נקמת המדפסות

Hans Haacke, News. 1969

"רועי! המדפסת המטומטמת שוב לא עובדת!"

"וואלה שלומית? וואלה? אולי יש לך עוד חדשות מרעישות לספר לי? אולי פשוט תגידי לי שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב? אולי תספרי שהעולם הוא עגול וכדורגל משחקים שעה או… נו… 70 דקות? ברור שהמדפסת לא עובדת. בשביל זה קנינו אותה"

"נו אז מה אני אמורה לעשות? יש לי להגיש את העבודה הזאת מחר וכבר אחת עשרה בלילה ואין לי איפה להדפיס!"

"ברור שלומית, אם תסתכלי על הקופסא של המדפסת תראי שאחד הפיצ'רים המרכזיים שלה הוא 'המדפסת מפסיקה לעבוד באמצע הלילה, בדיוק שעתיים לפני הדדליין של עבודת הגמר' זה כתוב שם, מיד אחרי 'מיכל הדיו מובטח להגמר שניה לפני שמדפיסים את האאוטליין של ההרצאה' אז מה את רוצה בדיוק שאעשה?".

כששמעתי את החלון נפתח וראיתי את שלומית מנסה להעיף את הפרינטר מהקומה הרביעית הבנתי שאין ברירה אלא לבצע הפרדת כוחות. חיברתי את המדפסת בחזרה לשקע ואת ה-USB למחשב ושאלתי מה קרה. שלומית סיפרה שהמנורה מהבהבת בלי סיבה ולא יוצאת שום הדפסה לא משנה כמה שהיא מנסה. הדלקנו מחדש את המדפסת ואכן, נורת ה-OFF/ON החליטה לעשות הסבה לדיסקוטק. מכבים מדליקים, מכניסים מנתקים וכלום, נאדה, זיפ, זילץ'. המדפסת לא טובה לכלום מלבד לגרימת התקפי אפילפסיה.

טוב שלומית, בטוח יש פיתרון. כל מה שנחוץ זה ראש טכנולגי. הנה בואי נעשה ריסט למחשב. רגע שניה, אז מה אם זה לא עובד, אפשר לפתוח את הדלת של המדפסת, הנה המיכלים נוסעים לאמצע ועושים שפגט. איזה יופי? עכשיו נוציא אותם אחד אחד, נשקשק חזק והכי חשוב נעשה פוווווו והופ הם מיד חוזרים למשכבם בשלום, הא? רגע אולי נלחץ על הכפתור הגדול הזה עם האיקס? עדיין מהבהב הא? טוב תשמעי נראה לי שמה שנותר לעשות זה לזרוק את המדפסת מהחלון.

"לא רועי לאאאאאאאאאאאא!!"

אבל אין דרך חזרה. המדפסות מובילות בגאווה את רשימת מוצרי האלקטרוניקה הכי מעפנים שיש. ולא סתם מעפנים, אלא מצ'וקמקים עד כדי כך שכבר בהפעלה הראשונה המשתמש מקלל את האמא פלסטיק ואבא דיו שיצרו את גוש הזבל שמקרטע ממול. ולמה לא? הרי כולנו מטומטמים וקונים מדפסת שהיא גם סורק, טלפון משרדי, פקסימיליה, מכונת צילום, מפתחת תמונות ועושה נעים בגב והכל במחיר מציאה של 12.99$ ועוד מצפים שזה אשכרה יעבוד. אם מישהו היה מוכר לי מקרר שהוא גם טוסטר אובן ומיקרו עם מסך HD  32 אינץ' ובלו-ריי מובנה במגש של הקרח שעולה כמו מגש פיצה הייתי אומר לו ללכת לחפש את ההגינות של אהוד ברק. אבל כשזה במדפסת? יאללה תעמיס לי שתיים.

ולא רק שרשימת הפיצ'רים על המדפסות היא משימה בלתי אפשרית בעליל, אלא גם שכל העסק מגיע בתוך אריזה כל כך מקרטעת ומחומר כל כך עלוב, שכוס פלסטיק ממוחזרת מרגישה לידה רולס רויס. שלא לדבר על הדיו שתמיד בא ארוז בתוך קרטון ענק ובתוכו שקית ביוכימית מסננת קרינה בעובי 10 סנטים לפחות, הרי בכל זאת מדובר בלא פחות ממיכל קריפטונייט שצריך להגיע בתוך יער גשם ועצם בריח של דינוזאור. ואפרופו דיו, מסתבר שהנוזל השחור הנדיר שווה יותר מזהב ועשוי מדמעות של ילדים אפריקאים. בגלל זה גוש צבע עם ארבע מיליליטר דיו שמספיק להדפיס אולי את מספר העמוד לפני שהוא מתחיל להשתעל עולה כמו סימסטר. אם היו לי מניות, הייתי משקיע אותם בדיו.

לכן אנחנו בעד מיחזור דיו וקונים בוחטה עטים של פיילוט ופעם בשבוע סוחטים את המילוי לתוך המיכלים של המדפסת. וגם בנייר מנסים לחסוך ולעזור לסביבה ולחשבון הבנק כי כמו שאומר הפתגם לכל נייר יש שני צדדים. אז מתי שאפשר בוחרים באופציה של הדפסה דאבל סייד ומתכוננים לפסיכומטרי שמגיע מיד: "הפוך את החבילה המרכזית, בעודך אוחז באמצע הדף, וסובב כנגד כיוון שעון החורף. אם באזורך מופעל כרגע שעון קיץ, הפוך את ערימת הדפים למעלה 180 מעלות והזן למדפסת כשהטקסט פונה לכיוון מַכּה". כמובן שהמדפסת בסוף מדפיסה על הצד שכבר מודפס ומילא ההדפסה הכפולה אם לא היתה את בעיית הדפים שנתקעים. ראבאק, האנושות שולחת רכב למאדים! אז כמה קשה זה כבר להמציא מכונה שתמשוך דפים כמו שצריך? ובשקט! בשקט בלי רעש שנשמע כאילו טרקטור דורס את בוב דילן. למה כשרוצים להדפיס דף אחד בלילה צריך להעיר את כל הבניין עם הקחצ'חצ'חצ'חצ'קחחחחחחחח…. פפפפפפפר…פרררררר…פסססקחחחחחצ'יפחחחחחפף. ואם הדף נתקע אז אללה איסטור. אם משוך בחבל היה ספורט אולימפי אז אמריקה צריכה לשלוח את מדפסות HP  להתחרות. מדליית זהב בליינד.

אז רק שתדעו, זה לא החימום הגלובאלי, לא המטריקס, לא הקופים ולא הטרמינייטור. אלו המדפסות. המדפסות יביאו את סוף המין האנושי.

אמרתי רפרזנטטיב! ר-פ-ר-ז-נ-ט-ט-י-ב!

Tom Wesselmann, «Still Life # 28», 1963

האינטרנט של בית משפחת הולר בחסות טיים-וורנר הרגיש איראן וכיבה עצמו לדעת. עכשיו לך תחייה יום בלי אינטרנט. בלי ווינט, בלי יוטוב, בלי אימייל, בלי לדעת שאם תריץ דחקייה על הפלולה של אהוד ברק בפייסבוק תקבל תביעה על סך 300 אלף שקל. בהתחלה דווקא הרגיש די טוב להיות מנותקים לרגע מהרשת, חיים מחוץ לסקאלה, בלי לדעת כל רגע מה ומי ולמה, אבל אחרי חמש דקות זה הפך לבלתי נסבל, בעיקר כי לא ידעתי מה בר רפאלי איז אפ טו.

יתברך שמה של השכנה ממול, זו שנותנת לכולם. הווי-פיי שלה פתוח לכל דורש, בלי הגנה, ללא פרוטקשיין, ואנחנו נכנסו לתוך הפס שלה, עושים איזה סטאטוס אפדייט מהיר ובודקים מי תויג בבראנץ' של שבת. הצלחנו לחיות ככה בחברותא למשך מספר ימים, מה ששלך שלי ומה ששלי לא עובד, אך כאשר בערב ראשון הספה ספגה אותנו פנימה והשלט כיוון לסטרימינג הוּלוּ של איזה וולקינג-דד או דד-מן-וולקינג, הפס המשותף כבר לא היה כל כך רחב ונכנסנו ללופ טעינה אינסופי.

בניגוד מוחלט למוטו הקבוע שלי: "עדיף לשבת על הספה ולחכות שהכל יסתדר" (ההסקה לא עובדת מאז חורף 2006) החלטתי לעשות מעשה ולשאול לשלומם של של משפחת טיים-וורנר, כי כשקופאים מקור אפשר לשים את הרגלים בגיגית מים רותחים, אבל כשאין אינטרנט אי אפשר לשים את המחשב במים רותחים.

עכשיו טלפון למחלקת שרות לקוחות של חברת הכבלים זה יותר מסתם טלפון. זו מלחמה. מלחמת מוחות. על מהירות הגלישה. על החשבון החודשי. על החיים. ראשית, הם ינסו להתעסק עם האינטלקט של המתקשר. האם תדקלם את מספר הטלפון אל תוך שפופרת שאף אחד אינו מאזין לה? לדעתי תמיד עדיף ללכת על בטוח ולהקיש את המספרים אולד-פשן. אם יש סמארט-פון ואין מקשים, ובכן, אחד אפס לכבלים.

אחר כך מגיע מבול השאלות הממוחשבות. הכתובת? המיקוד? תמקד את המיקוד? מספר הדירה? מה השם שלך? של חמותך? שמה של אמך לפני הנישואים? והמאכל האהוב עליך? עם פטריות? אין בעיה, 22.90 בבקשה, זמן משלוח משוער 30 דקות תודה! כמובן שזהו מבחן סטמינה אכזרי אשר מטרתו לבדוק כמה זמן יקח לצרכן לאבד שליטה ולצעוק "קושולאומו מה לא ברור?? אמרתי רפרזנטטיב! ר-פ-ר-ז-נ-ט-ט-י-ב!!!"

"גרייט! יור פידבק אוף סרביס איז: פ-ו-ז-י-ט-י-ב!"

יש את אלו שיגידו "החיים לא שווים את זה" ויקפצו מהחלון. אל תשברו. לקפוץ מהחלון רק יקצץ לכם דרסטית את רשימת החברים בטוויטר. זהו לברינת' מתוחכם. חלק מהתשובות יובילו אתכם לאבדון. חלק ינתקו אתכם מהשיחה. אבל עם קצת התמדה תגיעו לנציג שירות הלקוחות ועם טיפת מזל הוא לא יעביר אתכם למחלקה הטכנית.

"הי קת'לין! אני שונא את אמא שלכם ורוצה להתנתק לאלתר. קחו את הממיר שלכם ותדחפו את השלט למודם. כבר שלוש שעות שאני מדבר עם מכונה פריג'ידית ולמרות שהיא בקשה את הטלפון שלי די מהר, נראה לי שאין מצב לקשר. אני תשוש פיזית ומובס רוחנית ואני לא רוצה להיות חבר שלכם יותר".

"או איים סורי טו היר דת מיסטר הולר. אבל אני לא יכולה לנתק אותך מהשרות. בשביל זה תצטרך לדבר עם מחלקת שימור לקוחות, אני מייד מעבירה אותך". רגע לא! לא בחייך! אמרתי שאני מעוניין לעזוב. אני עושה עלייך חוק החרם. הסיפור בינינו נגמר מותק אז תעבירי אותי בבקשה למחלקת "בוא ונפרד כידידים" ולא לשימור לקוחות.

"הגעתם למחלקת שימור לקוחות. מיסטר הולר אני ורי סורי שאתה רוצה לעזוב אותנו? האם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לגרום לך להשאר?"

"תשמעי בואי אני אגיד לך את האמת. גם אם תהפכי אותי לראש ממשלת טיים וורנר, וכל הוורנרים הקטנים יעשו לי מס'ג שוודי ועיסוי רקמות, אין שום סיכוי שאני נשאר. אני אתכם סיימתי. דר איז אונלי סו מאץ' א מן קן טייק".

"אולי אני יכולה להציע לך פיצוי? מיסטר הולר אני רואה שאתה מנוי לדאבל-פליי ב-89.99 לפני מס, פס וצלילי בס, אולי תרצה לשדרג לדאבל-פליי שופרא או יותר טוב, טריפל פליי דה-שופרא במחיר מצייה של 499.99? אתה תקבל אלף חמש מאות ערוצים ואינטרנט מרוצים. הטלוויזיה שלך לא תשכח לך את זה לעולם אתה תהיה המאושר באדם. לא תהיה לך סיבה לצאת מהבית ואל תשכח המבצע לא כולל שלט, סלט, ממיר, ממיר לממיר ומס אוויר?".

"זה אומר שהאינטרנט שלי יחזור לעבוד?"

"יש מצב".

"איפה אני חותם?"

אני צורך משמע אני קיים

השבוע דיסקסנו בכיתה על השלכות תרבותיות של חברה אובר-צרכנית. אני בטוח שזה היה דיון מעמיק וענייני אבל האמת שלא ממש התרכזתי כי הייתי עסוק בלפנטז על הפלייסטיישן 3 שקניתי באותו הבוקר באמאזון וצריך להגיע לקראת הסופשבוע. זה לא שאני איזה גיימר. המשחק וידאו האחרון בו נגעתי הגיע על דיסקט. רך.זה היה דיגר.

אז למה אני צריך פלנסטנשן? כי למה לא?

תכלס, אני כבר מלאזמן רוצה את המכשיר הזה. בערך מאז שהייתי בן 17. אז מה אם שיא הטכנולוגיה אז היתה סגה-מגאסון וסוני עוד היו עסוקים בלפתח את הווקמן. החשבון די פשוט… באותה שנה התפרסמה כתבה על האלבומים הגדולים של כל הזמנים. בורן טו ראן של ספרינגסטין היה אחד מהם. לא ממש הכרתי את המוזיקה של הבוס אבל אמרתי ננסה. התאהבתי. מאז אני גרופי. אני משלם על כל פליצה חדשה שספרינגסטין מפריח מכיוון ג'רזי. השנה הוא הוציא קופסא מהודרת עם מלאן שירים גנוזים. שלושה דיסקים ובלו-ריי. קניתי. אבל אין לי נגן בלו-ריי. אוקיי? אוקיי אתם מתחילים לראות את הקשר? בקיצור מגיל 17 אני רוצה בלו-ריי.

"כן אבל אם בלו-ריי אז למה פלייסטיישן" תשאלו.

כי למה לא?

"הקונסולה מגיעה עם נגן בלו-ריי בילט-אין" אמרו באמאזון ואני יודע שתמיד עדיף בילט-אין מאשר בילט-אאוט ובכלל, כל הביקורות אמרו שאם כבר בלו-ריי אז שיהיה פלייסטיישן. כי למה לא?

כל האתרים אמרו את זה ואני כבר חודש וחצי רק קם וניגש ללפטופ לבדוק ביקורות. מכירים את זה? אני מעוניין לערוך את הקנייה החכמה ביותר ולהיות הצרכן הנבון ביותר. כמובן שצרכנות נבונה משמעה לא לקנות שום דבר שלא צריך, בעיקר כשאין כסף, אך לא בכך עסקינן. הייתי כולי בתוך הזיית הביקורות, בטריפ סקר השוק. זה מתחיל בקריאת כתבה רנדומלית על טלוויזיה חדשה ונגמר בריור מול פלזמה 72 אינץ' בחלון ראווה של בסט-ביי.

פעם שעברה זה קרה לי עם מצלמה. בלוג טכנולוגיה בישר על השקת דיגטלית חדשה עם לוק רטרו מטורף שגם יודעת לקחת תמונות. במשך חצי שנה פנטזתי על רכישה. חלמתי בלילות על צמצמים, על פיקסלים וגם היו חלומות כחולים על ערבי חילוף עדשות. לא הצלחתי להתרכז, לעבוד, רק מיללתי ופיללתי ליום בו היפהפיה תהיה שלי. בסוף לא רק שקניתי את המצלמה, אלא הוספתי לה גם שלוש עדשות וינטג', פילטרים ונרתיק נשיאה מעור ששומר טוב טוב על הרכישה מהרטיבות. שבארון. כמובן שהסוף הזה היה די מתבקש. מעולם לא הייתי צלם וגם לא עוזר צלם ואת המצלמה האחרונה שהיתה לי היו צריכים לשבור בסופר-פארם בשביל לפתח את התמונות. אבל זה לא משנה כי אם הרכישה לא היתה מתבצעת אז כל קשר ביני לבין המציאות היה נשרף כפילם בשמש.

אחר כך אמרתי לעצמי שאין יותר רכישות, לפחות עד הרכישה הבאה. וזאת תמיד מפתיעה אותך מאחור, בדיוק ברגע שחשבתי שזהו, אני לא צריך יותר שום דבר בחיים חוץ מפת לחם ומים ואולי איזה בבא-גנוש. אבל איכשהוא פתאום תמיד מגיע משהו חדש שממש אבל ממש אי אפשר לחיות בלעדיו וכך התחילה ונגמרה לה גם סאגת הפלייסטיישן, אבל מה אני יכול לעשות? כל הצרכניה הזו חזקה ממני. אני צורך אובססיבי וזהו צורך קיומי. עד כדי כך שאני עושה שופינג באינטרנט בעבודה ובלילה במיטה. בזמן שאני ישן. כן, גם לזה יש אפליקציה.

אבל מה שבאמת משגע אותי זה כמות הסרטים שאני מאכיל את עצמי לגבי קניית בלו-ריי לעומת האפס מחשבה שאני מקדיש לנגיד, ארוחת ערב במסעדה עם חשבון שלא רואה את המאתיים דולר מרחוק. למרות שגם אם מדובר באותו הסכום, אני אוכל את הלב חודשים לפני שאני אקנה איזה לפטופ שאני באמת חייב במאה חמישים דולר, אבל אני יעיף כפול כסף על איזה וינרשניצל בלי למצמץ. אני גם לא חושב פעמיים לגבי עוד בירה או עוד בקבוק יין או פאק-איט, למה שאני לא אשלם על כולם הערב, כי ככה, בא לי לעשות טוב. בקיצור, אחר כך שאני תוהה איפה לעזאזל נעלמה כל המשכורת החודשית אני מבין שזה לא הפלייסטיישן, זה האפטייזרים.

המכשיר יגיע בסופ"ש ואני בטוח שיהיה שמח, בכל מקרה הכי שחשוב זה שהגעתי למסקנה שלא משנה מה, בחיים אני לא מזמין את הפלייסטיישן לארוחת ערב.