ניו יורק, יחסים פתוחים

1954 | Louis Stettner | Manhattan from the Promenade

ערימה של גורדי שחקים צפופים נשקפת מבעד לזגוגית הרטובה בחדר השאיבה של הפגיה בקומה העשירית בבית החולים שיקגו נורת'ווסטרן. בין הבניינים נשרכת שדרת מישיגן, שם מיניאטורות של מכוניות טסות בירוק הרמזורים שמשתקף על האספלט הנוצץ, ספוג בסופת ערב שהרטיבה שאריות של יום חמסין נעים. שבע שנים
בניו-יורק לא היה לי נוף שכזה מאף חלון.

מניו-יורק אני זוכר כנפי מטוסים מסתירים שקיעות מרהיבות מעל מפרץ ג'מייקה. נחמתו של עובד ביטחון אל-על. אחר כך זה היה רחוב 44, תקתוקי קופה
אלקטרונית ב-Rush של הבוקר וריח הקרואסונים מתחממים במטבח שמאחור. בחלון של הקפה עמדו לחוצים כל מיני חליפות, משוטטים בתוך רשת אי-מיילים בציפיה ללאטה גדול טו-גו. את השלוק האחרון, כך למדתי בגלגול הבא בתור פקיד קריאטיב, מסיימים בסביבות השעה עשר וחצי, רגע לפני המחשבות על סושי כשר של צהריים. מרייר, כך העברתי שנתיים בסוף העולם ברוקלין, בתוך קיוביקל מצחין כשמעלי אשנב מיקרוסקופי מכוסה בצואת יונים. קרני שמש היו מבצבצות מבעד לאותו החריץ בדיוק בין השעה תשע לתשע ועשרים ורחצו אותי בתקווה, רק עוד שבע שעות לבית ספר. ואז השתדרגתי לעבודה חדשה בקומה שש מעל מדיסון סקוור פארק. המשרד, בצד הלא נכון של הבניין, השקיף לרחוב 27 ומולי קיר לבנים מלמטה וקיר לבנים מלמעלה ושום קשר לחיים שבאמצע, כי כמו בתעלול ספרותי ותיק, הטיפוס במעלה קומות רק הוריד אותי למטה.

קשה להתמודד עם ניו-יורק כשאתה לא שם בשביל לכבוש אותה. אז ניו-יורק בסוף ניצחה, פלטה אותי החוצה בלי לאמר שלום. אני את ניו-יורק לא לקחתי. לא הבאתי את המכה, את המיליון, לא הקמתי אמפריית נדל"ן או רשת בתי קפה מצליחה. לא עשיתי כסף במובינג ולא דפקתי אמריקאים טיפשים בעגלה שלי בכריסטמס. כל מה שעשיתי פה זה תואר ראשון וכל מה שיש לי בבנק זה מינוס והעיר הזו לא עושה חסד עם אנשים כמוני. בלי כסף, ניו-יורק היא לא פחות גרועה מווגאס, כי לא משנה עוד כמה כתבות יעשו בטיים-אווט על איך לבלות קיץ מתחת לעשר דולר, למפסידנים, ניו-יורק תמיד תזכיר את האמת המרה – אתה לוזר!

הדירה שלך קטנה מידי והמקרר ריק מידי. עוד כמה הצגות ומסעדות תוכל עוד לשפשף לפני שתבוא ההכרה שזהו, אתה בצרה, אין לך כסף לפאלפל, לכביסה, לתחתונים. העיר הזו גדולה עליך מותק, אתה סך הכול בחור נחמד, אין לך שיניים, ציפורניים, תמשיך כאן ואנשים יאכלו אותך בלי מלח. אתה פרייאר, אתה יודע שלא משלמים לך מספיק כבר שנים, דורכים עליך, אתה אולי מתלבש יפה אבל זורקים לכיוונך פרוטות כמו לקבצן, זה פלסטיק, חלום ריק, אתה מת בעיר הזו, העיר הזו מתה בשבילך.

כרגע נראה שסחטתי מהעיר הזו את כל מה שיכולתי. במקביל ניו-יורק גם סחטה אותי. קשה לי לראות את עצמי כמו הרבה אחרים, מנסה לגמור עוד חודש ועוד חודש ועוד חודש, לא כי יש כאן בעיות חברתיות, לא כי הממשלה דופקת או המיסים לוחצים, אלא סתם כי אני לא יכול על ניו-יורק. לא יכול להיות יותר כלבויניק, נמאס מעבודות מזדמנות ודירות מלחיצות. נמאס לי מהמלחמה.

לפחות לעכשיו. כי לא ככה תיארתי את טור הפרידה שלי מהעיר הזו. רציתי שהוא יהיה רומנטי, דרמטי, רגיש, מתפרץ, אוהב וצבעוני. דמיינתי רפסודייה, חשבתי על מינימום וודי אלן, משהו בסטנדרטים של "מנהטן". רציתי לגרום לכולם לבכות, אבל זה נגמר כל כך מהר, שאפילו לא הספקתי להגיד את השלום שתכננתי. לא ירדתי במדרגות עם המזוודה האחרונה, לא הנפתי יד למונית צהובה בגשם ולא הבטתי בערגה על הבראון-סטונס בפעם האחרונה דרך השמשה האחורית. אני וניו-יורק, זה נגמר כל כך מהר שכאילו נראה שלא היה בינינו כלום. ואולי, אולי באמת לא היה בינינו כלום, רק רומן חולף וזו חופשה, פרידה הדדית למען הערכת מצב תקופתית.

אולי עכשיו, לרגע, מותר לנו לצאת עם אחרים. לי יש חפוז עם דופלקס באינדיאנה. עם מדשאה במקום מדרגות חירום. מתוכנן לי קטע עם אקסטרה שיש במטבח, יחסים צפופים עם מדיח כלים, במקום בו מזווה היא לא מילה גסה. אחרי שנים של זוגיות לוחצת, אני רוצה לטעום מדרגות בתוך הבית, לא בדרך אליו. בא לי קשר עם מכונת כביסה משלי, לא כזו שנותנת לכולם, ואני גם מעוניין לנסות סוף סוף זוגיות פתוחה, עם יותר מחדר שינה אחד. החיים קצרים מידי. מגיעה לי אוניברסיטה שיש לה קמפוס אמיתי שנפרש לצדדים ולא לגובה. עם קבוצת פוטבול ששווה משהו ועם מעודדות ששוות לא פחות. אני רוצה קצת מכונית, מתגעגע לכבישים, לדוושת הגז, בא לי סובארו, אולי שברולט. ברוס ספרינגסטין לא נשמע כל כך משכנע בסאבוויי.

אני מוכן לפארק שהוא לא סנטרל, לירוק אמיתי, לאגמים שפשוט היו שם, לנחלים לא מהונדסים. אני מוכן לחיי פרברים, לאוויר לא מפויח, לארבעה ביולי וחג הודיה ללא תמיכה כלכלית של מייסיס, לחג מולד עם שלג לבן במקום קרח שחור.

קצת אמריקה אמיתית, טיפה יותר רפובליקאים, טנדרים של פורד. זכות לשאת נשק, לבקר בסטריפ-מולס. לערוך מכירות חצר. בכל זאת, טסנו לכאן כי רצינו ארצות הברית, אז למה שלא יהיה קצת יותר מאתגר להשיג חומוס? לדבר עברית? לא לפגוש כל יום שלישי חבר'ה מהתיכון שבאו לבקר? בכלל, סוף סוף נראה מי חבר אמיתי, מי מהגיבורים שהתרסקו אצלנו בניו-יורק יבוא לבקר אותנו גם באינדיאנה.

נמאס להתכלב בשבילך ניו-יורק. הגשמה אפשר למצוא גם במיד-ווסט, עם שכר דירה של 800 דולר. גם כאן יש פילהרמונית, בפארק, גם שייקספיר ופיצה והמבורגר ומזג אוויר מחורבן. אני אוהב אותך ניו-יורק אבל את לוחצת מידי, טובענית מידי ולא משאירה ספייס. את מלאה בעצמך, נפוחה, מבוקשת, את גדולה עלי, אני לא בליגה שלך. אני יודע שזה נראה רע, שאני כזה כישלון, כזה אפס, וכל מה שנשאר לי לעשות זה להתלהם ולרדת על העיר שכולם כל כך אוהבים. אני יודע. אני אפס. אני חולם על פלינג עם ערים אחרות לא כי מעאפן בניו-יורק, אלא כי נהדר ואני יודע שלמרות שהפסדתי במלחמה, אולי יש עוד קרב אחד שאותו אני יכול לנצח, ורק אז, אחזור במלוא הכח, אחזור לקחת את העיר הזו, את ניו-יורק ניו-יורק, כמו שצריך.

ניו-יורק את העיר שלי. את תמיד תהיי.

שיבוא שוב, ושיבוא חזק

ספרינגסטין הוציא אלבום חדש ואנחנו שכרנו רכב בסופשבוע והשילוב הזה של אוטו וברוס תמיד מדגדג לי ברגל ומעלה את מהירות הנסיעה בממוצע של 20 מייל לפחות. בכל זאת לא עצר אותי שוטר ולא היו נפגעים חוץ מאיזה שחף טועה ועור התוף של שלומית. אמרתי לה, בדרך למיגדלור של מונטוק, שאני מאוהב והיא חייכה ואני הוספתי שמדובר בגבר אמריקאי בגיל העמידה והיא הכניסה לי מרפק בצד שמאל.

ברדיו דיברו על זה מהמנאקיז שנפטר השבוע ואני, בספין פרטי שלי הרגשתי בפעם הראשונה את מה שעבר על אותן הילדות שצרחו בהופעה של הלהקה המהונדסת הראשונה, וגם הדמעות מהדוקומנטארי על ג'סטין ביבר נראו הגיוניות ואפילו התעצבתי קצת על זו ששנאתי בבתיכון בגלל שהיה לה קראש בקסטריט בויז עצבני שהרגיש לי ממש רדוד, וזה לא שאני משווה את האומן ופועלו לאלו שמעל, לא לא, אני בעצם משווה את עצמי לילדה בת 16, ונראה שאני לא הולך להתבגר.

יאללה גם כן ספרינגסטין אתם תגידו לי, סתם איזה צרוד. אבל תשמעו גם אני גדלתי בישראל לצלילי דילן ויאנג וגם לי ספרינגסטין היה נשמע רחוק מידי, גדול מידי,אמריקאי מידי, עם שירים על ילדות שלא היתה לי, בחורות שלא היו לי ומכוניות שלא יהיו לי וגם אני הייתי ככה קרוב לבלות את שארית חי ללא ברוס. אני יודע,ספרינגסטין קשה, בעיקר בשמיעות ראשונות. הצליל שלו בומבסטי, צורם באוזניים, למה יש הד כל הזמן? אי אפשר לזהות את כלי הנגינה בכלל, רגע יש שם סקסופונים, סקסופונים? מה קשור סקסופונים? דווקא נשמעים לא רע הסקסופונים האלו, והדמויות, והסיפורים, והרגעים האנושיים! והרגש אוי הרגש!

ואז מגלים שלמרות שספרינגסטין שר על סנדי שיושבת על פגוש של שברולט, הוא בעצם הכי אוניברסלי שיש ואת הסיפורים האלו מוצאים בכל מקום. השברולט הופכת למאזדה של אבא, סדני לזאת מי"א ראשונה ושלט האקסון מזכיר פתאום את הניאון הבוהק של תחנת "דלק" בפארק, שם העברנו לילה ועוד לילה בחלומות על לברוח, כי גם אנחנו, הילדים מרעננה, בייבי נולדנו לרוץ. הבעיה שלא היה לנו לאן. מה היינו כבר יכולים לעשות? לברוח לצפון? לרדת לאילת?

אחר כך גדלנו. אני ברחתי לאמריקה ובסוף הבנתי שגם כאן, אין ממש לאן לברוח ופתאום הכאב הזה כשמבינים שאלו לא המרחבים שמגבילים אותך, אלו החיים. וגם לחבר'ה מג'רזי מאותו השיר, אלו שנולדו לברוח, שמיילים על פני מיילים של פארקוואייס והייוואייס לפניהם, גם להם לא היה לאן לברוח ובאלבום החדש של ספרינגסטין זה מכה חזק, בעיקר כי הוא מתחיל לדבר על איפה סיימנו.

אני כבר מקשיב לאלבום הזה לפחות שבוע, בעבודה, בסאבווי, עוד אלבום של ברוס. ואז אנחנו נוסעים לסופ"ש, בכביש הכי מהיר בלונג-איילנד ומסביבנו עיירות של אין מוצא. שלומית ההריונית נרדמת לה לאט, ואני נשאר לבד עם העצים הערומים, מגרשי החנייה הריקים והנתיב השמאלי. ואז מגיע שיר הנושא של האלבום, The Wrecking Ball.

השיר, דוגמא מושלמת לתהליך הארוך שלוקח לבן אדם לקלוט את ספרינגסטין, מסתובב כבר שנתיים מאז שנוגן לראשונה במופע האחרון, רגע לפני שהורידו את איצטדיון הג'ייאנטס. ורק עכשיו, באותו הרגע, באותה הדקה, כששלומית והעובר נחים לצידי, ברכב שכור על כביש לשומקום, מעין שילוב קוסמי שגרם לשיר הזה לפגוע בדיוק בנקודות הנכונות.

ואז כל השנה האחרונה של חיי התנקזה לתוך המילים המזוקקות שלו. על כך שאין לי שליטה במשחק, על התוצאות הידועות מראש, על זה שכל פעם בא איזה קפיטליסט מדושן שהורס בשניות את מה שבקושי הצלחתי לבנות. ועל הזכרונות, הסיפורים, הנצחונות והתהילות הקטנות שלנו ועל התקוות והשאיפות שהתפזרו ברוח (זה כבר לא העידן של דילן בו התשובות עפות ברוח), אלו "זמנים קשים שבאים והולכים ובאים והולכים ובאים והולכים רק בכדי לחזור שוב!" כי גם אם כרגע יותר טוב, החיים האלה כבר הוכיחו שמחר, מישהו עם יותר כוח יקח את הכול ואנחנו נשוב לאפס וזמנים קשים יחזרו וזה כל כך מטופש אבל דמעה זולגת לי מזווית העין כשהבחור הזה, העצום הזה, ברוס ספרינגסטין, שבטח לא חסר לו שום דבר, נוגע בדיוק בנקודות הכי רגישות.

אז מצד אחד אני מרגיש שכל מה שנותר לי לעשות, לנו לעשות, זה לעמוד מול מכונת ההריסה הזו, מול כדור הברזל, ולהגיד לו שיבוא שוב, ושיבוא חזק. ומהצד השני? אם אחרי כל מה שעברתי ולפני מה כל מה שמחכה לי אני עוד מצליח להתרגש כמו ילד קטן משיר של ברוס ספרינגסטין, אז כנראה שעשיתי משהו בסדר ועדיין לא איבדתי את הדרך.

איימי ווינהאוס או נשאר לי שבוע לחיות?

Andrew Wyeth - Baleen, 1982

איימי ווינהאוס (27) עזבה אותנו בשבוע שעבר לטובת גן עדן שכולו מחטים. לא אומר שהפרידה מהאישה והתספורת הייתה קשה. ווינהאוס היא לא חלק מהתקליטייה שלי והקשר היחיד שלנו הסתכם בפגישות אקראיות בצהובונים בתור לטארגט. עדיין הצטמררתי, מנקודה אנוכית לגמרי – עוד שבוע יש לי 28, זתומרת שאני אוטוטו מתפגר.

או שלא.

והאמת אני מקווה שלא כי יש רף קבלה מאוד גבוהה למועדון 27 המיתולוגי, וגם אם אמות בשבוע הקרוב אין סיכוי שיקבלו אותי. חוצמזה, ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, קורט קוביין והשאר, מתו כולם מאוברדוס כזה או אחר ואני, ברגע שאני מריח צינגלה אני מרגיש עבריין. אם אני רק מתקרב לאיזשהוא סם קשה, תוך שנייה אני מסגיר את עצמי לתחנת המשטרה הקרובה.

בצעירותי היה לי עוד חלום כזה לחדול מלהתקיים בגיל 27. ביהרותי ידעתי שעד אז כבר אגיע לשיא ואחר כך? מה הטעם להמשיך אחר כך? 28 זה כבר קמטים, אלצהיימר, בתי חולים, חיתולים למבוגרים, מי צריך את זה בכלל? אומנם הבנתי שג'ים מוריסון עשה בעיקר רוח בתוך מכנסי העור הצמודים שלו, אבל כשאתה בן 15 (כמו ששרה טיילור סוויפט) וקירות חדר ההתבגרות מלאים בפוסטרים של הדלתות, ואני משנן כמנטרה את L'America בלי לדעת מה לעזאל זה אומר, למות בגיל 27 היה שיא הרומנטיקה בשבילי, בעיקר בתקופה שהבנות בכלל לא הסתכלו לכיוון שלי.

אז הרשתי לעצמי לעשן שתי חפיסות נובלס ביום ולתת לאצבעות להצהיב עד הציפורן בשביל לקדם את תאריך התפוגה, והשתדלתי ללמוד כמה שפחות ולקפוץ מעל גדר בית ספר כמה שיותר, ואז גייסו אותי לצבא, וזו הייתה ההתחלה של הסוף. זה לא שאני ממש יכול לקטר על השירות הצבאי שלי, לא שכבתי בג'בלאות והטנק היחיד שראיתי מבפנים היה במוזיאון השריון בלטרון, אבל בכל זאת, היה משהו בלקום בבוקר ולהכנס לתוך הירוק המגעיל הזה ששתה לי את השכל בקשית והעיף לי את החלומות לעזאזל.

אחר כך בגיל 22 ישבתי במשרד ביגאל אלון והבנתי שאם לא אעשה משהו דרסטי ומיידי, גם בגיל 61 אני אמשיך לשבת במשרד ביגאל אלון. ואז הגיע המעבר לאמריקה וההתקפלות אל תוך דירה מלאת העציצים בברוקלין ושש שנים עם ספרים כחברים הכי טובים והשבוע האחרון של גיל 27? נראה לי שגם הוא יעבור אותו הדבר.

אין לי תוכניות להתפגר בימים הקרובים, בטח שלא ממנת יתר. עדיין אני מסתכל פעמיים לפני שאני חוצה את הכביש, בטוח שכל משאית תדרוס אותי, מוכן להתרסק בחדר המדרגות או לנזול לאיזה חור ביוב בעקבות החום הנוראי שנפל על העיר. פעם סרבתי לעכל את המחשבה שיבוא יום ואחגוג את יום הולדתי ה-28, עכשיו אני עושה הכל כדי לצלוח את השבוע הקרוב בחתיכה אחת, ועדיין אני לא יכול שלא לחשוב שזהו זה, הנה אני מקבל חותמת "מעאפן" על המשך חיי.

ניטשה אמר שיש שני סוגים של אנשים בעולם הזה. אלו שנועדו לגדולה, ואת השאר, החלכאים והנדכאים, אנשים שלא תורמים מאומה להלך הדברים מלבד תיפקודם ככלים במשחק של הקומץ הנבחר, האוברמאנש, בכדי שאלו יוכלו לממש את הפוטנציאל הטמון בהם. עכשיו צריך להשלים עם העובדה שאני חלק מהשאר. אמשיך לקום יום יום באותה השעה ואדחף אל תוך אותו קרון הרכבת ואוכל את אותו הספיישל צהריים באותה המסעדה. בוסים יצעקו עלי, אנשים ירקו עלי, מנהיגים יזמברו אותי ובנקים ישחטו אותי. וגם אם יום אחד אתקרב לאותה הגדולה שדיבר עליה ניטשה, עדיין לא אוכל באמת לגעת בה. כמו המשורר בקומדיה האלוהית של דאנטה, שעבר שבעה מדורי גיהנום כדי להגיע עד מקום מושבו של אלוהים, בו הוא לא מסוגל להביט.

אבל צריך באמת לזכור שבסופו של יום, הרי זוהי קומדיה. רוברט ג'ונסון, ממציא הבלוז, מת בגיל 27 מרעל עכברים. בריאן ג'ונס הקים את הרולינג סטונס וטבע בבריכה. ג'ימי הנדריקס נחנק מהקיא של עצמו אחרי שעירבב יין וגלולות שינה. מוריסון מת באמבטיה וקוביין שפחד שלא יתקבל למועדון, תקע לעצמו כדור בראש. קצת דבילי.

אני כרגע אמשיך הלאה, אחגוג עוד יומולדת ועוד יומולדת עד שיגיע הפאנץ' ליין שלי. בינתיים אתנחם את מילותיו של גראוצ'ו מארקס, "אני לא מעוניין להיות חבר באף מועדון שיקבל אותי כחבר".

מה יותר מעצבן? מכונית בסלון או Pomplamoose?

(פוסט קצת עתיק שמפורסם כעת בעקבות סטאטוס של חבר בפייסבוק – הא לך דניאל!)

Kandinsky, Composition VIII, 1923, Oil on canvas

אז לפי תחזית הפרסומות בטלוויזיה, כווולם מקבלים מחר מכונית חדשה לכבוד חג המולד. אני בכלל הייתי בטוח שמצב הכלכלה במדינה הזו נמצא בתחתית החבית ואף-אחד לא יכול או לפחות לא יכול להרשות לעצמו לקנות שום דבר נקודה. אבל כנראה שבזמנים קשים כאלו, ימים בהם בנקו'אמריקה מוצל"פ בתים של אנשים בעוד שהם ישנים בתוכם, מכונית נראית לפתע מקום מחיה מזמין וזול.

כן יש מלאן פרסומות למכוניות ואם שמתם לב אז רובן מציגות אדם תמים שקם בבוקר צח ומושלג וללא כל התראה מוקדמת מגיע בן/בת הזוג ומפתיע עם מפתחות לטנדר החדש שנרכש למרות החוב העצום לשלוש חברות האשראי הגדולות ובלי הפגנת אחריות בסיסית ושיחה משותפת על מצב החשבונות והחובות ולעבור על הקבלות לפני ביצוע רכישה פזרנית שכזו, אבל לעזאזל, הפתעה זו הפתעה וכל מה שעושה את האומה הגדולה הזו מאושרת כן?

בכל מקרה, יש שני דברים ממש מוזרים וממש מעצבנים בפרסומות האלו:

1. מכוניות אשר מופיעות לפתע בתוך סלון של אנשים מן הישוב
2. פומפלאמוס

בעניין הנקודה הראשונה, אני מבין שאלו פרסומות והכול אבל באמת?? כאילו, איך בדיוק זה נשמע למישהו הגיוני? יש בכלל שמץ של מושג כמה תכנון אדמינסטרציה ומאמץ כרוכים בהצבת אוטו מנהלים תחת עץ חג-המולד? מישהו חשב לרגע על סימני הצמיגים הכעורים שישארו על השטיחים מקיר לקיר? ורק לתאר את החבר'ה המסכנים האלו, שניה אחרי ההפתעה הגדולה, עומדים להם בסלון מגרדים את הראש ואומרים "מתוקה, יופי של מתנה והכול אבל איך לכל הרוחות אנחנו הולכים להוציא את הדבר הזה מכאן?!" ברצינות מה הם בדיוק אמורים לעשות עם האוטו אחרי שהאורות כבים והפרסומת נגמרת, כן בסדר, יש ביטוח נזקים אבל הוא בדרך כלל עובד כשרכב מתנגש בבית מבחוץ ואני לא ממש בטוח שבהפקה בדקו אם העסק הזה עובד גם עם פגיעה מבפנים. בסופו של יום, קהל הצופים נשאר לו מבולבל מול שאלות לא פתורות כאלו ואחרות בו בזמן שרכבים פרטיים ממשיכים להופיע בבתים של אנשים באורך פלא. לסנטה הפתרונים.

היפסטרים לא מתים. הם פשוט מתים מבפנים.

עכשיו פומפלאמוס (Pomplamoose) הם תופעת אינטרנט לא ברורה ולא נחוצה מהזן הנחות של ג'סטין ביבר וגם להם יש אוטו בסלון. אוטו היונדאי. ודרך אגב הדירת סטודיו וויליאמסבורג שלהם הרבה יותר קטנה מהשלא פחות מעצבן בעיקר בהתחשב בעובדה שהם היו צריכים לדחוף את הרכב בגרם מדרגות ניו-יורקי צפוף. אבל מה זה משנה כשמה שמשנה זה שראיתי כבר את הצמד ההזוי הזה ביו-טיוב כמה וכמה פעמים (ואם לא ראיתם זה הזמן) והם שרים ביונסה, מייקל ג'קסון או למי אכפת והיא עם הפלולה המהפנטת הזו מעל השפה העליונה ומבט של אני לא שמה זין ושרה מהאף בלי בכלל להסתכל עליך הצופה השישה מליון שלי והופ הנה אני כן מביטה בך עמוק עמוק בלבן של העיניים בזמן שהווירדו שלצידי מתופף על הפסנתר עם חיוך של מיליון לארי גרוזיני ואני חושב לעצמי הי! הם די מגניבים ואחרי דקה או שתיים אוקיי בסדר קלטתי את זה הא הא אתם שרים לידי גאגא אבל אתם היפסטרים והכל ולא ממש אכפת לכם מכלום טוב טוב בסדר יאללה יאללה סתמו כבר סתמו!

ומילא באינטרנט שם תמיד אפשר לקחת הפסקה ולעשות קצת פורנו אבל עכשיו כל 10 דקות בטלוויזיה פומפלאמוס מפריעים לי עם שיר כריסטמס מעצבן ואוטו בסלון ואני רק רוצה לזפזפ בין חבורת הגברברים העליזים לבחורה הלסבית מהחדשות של MSNBC וכל רגע הם "הו הו הו הו" ואני צועק קיבינימט תעופו לי מהטלווזיה היפסטרים מעצבנים אתם כולכם מוכרים מכוניות קוראניות מזויפים שכמותכם פשוט תנגנו באייפוד נאנו של איזה ג'ינס צמוד אחד ותעזבו אותי בשקט.

ואתם יודעים מה מצחיק? מצחיק איך לחבר'ה של דור הפרחים לקח איזה מה עשר? עשרים שנה לפני שהם הפסיקו לעשן צוי 8 ונכנעו והתיישבו מאחורי שולחן משרדי. ומה עכשיו? עכשיו פחות משבוע לוקח להיפסטרים בשביל להפוך מהכי מאגניבים לסוכני מכוניות משומשים. אבל כשחושבים על זה, מה הם אותם היפסטרים מלבד סתכלו עלי סתכלו עלי אני כל כך היפסטר אני מסתובב לי בוויליאמסבורג עם סקיני ג'ינס וינטאג' ואם לא ראיתם אותי אז אני אאנוס לכם את העיניים עם תחתוני חוטיני מפרוות מוס על הראש ומשקפיים של פדופיל.

אז מה יותר טוב מלהיות גם היפסטר וגם בטלוויזיה כשכל ערב חבורה של היפסטרים אחרים יכולים לחזות במגניבות הזו ולהזיל ריר כשבאותו הזמן  חבורה של לא-היפסטרים רק מסתכלים ומקללים ורוצים להקיא והנה תשומת לב וכולם שמחים ומאושרים ומשעממים כמו עוד חנות יד שנייה בבדפורד אבל כל זה עדיין לא עונה על השאלה מה עושות המכוניות האלו בסלון של אנשים.

וזה עוד יותר מעצבן… און דוס פיצה?? נו באמת, יותר רקוב מקאסה דל פפה.

פורסם בידיעות אמריקה, ממזמן…

לסגור את המחלקה לאנתרופולוגיה או רגליים קתנות

Gauguin, Spirit of the Dead Watching 1892

את השיעור האחרון של התואר הראשון, רגע לפני שמתחיל המרוץ לדוקטורט, החלטתי לקחת באיזי. בדיעבד אני לא ממש יודע מה חשבתי לעצמי כשנרשמתי לקורס אנתרופולגיה 3150, "אנתרופולוגיה של הרוק". בואו נתחיל מהעובדה שאנתרופולוגיה זה ממש לא רוק'נ'רול. וכעת הרשו לי להביע את סלידתי מהמקצוע האקדמאי ההזוי הזה שנקרא חקר העמים. מנסיוני הרב כאנתרופולוג חובב, ניסיון אשר כולל שני קורסי מבוא ושש שנים של חיים בתרבות זרה, נדמה לי שאנתרפולוגיה הוא מקצוע די מיותר שמטרת קיומו נעלמה מהעולם יחד עם תרבויות רבות אחרות שנחשפו לקידמה המערבית.

האנתרופולוגים מנסים בכל כוחם לחקור תרבויות שונות בעין בלתי מזוינת בזמן שהם משאירים כל פיסת דעה קדומה מאחור. זתומרת שאם נביט איפוא באדון לובנגלו משבט זולו אשר אינו לובש דבר וחצי דבר לגופו מלבד תחתוני חוטיני שלא היו מביישות גם את פאריס הילטון, הרי הוא אינו "ערום" כפי שמוחנו המערבי מצווה עלינו לחשוב, לא ולא, אותו אדון לובונגלו בסביבתו התרבותית לבוש מכף רגל ועד ראש. אם יתלבש יותר, יהפוך הנכבד  לבדיחת הכפר ולכל הנראה חבריו יסקלו אותו בבטטות לפני ארוחת הערב.

הבעיה מתחילה כאשר האנתרופולוגים מתחילים לדבר על החברה המערבית  ובעיקר על גזענות וחוסר שוויון. לאמריקאים הכל-כך פוליטקלי קורקט עד שזה כבר לא פוליטקלי קורקט, קשה לדבר על הסביבה שלהם בלי להזכיר כמה היא בלתי שוויונית בעליל וכבר בשיעור הראשון אנחנו לומדים שאמריקה היא ארץ היררכית המתחלקת לשתי קטגוריות עיקריות: לבנים ושחורים וגברים ונשים. כמובן שמיד אחר כך מובהר שהלבנים חזקים יותר משחורים וגברים נמצאים מעל הנשים. ותראו עובדה זו כבר מציבה אותי במעמד לא נוח. גם לבן וגם גבר ואנוס להיות רודן שפל. ואז תחשבו איך הנשים האפר-אמריקאיות בחדר מרגישות וכמה זה מוסיף לביטחון העצמי שלהן. אחר כך אתה שואל את עצמך מה עדיף להיות… אישה לבנה או גבר שחור? אחר כך כועסים יחד את הנתונים וכבר שוכחים לגמרי שאנחנו בשיעור אנתרופולגיה בו צריך בעצם להביט על הכל מלמעלה, אך גם להבין, כאנתרופולגים כמובן, שהגזענות והאי שיוויון בחברה האמריקנית היא דרך חיים בדיוק כמו שלבישת חוטיני כפר הנידח בדרום סאות' אפריקה הוא דבר מקובל. אם הם לא מוזרים עם הטוסיק בחוץ, גם האמריקאים לא מוזרים עם המנהגים שלהם הכוללים גזענות ואי-שוויון.

כמובן שכל זה לא קורה.

אנתרופולוגיה טהורה מתה ברגע שהמציאו את מצלמת הווידאו. כאנשים רווי תרבות ועבר מיגדרי איננו יכולים להביט על חברה אחרת, לשכוח את כל מה שאנחנו וליצר מסמך נקי ובלתי נגוע בדעות קדומות. בגלל זה מסמך אתנוגרפי אמיתי וטהור יהיה סרט מצולם בה נראית החברה הנבדקת בסביבה טבעית לה ללא הפרעות והתיעוד יהיה מכני לחלוטין. גם האנתרופולגים יודעים את זה ונראה לי שבגלל זה כל מורה לאנתרופולגיה שפגשתי טרח להצדיק את מקצועו בכל רגע אפשרי.

ואז המרצה אמרה לי להתחיל להרגיע ומהר.

ואז היא שלחה אותנו לעשות מחקר על הופעת רוק.

Little Feat, 1972

שלומית אמרה לי שאני מסכן שיש לי שעורי בית ללכת לקונצרט וקברה את הראש חזרה בתוך ספרי הפיזותרפיה. אמרתי לה שבאעסה לה כי היא באה איתי לראות את Little Feat ביום שישי והיא החזירה לי מבט כועס ואמרה שיש אנשים שצריכים לשמור על מטוסים ביום שישי. התקשרתי ליאלי ואמרתי לו בוא להופעה של Little Feat והוא אמר לי שהוא עובד ובכלל הוא שונא הופעות סטפס. התקשרתי למשה עם הבשורה והוא שאל מי זה לעזאזל Little Feat וסיפר שיש לו כבר תוכניות ללכת לאיבוד בג'רזי גם ככה. כמפלט אחרון דפקתי למייקל בדלת והצמדתי את זוג הכרטיסים לעינית. מייקל אמר מהעבר השני שכבר מזמן הוא עבר לאלסקה.

האם אני השריד היחיד של חובבי רוק קלאסי בקרב השבט שאלתי את עצמי ופסעתי מוקצה אל עבר היכל המוזיקה של האגודה לתרבות אתית של ניו-יורק אשר בפאתי סנטרל פארק ווסט, שם מצאתי עצמי מוקף לפתע בהומו-סאפיאנס אשר חולקים איתי נטל תרבותי לא קל של רוק-סנובס שלא רק עושים ניים דרופינג ללהקות הזויות כמו ליטל פיט, אלא גם באים לקונצרט שלהם ומתיימרים אפילו להכיר את השירים. הבעיה העיקרית היתה ששאר פוקדי ההופעה היו גברים קרחים בגיל הזהב 18 קאראט עם קוקו מדלדל שיצאו כל חמש דקות לרוקן את הפרוסטטה העייפה.

במסגרת מחקרי המדעי ניסיתי לתקשר עם הסביבה והצטרפתי לשיחה אשר התרחשה בין אחד ממנהלי הלהקה לילד מזקן מהקהל. "תשמע, זה או ווייל ריזורט או סטואו מאונטיין" אמר הבחורצ'יק והמנהל ענה לו "כן, אבל הם רוצים איזה 300 דולר ללילה מינימום!" מה שמביא אותי למסקנה שחברי הקלאן לא מדברים יותר על סקס וסמים וגם לרוק'נ'רול כבר אין כסף לעשות סקי.

אחר כך Little Feat שרו את Willin’ וכבר לא היה אכפת לי מכל השטויות האקדמאיות האלו.

עכשיו לך תכתוב על זה שלוסרה עמודי מחקר אובייקטיבים.

יסלח לי מר. פרנץ בועז אבל למרות שכולנו שם היינו קצת פרמיטיבים, פשוט אי אפשר לנתק את הרגש מהמוזיקה, כמו שאי אפשר להזיז את העיניים מהחוטיני של אדון לובנגולו.

אז למי שלא מכיר או אם יש בכלל ספק – הנה השיר הכי יפה בעולם…

הנה עוד אחד עם בוני רייט ואמיליו האריס:

פורסם בידיעות אמריקה, 14.1.2010