות. כאילו, מה תיארת לעצמך שיהיה שם ג'ובס? מפעל שנראה כמו פרסומת 1984 האגדית שלך? כי כן דרך אגב, ככה נראית החברה שלך היום, אותו תאגיד חדשני ופורץ דרך הפך לעוד קואופרציון של סווט-שופס. אבל מה, כשמשכורת הבסיס בפוקסקון עומדת על 900 יואן, או 130 דולר לחודש, תארו לעצמכם את האפשרויות הבלתי מוגבלות של העובדים, בעיקר לאחר אינסנטיב אנטי התאבדות של 30%. המלוכסנים האלה הולכים להיות מליונרים! לא. זהו שלא באמת. עובד פוקסקון עדיין מרוויח פחות כסף מעובד סיני ממוצע. אבל לפחות הוא עובד בשביל החברה הכי מגניבה EVER.

עדיין, אי שם במפקדת התפוח הרקוב, סטיב ג'ובס טוען שאחוזי ההתאבדות של פוקסקון הם "מתחת לאחוזי ההתאבדות בארצות הברית העומדים על 11 התאבדויות לכל 100,000 איש". אוי גיב מי א ברייק בחייך! המפעל שלך אולי נראה כמו גטו, אבל עדיין אי אפשר להשוות אותו לאיסט ניו-יורק. בסטיסטיקת ההתאבדות האמריקנית שאתה מנפנף בה ניתן למצוא משתנים כמו גיל, מצב סוציאלי ואקונומי, ואם יש סרט מביך עלייך ביוטיוב, בזמן שכל המתאבדים בפוקסקון הם סינים עייפים בני 20 פלוס שעובדים לפרך בשביל להרכיב מכשיר טלפון שיודע לעשות הכל חוץ מלהיות טלפון.

וחוצמזה, מה אתה אומר על זה ג'ובס: באפל עובדים כ-40,000 אנשים. לפי הסטטיסטיקה שלך, ואחוזי ההתאבדות באמריקה שאתה מספק, זה אמור להיות נורמלי שבערך ארבעה עובדים שלך יתאבדו כל שנה. כן בטח! אז בבקשה ממך סטיב, תספק לי סטטיסטיקות כשאתה משוויץ על מכירות אייפד או וואטאבר, לא בזמן שמדברים על חיים של אנשים.

ולמי שלא הבין עדיין, אני לא ממש אוהב את סטיב ג'ובס ואת מה שהחברה שלו הפכה להיות. וכן, אני יודע שפוקסקון לא מייצרים רק אייפון ויש מצב טוב שגם את המקלדת עליה אני מתקתק את הטור הזה ייצרו באותו המפעל. אבל אני גם יודע שסוני אף פעם לא התיימרו לגרום לי לחשוב שאני הולך נגד הזרם או איזה זבל שיווקי אחר. כולה מחשב. לא איזה סמל סטאטוס שהופך אותי ליותר שווה. הסוף העצוב הוא שאפל היא הזרם ואם "להיות פיראט" היה דגלו של ג'ובס, מוטו שסימל בעבר הרפתקנות ושבירת מוסכמות, הרי ששודד הים של אפל זורע כיום הרס והרג, בדיוק כמו שמצופה מפיראט.

אבל מה שהכי מעצבן מבל הסיפור זה שיותר מידי חברה מגניבים מידי בג'ינס צמודים מידי מסתובבים עם אייפון או אייפד בסופרמרקט השכונתי וקונים ביצי חופש מתוך עקרונות הומניים או מי יודע מה, בזמן שביד שלהם יש מכשיר אחד שמיוצר על ידי אנשים שאין להם כבר אפילו את החופש להתאבד.

*פורסם בידיעות אמריקה ב- 5.11.2010

זכות קיומה של נמושה נופלת

 

בן גוריון, מתוך נאומו בקונגרס הציוני 1937

 

"נפולת של נמושות", "מה רע לך בארץ", "אין לך שורשים?", "אתה רוצה שהילדים שלך יהיו אמריקקים?", "קשה קצת אז בורחים מה?", "אבל כולם שם מזויפים וצבועים", "האוכל מגעיל", "ומה עם השפה, מה עם העיברית?!"

את כל אלה ועוד אני שומע לפחות פעם או פעמיים בשנה, במשך חמש פלוס השנים האחרונות בהן אני קופץ מניו יורק לביקורי מולדת חפוזים בארץ האפשרויות המוגבלות (אלא אם השאיפה היא להדרס בתאונה, שם באמת נמצאות אין ספור אפשרויות). השאלות האלו מלוות תמיד על ידי מבט מזלזל, אינפוף מתנשא, שיחד עם טון הציניקן חודרות לקרביים ומציפות אותם בים של רגשות אשם.

אני בדרך כלל מנסה לסתום את הפה בזמן חדירה מהירה אל אדמת המולדת. תמיד יש שאלות ותמיד, תמיד אני מרגיש אחר כך מעאפן. גר בניו-יורק וכל זה, חושב את עצמי, מנסה להצדיק את הבחירה, מנסה להצדיק את הבריחה. אז בשיחות אני עונה מינימלית, בעיקר על שאלות כמו "למה עזבת?" או "מה יותר טוב שם?" וממש משתדל להתרחק מפוליטיקה כי ההרגשה הכללית היא "באיזו זכות?" כי איזו זכות יש לי להביע דעה כאשר הבעיות שלי מיובאות מהניו-יורק טיימס ואני לא חי אותן יום יום כמו שאר החברה הישראלית. חברת החדשות.

אבל משומה, הביקור הנוכחי מרגיש לי אחרת. על שולחן הכתיבה הישן בבית ההורים, נדמה כאילו יש לי, בפעם הראשונה בחיי כנמושה נופלת, זכות קיום מסוימת בארץ ובחו"ל ולפתע, ואני מקווה שאינני מגזים, אפילו בנמצא עידוד סאב-טקסטואלי מסוים ואישור מינורי לבריחת המוחות. בריחת הכוחות.

קחו את אתי, אמא של לידור. על שולחן הפלסטיק שבחצר האחורית של ביתה העברתי שעות התבגרות רבות. חשבנו אז, לידור ואני, שנשנה את המדינה, את התפיסה, את הדעה, שנהיה פוליטקאים, שנהיה מכתיבי דרך, שנכתוב מחזות ונפזר כרזות, נהפוך לזמרים עם חזון, נפצח בשביתת מזון, ובעיקר שנהיה. אבל אחר כך מתבגרים ומתברגים בחיים ונראה שכעת אני רק רוצה בעיקר שקט. ואותה האתי שבביקור ראשון לפני חמש שנים הסתכלה עלי במבט של בושה וחרפה ואיך זה קרה שילד טוב רעננה ירד מהמדינה, לפתע התרכך מבטה ותפיסתה לגבי מיקומי הפיזיו-גיאוגרפי ובטון מנחם של אמא דואגת אמרה "אתה יודע מה, אני לגמרי מבינה אותך, תהיה איפה שטוב לך" וזה לא כי ממש אכפת לה מהשקט הנפשי שלי אלא בגלל שהמדינה שלה ושלנו כל כך אבודה ואם לחפש שקט אז בוודאי שרחוק, מעבר לים, באמריקה.

רחוק מ"חמש עם" ו"שש בלי" ו"לפני החדשות" והחדשות ו"המהדורה המרכזית" ו"המהדורה השולית", ומבט לחדשות, ו"אחרי החדשות", ו"לפני החדשות של מחר" רחוק מלוד שעולה בלהבות והשטחים שבהקפאות ומההנהגה הכושלת וראש הממשלה האימפוטנט שברבע שעה של נאום פתיחת מושב הכנסת הצליח להציע שלום, להרוס את הצעת השלום של עצמו ולקבל יריקה בפנים ידועה מראש, שמצביעה בעיקר על דבר אחד, על כך שישראל איבדה את הדרך וצריכה לקבל הכרה וחיזוק מאויביה על זהותה האבודה. אולי בגלל זה כבר אף אחד לא כועס עלי. כי הירידה שלי כבר איננה השאלה, איננה התשובה.

האנשים בביקור האחרון הם תוצאות של אחרי המשט וכישלון שלום נוסף, אחרי שלוד הפכה להארלם ואין בנמצא מורות לתנ"ך, אחרי שנוצרו שתי קואליציות ושני ראשי ממשלה מכהנים, אחד של אף אחד ואחד "של הרוסים", אחרי אופוזיציה כנועה ושותקת ותקשורת שרק צועקת וצועקת שרע פה רע, ואין ברירה אלא להמשיך ולהיות קורבן חדשות ואזרח של מניירות שבאות והולכות והולכות ובאות. אני רואה חברים מיואשים ומותשים ואובדי עצות, כאלה שנמאס להם להיות שוב קורבנות, כאלה שזורקים את הטלוויזיה ומטפלים בגינה, בילדה של השכנה, עושים פדיקור לציפורניים הכסוסות רק בשביל לנסות להתנתק, בערך כמו שעשיתי אני, אבל בצורה לוקאלית, ובעיקר לשכוח מכך שפעם היינו גיבורים ורצינו להוביל שינויים ורק לחיות. בשקט.

וזה מדהים לראות איך בחמש שנים השתנתה קבלת הדרכונים שחברי עורכים, של מכרי, של משפחתי, של כל אלה שאמרו לי אתה עוד תחזור וכעת הם שולחים אותי לבחזרה שלי, עם חותמת בפספורט שאומרת ומאשרת הצלחה בדרכך החדשה ורק תשלח לנו גלויה טוב? טוב שאתה בא וטוב שאתה שם.

ולהגיד לכם שזו נחמה? שהנחיתה פתאום נהיית יותר רכה ונעימה בגלל שקבלת הפנים השתנתה? אז זהו שלא ולהיפך. זה מרגיש כמו לחזור לבית ילדות ולראות אותו נשרף. שאריות של עמודי תווך שהשחירו בגלל שכמה מטומטמים לא כיבו את הסיגר, ועוד השאירו אותם לפקח על התפשטות השריפה. זה לא מנחם בכלל. זה מבאעס טילים.

* הטור פורסם בידיעות אמריקה באוקטובר 15

אני לא סובל את רוג'ר ווטרס

 

מצטלם טוב החרא הזה, הא?

 

לפני מספר שנים, כשעוד הייתי חדש כאן בשכונה, ארזתי את החברים מהחומוס ויחד יצאנו להגשים חלום חיים ולראות את רוג'ר ווטרס לייב במנספילד מסצ'וסטס. השבוע, מר ווטרס סגר את המדיסון סקוור גארדן עם הגילגול החדש של אלבום המופת "החומה" וזה זמן מצוין מבחנתי לסגור מעגל וגם כמה חשבונות.

אני לא סובל את רוג'ר ווטרס.

אהמ… לחמישים אחוז שבינכם שלא עברו בבוז לעמוד הבא, תדעו שאני גם לא אוהב את הביטלס. יופי. עכשיו כשנשארו איתי אולי שניים או שלושה קוראים, אני אשמח להסביר למה רוג'ר ווטרס מאעפ-אעפן.

אף פעם לא אהבתי לשמוע מוזיקה בריטית. קחו את החיפושיות. הכול אצלם בומבסטי, מתזומר ומתוזמן להחריד. או לד-זפלין למשל שיש להם בדקה של שיר אחד יותר פאתוס מאופרה שלמה של פוצ'יני. קחו כל כל להקה בריטית מזמרת עם שיניים גרועות ותראו שהם תמיד גדולים יותר מהחיים. אין ברפטואר הבריטי אף טמבל שמזייף רק לך עם גיטרה כמו בוב דילן, או ג'ון פריין, או קריס קריסטופרסון, או ג'יימס טילור. אצל הבריטים, תמיד יש אגדות, משברים, איזה מפיק מטורף ותיזמורת סימפונית ועטיפה שאוכלת את הראש עם השאלה "הסולן כן מת או לא מת". תמיד יש הרבה יותר מידי מטען עודף.

ולמרות שגם לפינק-פלויד יש בגאג' לא נורמלי, הם היו הלהקה הבריטית היחידה שדיברה אלי וכמו לכל נער מחוצ'קן ומתבגר גם לי היה את הפוסטר הקיטשי להחריד של הבחורות הערומות שעל גופן מצויירם תקליטי המופת של הלהקה. איך אפשר היה לסרב לפינק-פלויד? עם האלבומים המשוגעים והצלילים היחודיים ופורצי הדרך האלו שהיו רק שלהם. ושלי.

אז אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה התרגשתי לקראת המופע הזה של ווטרס במנספילד מסצ'וסטס וכמה שבור הייתי כשאמרתי שזהו, קיבינימט, וזרקתי את הנקניקיה על ריצפת האצטדיון ועזבתי בזעם את ההדרן ועישנתי איזה פאקט בזמן שחכיתי לחבר'ה על יד האוטו.

זה לא היה בגלל ההופעה המשעמעת שנשמעה כמו פלייבק או חוסר הרצון או היכולת של ווטרס לאלתר או אפילו לשנות תו ולתת הרגשה של נו… הופעה חיה. מה שגמר אותי באותו הערב זו הבחירה המטומטמת להפליא של מר ווטרס לשבץ תמונות של חומת "גדר" ההפרדה בזמן שברקע מתנגן לו השיר "עוד לבנה בחומה".

כיורד טרי במדינה זרה, נפולת של נמושה אחת, הייתי כל כך כעוס ומכוון מטרה, עד שהחלטתי לשבת ולהקיא את כל הפטריוטיות בשקל על מקלדת. כתבתי שווטרס הומניסט קטן ועיוור שקרא איזו כותרת של הבי. בי. סי. על איזו חומה בישראל/פלסטין ואמר לעצמו "אה, אני שר על חומה! יא חביבי ועוד איזו חומה זו! בוא נכניס את זה לשיר כי זה מאוד הומניטרי". ואז שלחתי את המאמר לעורך העיתון שירק אותו בחזרה ועוד הוסיף הערה עוקצנית על כך ש"הכותב הזה הוא לא ממש אינטיליגנט".

טוב אז הוא צדק. אז מה? פשוט אחרי שעזבתי את הארץ הרגשתי אחראי למצב האומה, המורל והזיקפה הלאומית. בדיעבד, יצאתי קצת טמבל אבל משום מה, בהווה, וכנראה שגם בעתיד, אני כבר לא מסוגל לשמוע פינק-פלויד ואני גם לא סובל את רוג'ר ווטרס.

למה? כי בכל זאת עדיין מפריע לי שהוא תקע תמונות של חומת ההפרדה בשיר שמדבר בכלל על מערכת החינוך הבריטית הנוקשה. כי מאכזב אותי שהוא לא יכל ועדיין לא יכול למצוא מילים טריות ולרדת לעומק הבעיות שכל כך מטרידות אותו, ועל כך שהוא מתעצל ומנצל פיזמונים ישנים וזורק אותם על בעיות חדשות. עצוב לי כי גילתי שמר ווטרס הוא לא חכם גדול ורוב האמירות שלו פרובוקטיביות במקרה הטוב וריקות מכול תוכן במקרה הרע. ווטרס, ששר לי ברמקולים של חדרי ילדות על כך שאנחנו לא צריכים חינוך או משטרת מחשבות, הפך להיות מורה מחנך בעצמו, כזה שמסתפק בסיסמאות שחוקות ולא משאיר אף מקום לחשיבה עמוקה, אחראית ורצינית. להפיל את החומה זה על הכיפאק רוג'ר, אבל עכשיו אני נשארתי לבד עם השברים, בזמן שאתה נטשת לכיוון החומה הנוצצת הבאה.

הליגה נגד השמצה יהודית התעוררה השבוע והקימה קול זעקה כאשר ראתה שווטרס, במופע החדש שלו, משליך מגני דויד כפצצות מלחמה מבטן מטוסי הקרב. לפני כמה שנים הייתי מתעצבן וכותב על זה טור כועס, פטריוטי ומזויף. היום זה בעיקר מצחיק אותי, ודווקא בגלל השימוש המשעמם בסמלים האלו, שאחריהם דרך אגב, הגיעו, כמה צפוי, גם צלב, חצי סהר, ועוד איזה סמל של חברת בנזין ומכוניות. פיהוק.

רוג'רס אמר פעם שהוא נגד כל צורה אפשרית של דת. אבל ווטרס הקים לעצמו דת פינק-פלוידית של אטימות והשמצה ריקה וקלישאתית. ושיינפח כמה חזירים קפיטליסטיים שהוא רוצה, כי כשמחיר כרטיס לסיבוב החדש של "החומה" מגיע גם ל-250 דולר, אני מניח שתוכלו לנחש לבד מי הוא באמת הבלון הנפוח בחדר.

אינשאללה, נחזיר את השלום לניו יורק

Helen Levitt, New York, 1963

סיפור מסגד גראונד זירו או מסגד המריבה או מסגד "למי בכלל אכפת מהשטויות האלו, תבנו אל תבנו, רק תעזבו אותנו בשקט כבר יא-אללה" עבר מזמן את גבול הטעם הטוב. אם בהתחלה עוד חשבתי שיש כאן  שיעור מרתק בחברה אמריקאית, אני רוצה להגיד לכם שלאט לאט אני מאבד את צד יפה הנפש וחופש לכול וכול וכול הכעס הזה מרוקן לי את בלוטת הסובלנות, עד שרק רק בא לי שהמסגד הזה יעוף לי מעיתון הבוקר, שיעוף לי מהחיים.

אז מה? האם אני, איך אוהבים להגיד את זה בתקשורת עכשיו, "איסלמופוביק"? בטח שכן! כאילו, הייתי איסלמופוב כל החיים שלי, לא? הרי לעזאזל, גדלתי בישראל, המדינה היחידה בעולם בה אוטובוס היא מילה נרדפת ל"פצצת זמן מתקתקת" ו"שמע ישראל".

בטח…

כשהגעתי לעיר לפני חמש שנים, לקח איזה חודש חודשיים עד שממש התחשק לי צ'ולנט. היה קר וחורף ונסעתי לבורו-פארק בשביל לקנות קישקע. ביציאה מהסאבווי, רגע לפני שנכנסתי לשכונה הכי בני-ברק בניו-יורק, קולות של מואזין בקעו מתוך צריח לבן, והחמין של שבת העלה אדים נעימים של דו-קיום.

אחר-כך אני עוד אמצא את עצמי קונה חלב מהתימני בפינה, זה שלובש חולצה של שיחרור פלסטין, והוא מצידו יצא יום אחד עם אלת בייסבול בשביל להגן עלי מפני שיכור אלים. וכשנתייעץ עם המיצרי בבודגה, ונשאל איזה כרטיס חיוג מחזיק הכי הרבה דקות בשיחת טלפון לישראל, הוא בלי לחשוב ימליץ לנו על "יורוטל", לא פחות משלוש עשרה דקות לכל שיחה שהוא עורך לגדה המערבית.

Helen Levitt, New York, 1940

אבל בין כל האחווה, הסבבה והחלומות באספמיה, גם כאן מתעוררים לבקרים של פחד וחרדה. היה למשל את אותו שבוע בו כעסתי כל כך על שכניי מברוקלין, קבוצה של מוסלמים קיצונים שהתעצבנו על יוצרי סאות' פארק בגלל פרק בו מופיעה דמותו של הנביא מומחד בתחפושת דב. הם איימו בשן ועין וכריתת גפיים וקומדי סנטרל החליטו, בלית ברירה, למשוך את הפרק משידור.

וזה קרה כאן באמריקה, ארץ החופש, חופש, חופש, חופש הדיבור, חופש הדת, קיבינימט, אף אחד כאן לא באמת חופשי. בגדר האפשר. ואפשר לקנות כרטיס חיוג לישראל או פלסטין וגם להשאר בחיים. סוג של חופש.

לפחות להשאר בחיים.

יש מסגד בברוקלין. מסגד בשביל הזה מהבודגה. אפשר לשער שבמסגד הזה מתפללים חברי קבוצת הטרור מברוקלין שהיו פעם גיבורים על תוכנית מצוירת. מישהו סוגר את מסגדי ברוקלין בגלל הפנאטים האלו? מישהו מונע לפתוח מסגדים חדשים בברוקלין? אז בבקשה אימאם יקר, אל תבוא ותדביק תגיות של "איסלמופובים".

אסון מגדלי התאומים הוא פיגוע הטרור הכואב ביותר שחטפה ארצות הברית. אחד הארועים הקשים ביותר בהסטוריה של האנושות. והעיר המפגרת הזו עדיין מתלקלקת ובקושי מצליחה לבנות חניון על הבור הענק שנחצב בלב האומה. עשר שנים אחרי, ואנשים עוד פגועים וכואבים. מה תעשה? גם אם אתה צודק במטרתך, אימאם יקר, ואני מאמין בכל ליבי שאין סיבה הגיונית בעולם שתמנע לבנות מסגד שני בלוקים מגראונד זירו, אנחנו לא עוסקים כאן בהגיון.

בעיר הזו חיים ביחד ובכדי לחיות ביחד צריך לוותר לפעמים. רק לפעמים. שלומית למשל, לא אוהבת שאני משתמש לה במברשת שיניים. אז אני מאשים אותה בשינאת שיניים? קורא לה דנטופובית? לא. אני פשוט לא משתמש לה במברשת השיניים.

הרי אנו כולנו מהגרים או בני מהגרים בארץ הזו. באנו מבחירה ולרובנו יש גם לאן ללכת, אם באמת לא טוב לנו פה. זוהי אדמה מחבקת, תומכת בפליטים שעייפו מקרבות בבית, אנשים שבאו למקום חדש ומבטיח, בשביל לקבל פיסה שפויה של שקט והבנה, הידברות וסובלנות, מחוות קטנות שלפעמים נדמה כי נעלמו מן העולם.

אימם יקר, תהיה אתה האיש הגדול בסיבוב הזה, תוכיח לעולם שיש דרך אחרת ואינשאללה, תחזיר את השלום לניו יורק.

מחשבות על מגבים מתלקחים וסרטן שרק

בשבוע שעבר, חברת GM ערכה ריקול עצבני למיליון וחצי מכוניות,

משאיות, SUV, וכל דבר שיצא על גלגלים מהמפעל שלהם, בגלל מערכת חימום נוזל מגבים עם פתיל קצר שיכולה להתלקח כל רגע. קודם כל, זה נשמע לי כמו אחלה רעיון, מגבים מתלקחים! נראה אם מישהו יעז לצפצף לשמשת האש שלי. חוץ מזה, מי מאיתנו לא ביקר אצל מוסכניק שאמר לו "תקשיב חביבי, זה נראה כאילו השפריץ של הווישרים עובר בקר

בוטור ומחמם את השיפונזה התחתית של צינור השאסי וכל העסק יכול להתפוצץ על הבת שלך כשהיא לוקחת את האוטו ביום שישי בערב לדיסקו ולהרוס לה את הפריזורה". נכון קרה?

אז פשוט נידמה לי שיותר מידי חברות אוספות לאחרונה הרבה יותר מידי מוצרים שניקנו על ידי אנשים ישרים במיטב כספם, בגלל שאיזה מנכ"ל פוץ לא מצליח פתאום לישון בלילה. כן, GM הם לא מודל לחיקוי עיסקי. קארי גראנט אמר באיזה סרט ישן שכל פעם שהוא נמצא באיזו צרה, הוא חושב מה ג'נרל מוטורס היו עושים ואז עושה את ההיפך. אבל זה לא רק GM שנכנסים לבתים של אנשים ולוקחים להם את ה – 4X4. טויוטה אמרו לכולם שאין מעצורים במכוניות והמליצו לבעלי הרכבים להתרסק על חנות המפעל. Maytag הודיעו על מדיחי כלים שלוקחים את העבודה שלהם קשה מידי ומייבשים את הסכו"ם עם אש. בביקור אחרון באיקאה ראיתי מודעת איסוף מיזרונים שלא עומדים בכל הסקס הזה ונשרפים לאנשים באמצע ה

כיף ולעזאזל, כשנכנסתי עם שלומית לחנות גאפ בסופ"ש קפצו עלינו מוכרים מודאגים עם תמונת בגד ים שחונק ילדים ולא הסכימו לעזוב אותנו בשקט עד שקנינו אחד והחזרנו אותו בריקול. וזה עוד לפני שהזכרתי את כוסות שרק 4 שעושות סרטן 3D. כן כן. אני תמיד ידעתי שיש משהו לא בסדר עם הצבע של שרק. הירוק זרחן הזה ניראה לא ממש בריא ואם שרק 4 לא גרם לכם לצחוק, אז הוא יגרום לכם לקבל סרטן.

איך תמיד חשבתי שלהיות ילד רע זה מתכון בטוח לסרטן. לעשן קופסא מלבורו בערב. לרדת על בקבוק ג'ק בבוקר. וכל זה בלי קרם הגנה. עכשיו כל מה שצריך לעשות בשביל לקבל תור לכימו זה לשתות דיאט קולה מכוס שרק של מקדונלדס. מזל שאמא טבע נתנה לנו את קדמיום, אלמנט מספר 48, בשביל שנוכל לייצר דברים נהדרים כמו סוללות נטענות, מתכות הלחמה, תאים סולריים וכוסות שתייה מסרטנות לילדים. "אנחנו מאמינים שכוסות שרק בטוחות לשימוש" הרגיע הדובר של המועצה לשלום הצרכן "למרות זאת, לקחנו את ההחלטה להפסיק את מכירת הכוסות ולערוך איסוף מיידי של המוצרים הללו". שיט, כולנו הולכים למות.

אבל למה אני צריך לדעת את כל זה??

ברצינות, למה אתם לא עוזבים אותי בשקט? תנו לי לקנות את הזבל שלכם, תנו לזה להתפוצץ לי בפרצוף ותנו לי להתמודד עם זה. מה קרה לזמנים הטובים, כשמכרתם לנו מוצרים מסרטנים ומתפוצצים ולנו הייתה את הזכות למות מהם בשקט? תקשיבו, אם כבר אני אמור לקבל בגללכם סרטן-שרק אני מעדיף לא לדעת את זה, או פשוט לחשוב כמו כולם שהעולם מסריח וגם אני נדפקתי עם גידול ממאיר. או לחשוב שזה בגלל הסיגריות או האלכוהול. רק לא בגלל מק'דונלדס. יש משהו יותר פאתטי מסרטן-שרק?

וחוץ מזה, לא רואים את Apple עושה ריקול לאייפונים בגלל שהם גורמים לסרטן-ג'ובס. מה פתאום! החבר'ה שם עושים כסף מלטגן לנו את המוח וכולם עומדים בתור לקבל iCancer 4 עם התחייבות לשנתיים. ואם כבר ריקול למכוניות נשרפות, אז למה שפיליפ-מוריס לא יעשו ריקול לסיגריות כי הם, לא יודע, מתלקחות? מסרטנות? אבל לא, זה לא קורה, הם פשוט נותנים לנו להמיס לעצמנו את הראש ולסתום לעצמנו את הריאות והם נותנים לנו לעשות את זה בשקט.

כי אם אנחנו גם ככה חיים בעולם משוגע, מתפוצץ, מסרטן שעולה מולנו בלהבות, אז מה זה כבר עוד מגב מתלקח?

אל מים בין לאומיים

בסוף השבוע שעבר החלטנו שלומית, נועה ואני לצאת לטיול רגלי בשמורת Bear Mountain שנמצאת על גדות נהר ההדסון. היציאה למבצע הייתה ידועה הרבה זמן מראש, וההכנות כללו איסוף מידע על הפארק ועל דרכי ההגעה, הצטיידות במנות אישיות לדרך ומנת פיקניק משותפת לצהריים. שמחים וטובי לבב יצאנו אל דרכינו וכאשר הגענו לפארק עמדנו מול שני חצים, אחד הוביל ימינה, על עבר נקודת ציון "Tower H" והשני הוביל שמאלה, אל דרך שנקראת “SBM”. נועה ואני החלפנו מבטים, אומנם תיכננו את הטיול אבל לא עד כדי כך. נועה אמרה SBM ואני אמרתי וואללה, בטח זה אומר "Summit Bear Mountain". יאללה סבבה.

עם מיני סוגים של גבינות רוקפור ופרושוטו מעושן, אבל רק עם חצי ליטר נוזלים לשלושתינו, יצאנו לדרך לא דרך, הסתבכנו בשבילים, ברחנו מדובים ואחרי שש וחצי שעות של הליכה בהרים בלי טיפת מים, מצאנו עצמנו תופסים טרמפים בכביש מהיר של מדינה אחרת, מחכים שמישהו יוציא אותנו מהבוץ שאליו נכסנו. "זה השלט המפגר הזה. הם לא יודעים איך לסמן מסלולים" האשמנו ושלומית, ששונאת גם ככה טבע, בעיקר אם הוא לא מדיום-רייר בצלחת שלה, הייתה הקורבן המרכזי של חוסר התיכנון המביש של ועדת הטיול. בעיה שלה אמרנו, היא הייתה מודעת לסכנות.

עכשיו עם כל הפאשלות, הבעיות, וההסתבכויות, לך תסביר לאנשים כמה שהיה לך כיף. דווקא לנתניהו, ברק, אשכנזי ושות' לא הייתה ממש בעיה להסביר לכולם כמה שהם סבבה עם הכישלון הצורם שלהם בלב ים. בעיה שלהם, הם אמרו, הם היו מודעים לסכנה.

ובזמן שהסבבה של שלושה טמבלים ביערות ניו-יורק הפכה לעשר שעות מתישות של איבוד וצחוקים ביער, השטויות של שלושה פוליטקאים אימפוטנטים עלו לחיילים במכות רצח, בחייהם של תשעה "פציפיסטים" צמאיי דם ותקשורת, ובתדמיתה הגם כך מקרטעת של מדינת ישראל. נועה ואני התפטרנו לאלתר מתפקידנו בראש ועדת הטיולים, השאלה מה יהיה עם ראשי הוועדות האחרות.

עכשיו לך תסביר לחברים האמריקאים שלך משהו שאתה לא ממש יכול להסביר לעצמך. ובניו-יורק, אם תרצה בזה ואם לא, בסביבות 80% מאלה שמסתובבים לידך הם כמובן יהודים. כאלה שהקילומטרז' מרחק מישראל שלהם מהול תמיד במנה גדושה של רגשות אשם. כאלה שלא תשמע מהם אף פעם מילה רעה נגד ישראל. כאלה שתמיד שואלים למה עזבתי ומתי אני חוזר. אחרי המאורעות האחרונים הם רק חיכו לתפוס אותי לשיחה ולשאול מה לכל הרוחות קורה שם, וגם להגיד לי שטוב, טוב שאני פה עכשיו.

אז מה באמת קורה שם? לא יודע. כולנו עוד מנסים למצוא הגיון בין שלל הדיווחים, הטורים והפאניקה של ההורים. אבל בין לבין אני מנסה גם למצוא הגיון במה שקורה פה בניו-יורק, בברוקלין, אצלי בתוך הראש. כי בין ריענון לריענון של ynet והניו-יורק טיימס, אני מרגיש כאילו איזה די.אנ.אי של יהודי גלותי משתלט עלי ובזמן שההגיון אומר לקבור את הראש עמוק באדמה ולהוציא אותו רק כשיוסי שריד יהיה ראש ממשלת המזרח התיכון, גם רגש אחר מבצבץ, לא מוכר, פטריוטי כזה, שרוצה להגן על השם הטוב של המדינה, או של מה שנשאר ממנה.

זה בא בהתקפות, אולי בגלל חוסר האונים או תחושת היחיד. אולי בגלל הפחד שרק אני מבין משהו שהשאר לא. בארץ אני יודע שאפשר להתגאות ולהתבייש ביחד, לראות את שני המפלסים של האונייה, בעיקר בגלל שהעם כולו עליה, נזרק מסיפון לסיפון, חווה יחד את הטלטלה. כאן אני מרגיש לבד בים של תחושות לא ברורות. אני לא יודע אם אני צריך להתבייש, או שאני צריך להתגאות ואני מחכה שמישהו כבר יגיד לי.

שוק הפישפשים, יפו

אבל הפעם אף אחד לא אמר כלום. אף אחד לא קם, אף אחד לא הסביר. אפילו לא היה איזה ליברמן שאמר שום דבר משהו אידיוטי ומקומם. הייתי לבד, מנסה למצוא איזון ביו-טיוב, בין סרטים של צה"ל ואל-ג'זירה, בין "פעילי שלום" ל"טרוריסטים" וכשלא היה לי את הביחד של הארץ, הבילבול גרם לקריסת מערכות והקמת חומה של הגנה עצמית.

אבל גם עם רצון טוב של משרד הסברה על ספידים, נשארתי עם הרבה עובדות מצערות ומעט מאוד חומרים לעבוד איתם. ניסיתי להסביר לחבר'ה בעבודה שמדובר בסך הכל במבחני קבלה לריאלטי החדש "קדוש מעונה נולד" והפרס האולטימטיבי הוא מוות. ניסיתי לדבר על זה שהיו שם רוצחים להשכיר, לחשוב מה היה קורה אם ספינה שכזו הייתה מתקרבת לחופי ניו-יורק, עזבו ספינה, בחור עם פלופלור בתחת, הרי האמריקנים היו מפוצצים אותו לחתיכות קטנות של חופש.

ניסיתי. אבל בסופו של יום נשארתי עדיין מבולבל ומבוייש, והשאלות החשובות באמת נותרו ללא מענה. כי זה לא התפקיד שלי. אני לא תייר ופני הם לא פני המדינה. האמת, שגם פני תושבי הארץ כבר אינם מיצגים את פני המדינה. ואם חשבתי שאפשר לצאת מישראל ולהשאיר את הכל מאחור, עכשיו הגועל רודף אחרי מעבר לגבולותיה, אל מים בין לאומיים.