ואם לכנסת היו גלגלים?

Ai Weiwei, Bicycles Forever

מספר מילים לרוכבי האופניים. תשמעו, סך הכול אתם בסדר גמור. אופניים זה יופי וחשוב ועזור לסביבה. כלי התחבורה שלכם מוריד את הלחץ מהכבישים וגורם לירידה משמעותית בכמות בתי שחי בסאבווי. הפעמון שלכם עושה מקסימום גרינג-גרינג וכשאתם מגיעים לעבודה נוטפי זעה, כיף לצחוק עליכם. אבל ראבאק? מתי נהייתם כאלו חולרות חסרי התחשבות? לא עובר יום בלי שרוכב אופניים כמעט דורס אותי או לפחות מבצע אקט חסר התחשבות בזמן שאני חוצה את הכביש להנאתי וגורם לי להעיף אצבע משולשת. אני בהחלט מבין שמושב האופניים והסקיני ג'ינס גורמים ללחץ כפול באזור החלציים,אבל חבר'ה, תחשבו על הסיבה שבגללה הפכתם לרוכבי אופניים, על השנאה המשותפת שאנו חולקים כלפי הרכבים הממונעים והמוניות הצהובות. אז למה להתנהג כאילו לכולכם קוראים פונג'בי ואתם נהג מונית מטרג'קיסטן? זה ממש לא קול.

אוכלוסית רוכבי האופניים פיתחה לעצמה סוג של התנשאות בלתי נסבלת בשנים האחרונות ותאמינו שלא קל לי לכתוב את השורות האלו, אני עוד אחטוף בראש מאבא שלי, פאנאט אופניים מושבע. בכל זאת אני מרגיש שמכלי תחבורה נוח ותחביב של שעות הפנאי הפכו האופניים לעוד סמל סטאטוס או מועדון אקסקלוסיבי. מחנה האופניים מתחלק לשני חלקים, אלו שידם משגת והם משקיעים באופניים כאילו היו מכונית פאר. אלפי דולרים נשפכים רק בשביל שיהיה אפשר להשוויץ כמה קל לעלות במדרגות את שילדת הפליטניון, שהוא חומר סודי של NASA אשר פותח בפרויקט לשיגור אחמגינג'ד לחלל. למחנה השני אין כסף ויש משקפי היפסטרים, זקן מדובלל ופרצוף של "אני יותר טוב ממך".

ובכל זאת, בואו ונבהיר רגע את ההבדל בין "דריסת רגל" ל"דריסת הולך רגל". בכיתם לבלומי שיתקין לכם מסלולי אופניים וקיבלתם מסלולי אופניים, אז למה לא לפדל כמו בני אדם? כהולך רגל, להסתכל שמאלה וימינה כאשר אני חוצה את הכביש הפך לשמאלה, ימינה וממש ימינה, כי למרות שיש לי ירוק לרוכב האופניים יש מסלול ירוק ששיך לאבא שלו והוא יכול לעשות מה בראש של ובדרך כלל בראש שלו זה לשפשף לי את האף עם קסדת הוינטג' כאילו אני לא קיים. הם טסים בלי לראות בעיניים וחושבים שהם מרחפים על איזה ענן כשבמציאות הם כמעט דורסים אמא עם עגלה (זה קרה בפינת הרחוב שלי בצהרי יום שבת). זה מעצבן, מקומם ובעיקר מאכזב כי רוכבי האופנים, במקום להיות מראה פסטורלי אל עבר עתיד טוב יותר הפכו למטרד מפחיד ובלתי נסבל בעליל.

חבר'ה, לפני שכל הירוק הזה שלכם יהפוך לפטרת, אנא מכם, חישבו על הכעס והזעם שעובר לכם בדם כשכלי רכב לא נותן לכם זכות קדימה. הרי דוגרי, הזכרו בשיחות שאתם מנהלים עם חבריכם הרוכבים על החוצפה, היהירות וחוסר האכפתיות שהנהגים מפגינים כלפיכם בכביש ורק תדעו שאנחנו, הולכי הרגל, אומרים את אותו הדבר בדיוק עליכם.

זה בערך כל מה שרציתי להגיד על רוכבי האופניים.

עכשיו יש לי מספר מילים לממשלת ישראל. קול זעקת יהודי ארה"ב הוביל השבוע להורדת הקמפיין המטומטם שקורא להחזיר אותנו לארץ. למרות שאין כל קשר בין הפרסומות האוויליות ליהודי הגולה, הם כהרגלם החליטו להעלב, הרי בשביל זה משלמים לעובדים בליגה היהודית, אנשים מצוינים מקבלים שם משכורת בשביל לשבת כל היום ולהפגע בשם העם. ההעלבות הפומבית גררה מספר אייטמים בעיתונים מקומיים כאלו ואחרים, מספר אתרי אינטרנט ובעיקר לחשש מסתימה בצנרת הבנקים ובתזרים הכספים השוטף אל עבר מזנון הכנסת.

מה שמפליא הוא שאנוכי, יחד עם עמיתים רבים בתקשורת, בעיתונות, בבלוגוספירה וברשתות החברתיות, מחינו על אותו הקמפיין לפני מספר שבועות ברגע שהוא נוצר כל ידי גדולי המוחות הקטנים אשר מתרוצצים במסדרונות האפלים של הלישכה הממשלתית לפרסום. אני כתבתי טור מוקדש בידיעות אמריקה ואף כלי תקשורת ישראלי לא פסח על האייטם, מ- ynet, לוואלה, גלובס ומעריב, שלא לדבר על עשרות כותבי בלוגים מוכשרים והאמת שאף אחד מאיתנו לא ממש נעלב, דווקא הבענו ביקורת נקודתית ומדויקת על הבעיות האקוטיות בקמפיין, הסיבות למה הבדיחה הזו צריכה לעוף מהמרקע ואפילו סיפקנו מספר טיפים כאלו ואחרים לשיפור מסעות הפרסום הבאים והדברים אותם אנו מעונינים לשמוע כאשר מדברים על חזרה לארץ.

כמובן שאף אחד לא הקשיב לי, לא לעמיתי למקצוע, לא לבלוגריסטים או לקירות של פייסבוק. אני, כמו כל שאר המגיבים העבריים, סך הכול בחור טוב, עדיין אזרח המדינה, ובאמת שהקמפיין הזה עורר את זעמי ממש כמו את קצפם של יהודי ארה"ב. אז למה כשאני כעסתי, אף אחד לא אמר מאום אבל כשאלה כעסו לקח יומיים לנושא להגיע לראש הממשלה שביטל את הקמפיין בשניה? הרי אם מישהו היה מתעניין במה שיש לנו להגיד, כל הבושה הזו לא הייתה מתרחשת.

אז באמת, תוציאו עוד אלף פרסומות מביכות ותקראו לי יורד בפרצוף ותצחקו על הילדים שעוד לא נולדו לי והכל בשביל לנסות להחזיר אותי לארץ. אבל להקשיב למה שיש לי להגיד? בטח. אולי תתבעו אותי על לשון הרע וזהו?

נקמת המדפסות

Hans Haacke, News. 1969

"רועי! המדפסת המטומטמת שוב לא עובדת!"

"וואלה שלומית? וואלה? אולי יש לך עוד חדשות מרעישות לספר לי? אולי פשוט תגידי לי שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב? אולי תספרי שהעולם הוא עגול וכדורגל משחקים שעה או… נו… 70 דקות? ברור שהמדפסת לא עובדת. בשביל זה קנינו אותה"

"נו אז מה אני אמורה לעשות? יש לי להגיש את העבודה הזאת מחר וכבר אחת עשרה בלילה ואין לי איפה להדפיס!"

"ברור שלומית, אם תסתכלי על הקופסא של המדפסת תראי שאחד הפיצ'רים המרכזיים שלה הוא 'המדפסת מפסיקה לעבוד באמצע הלילה, בדיוק שעתיים לפני הדדליין של עבודת הגמר' זה כתוב שם, מיד אחרי 'מיכל הדיו מובטח להגמר שניה לפני שמדפיסים את האאוטליין של ההרצאה' אז מה את רוצה בדיוק שאעשה?".

כששמעתי את החלון נפתח וראיתי את שלומית מנסה להעיף את הפרינטר מהקומה הרביעית הבנתי שאין ברירה אלא לבצע הפרדת כוחות. חיברתי את המדפסת בחזרה לשקע ואת ה-USB למחשב ושאלתי מה קרה. שלומית סיפרה שהמנורה מהבהבת בלי סיבה ולא יוצאת שום הדפסה לא משנה כמה שהיא מנסה. הדלקנו מחדש את המדפסת ואכן, נורת ה-OFF/ON החליטה לעשות הסבה לדיסקוטק. מכבים מדליקים, מכניסים מנתקים וכלום, נאדה, זיפ, זילץ'. המדפסת לא טובה לכלום מלבד לגרימת התקפי אפילפסיה.

טוב שלומית, בטוח יש פיתרון. כל מה שנחוץ זה ראש טכנולגי. הנה בואי נעשה ריסט למחשב. רגע שניה, אז מה אם זה לא עובד, אפשר לפתוח את הדלת של המדפסת, הנה המיכלים נוסעים לאמצע ועושים שפגט. איזה יופי? עכשיו נוציא אותם אחד אחד, נשקשק חזק והכי חשוב נעשה פוווווו והופ הם מיד חוזרים למשכבם בשלום, הא? רגע אולי נלחץ על הכפתור הגדול הזה עם האיקס? עדיין מהבהב הא? טוב תשמעי נראה לי שמה שנותר לעשות זה לזרוק את המדפסת מהחלון.

"לא רועי לאאאאאאאאאאאא!!"

אבל אין דרך חזרה. המדפסות מובילות בגאווה את רשימת מוצרי האלקטרוניקה הכי מעפנים שיש. ולא סתם מעפנים, אלא מצ'וקמקים עד כדי כך שכבר בהפעלה הראשונה המשתמש מקלל את האמא פלסטיק ואבא דיו שיצרו את גוש הזבל שמקרטע ממול. ולמה לא? הרי כולנו מטומטמים וקונים מדפסת שהיא גם סורק, טלפון משרדי, פקסימיליה, מכונת צילום, מפתחת תמונות ועושה נעים בגב והכל במחיר מציאה של 12.99$ ועוד מצפים שזה אשכרה יעבוד. אם מישהו היה מוכר לי מקרר שהוא גם טוסטר אובן ומיקרו עם מסך HD  32 אינץ' ובלו-ריי מובנה במגש של הקרח שעולה כמו מגש פיצה הייתי אומר לו ללכת לחפש את ההגינות של אהוד ברק. אבל כשזה במדפסת? יאללה תעמיס לי שתיים.

ולא רק שרשימת הפיצ'רים על המדפסות היא משימה בלתי אפשרית בעליל, אלא גם שכל העסק מגיע בתוך אריזה כל כך מקרטעת ומחומר כל כך עלוב, שכוס פלסטיק ממוחזרת מרגישה לידה רולס רויס. שלא לדבר על הדיו שתמיד בא ארוז בתוך קרטון ענק ובתוכו שקית ביוכימית מסננת קרינה בעובי 10 סנטים לפחות, הרי בכל זאת מדובר בלא פחות ממיכל קריפטונייט שצריך להגיע בתוך יער גשם ועצם בריח של דינוזאור. ואפרופו דיו, מסתבר שהנוזל השחור הנדיר שווה יותר מזהב ועשוי מדמעות של ילדים אפריקאים. בגלל זה גוש צבע עם ארבע מיליליטר דיו שמספיק להדפיס אולי את מספר העמוד לפני שהוא מתחיל להשתעל עולה כמו סימסטר. אם היו לי מניות, הייתי משקיע אותם בדיו.

לכן אנחנו בעד מיחזור דיו וקונים בוחטה עטים של פיילוט ופעם בשבוע סוחטים את המילוי לתוך המיכלים של המדפסת. וגם בנייר מנסים לחסוך ולעזור לסביבה ולחשבון הבנק כי כמו שאומר הפתגם לכל נייר יש שני צדדים. אז מתי שאפשר בוחרים באופציה של הדפסה דאבל סייד ומתכוננים לפסיכומטרי שמגיע מיד: "הפוך את החבילה המרכזית, בעודך אוחז באמצע הדף, וסובב כנגד כיוון שעון החורף. אם באזורך מופעל כרגע שעון קיץ, הפוך את ערימת הדפים למעלה 180 מעלות והזן למדפסת כשהטקסט פונה לכיוון מַכּה". כמובן שהמדפסת בסוף מדפיסה על הצד שכבר מודפס ומילא ההדפסה הכפולה אם לא היתה את בעיית הדפים שנתקעים. ראבאק, האנושות שולחת רכב למאדים! אז כמה קשה זה כבר להמציא מכונה שתמשוך דפים כמו שצריך? ובשקט! בשקט בלי רעש שנשמע כאילו טרקטור דורס את בוב דילן. למה כשרוצים להדפיס דף אחד בלילה צריך להעיר את כל הבניין עם הקחצ'חצ'חצ'חצ'קחחחחחחחח…. פפפפפפפר…פרררררר…פסססקחחחחחצ'יפחחחחחפף. ואם הדף נתקע אז אללה איסטור. אם משוך בחבל היה ספורט אולימפי אז אמריקה צריכה לשלוח את מדפסות HP  להתחרות. מדליית זהב בליינד.

אז רק שתדעו, זה לא החימום הגלובאלי, לא המטריקס, לא הקופים ולא הטרמינייטור. אלו המדפסות. המדפסות יביאו את סוף המין האנושי.

אמרתי רפרזנטטיב! ר-פ-ר-ז-נ-ט-ט-י-ב!

Tom Wesselmann, «Still Life # 28», 1963

האינטרנט של בית משפחת הולר בחסות טיים-וורנר הרגיש איראן וכיבה עצמו לדעת. עכשיו לך תחייה יום בלי אינטרנט. בלי ווינט, בלי יוטוב, בלי אימייל, בלי לדעת שאם תריץ דחקייה על הפלולה של אהוד ברק בפייסבוק תקבל תביעה על סך 300 אלף שקל. בהתחלה דווקא הרגיש די טוב להיות מנותקים לרגע מהרשת, חיים מחוץ לסקאלה, בלי לדעת כל רגע מה ומי ולמה, אבל אחרי חמש דקות זה הפך לבלתי נסבל, בעיקר כי לא ידעתי מה בר רפאלי איז אפ טו.

יתברך שמה של השכנה ממול, זו שנותנת לכולם. הווי-פיי שלה פתוח לכל דורש, בלי הגנה, ללא פרוטקשיין, ואנחנו נכנסו לתוך הפס שלה, עושים איזה סטאטוס אפדייט מהיר ובודקים מי תויג בבראנץ' של שבת. הצלחנו לחיות ככה בחברותא למשך מספר ימים, מה ששלך שלי ומה ששלי לא עובד, אך כאשר בערב ראשון הספה ספגה אותנו פנימה והשלט כיוון לסטרימינג הוּלוּ של איזה וולקינג-דד או דד-מן-וולקינג, הפס המשותף כבר לא היה כל כך רחב ונכנסנו ללופ טעינה אינסופי.

בניגוד מוחלט למוטו הקבוע שלי: "עדיף לשבת על הספה ולחכות שהכל יסתדר" (ההסקה לא עובדת מאז חורף 2006) החלטתי לעשות מעשה ולשאול לשלומם של של משפחת טיים-וורנר, כי כשקופאים מקור אפשר לשים את הרגלים בגיגית מים רותחים, אבל כשאין אינטרנט אי אפשר לשים את המחשב במים רותחים.

עכשיו טלפון למחלקת שרות לקוחות של חברת הכבלים זה יותר מסתם טלפון. זו מלחמה. מלחמת מוחות. על מהירות הגלישה. על החשבון החודשי. על החיים. ראשית, הם ינסו להתעסק עם האינטלקט של המתקשר. האם תדקלם את מספר הטלפון אל תוך שפופרת שאף אחד אינו מאזין לה? לדעתי תמיד עדיף ללכת על בטוח ולהקיש את המספרים אולד-פשן. אם יש סמארט-פון ואין מקשים, ובכן, אחד אפס לכבלים.

אחר כך מגיע מבול השאלות הממוחשבות. הכתובת? המיקוד? תמקד את המיקוד? מספר הדירה? מה השם שלך? של חמותך? שמה של אמך לפני הנישואים? והמאכל האהוב עליך? עם פטריות? אין בעיה, 22.90 בבקשה, זמן משלוח משוער 30 דקות תודה! כמובן שזהו מבחן סטמינה אכזרי אשר מטרתו לבדוק כמה זמן יקח לצרכן לאבד שליטה ולצעוק "קושולאומו מה לא ברור?? אמרתי רפרזנטטיב! ר-פ-ר-ז-נ-ט-ט-י-ב!!!"

"גרייט! יור פידבק אוף סרביס איז: פ-ו-ז-י-ט-י-ב!"

יש את אלו שיגידו "החיים לא שווים את זה" ויקפצו מהחלון. אל תשברו. לקפוץ מהחלון רק יקצץ לכם דרסטית את רשימת החברים בטוויטר. זהו לברינת' מתוחכם. חלק מהתשובות יובילו אתכם לאבדון. חלק ינתקו אתכם מהשיחה. אבל עם קצת התמדה תגיעו לנציג שירות הלקוחות ועם טיפת מזל הוא לא יעביר אתכם למחלקה הטכנית.

"הי קת'לין! אני שונא את אמא שלכם ורוצה להתנתק לאלתר. קחו את הממיר שלכם ותדחפו את השלט למודם. כבר שלוש שעות שאני מדבר עם מכונה פריג'ידית ולמרות שהיא בקשה את הטלפון שלי די מהר, נראה לי שאין מצב לקשר. אני תשוש פיזית ומובס רוחנית ואני לא רוצה להיות חבר שלכם יותר".

"או איים סורי טו היר דת מיסטר הולר. אבל אני לא יכולה לנתק אותך מהשרות. בשביל זה תצטרך לדבר עם מחלקת שימור לקוחות, אני מייד מעבירה אותך". רגע לא! לא בחייך! אמרתי שאני מעוניין לעזוב. אני עושה עלייך חוק החרם. הסיפור בינינו נגמר מותק אז תעבירי אותי בבקשה למחלקת "בוא ונפרד כידידים" ולא לשימור לקוחות.

"הגעתם למחלקת שימור לקוחות. מיסטר הולר אני ורי סורי שאתה רוצה לעזוב אותנו? האם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לגרום לך להשאר?"

"תשמעי בואי אני אגיד לך את האמת. גם אם תהפכי אותי לראש ממשלת טיים וורנר, וכל הוורנרים הקטנים יעשו לי מס'ג שוודי ועיסוי רקמות, אין שום סיכוי שאני נשאר. אני אתכם סיימתי. דר איז אונלי סו מאץ' א מן קן טייק".

"אולי אני יכולה להציע לך פיצוי? מיסטר הולר אני רואה שאתה מנוי לדאבל-פליי ב-89.99 לפני מס, פס וצלילי בס, אולי תרצה לשדרג לדאבל-פליי שופרא או יותר טוב, טריפל פליי דה-שופרא במחיר מצייה של 499.99? אתה תקבל אלף חמש מאות ערוצים ואינטרנט מרוצים. הטלוויזיה שלך לא תשכח לך את זה לעולם אתה תהיה המאושר באדם. לא תהיה לך סיבה לצאת מהבית ואל תשכח המבצע לא כולל שלט, סלט, ממיר, ממיר לממיר ומס אוויר?".

"זה אומר שהאינטרנט שלי יחזור לעבוד?"

"יש מצב".

"איפה אני חותם?"

שילשולי חקיקה

Yue Minjun, "Execution," oil on canvas, 1995

שבוע עמוס מאוד עבר על ממשלת ישראל. חברי הכנסת עושים עבודתם נאמנה ומעבירים חוקים נהדרים אשר מקרבים את מדינת ישראל ומבססים את מעמדה לצד מדינות האזור כגון איראן, אפגאניסטן וערב הסעודית. בשעות נפלאות אלה של אביב ימי הביניים המציף את ארצנו הקטנטונת, אשמח להצטרף לחגיגת הדמוקרטיה ולהציע מספר חוקים נוספים שבטוח יעברו בקלי קלות!

חוק הבורר: דרכם של הח"כים בטוחה וחיסול השטות הזו שנקראת הפרדת הרשויות קרוב מתמיד. בשלב ראשון תקוצץ התקופה המינימלית של עתודי בית המשפט העליון משלוש שנים לשנתיים. בשלב השני תרד ההמתנה לשעה פלוס מינוס מחוץ ללשכה של ביבי, תלוי אם הוא מאחר לפגישה או לא. אישור מינוי השופטים יערך בערב מיוחד בהנחיית צביקה הדר. משכן הכנסת יעבור לניצנים והח"כים יצביעו באס.אמ.אסים על השופט אשר חפצו ביוקרו.

 חוק "הכלב אכל לי את יומן הפגישות": לא עוד יאלצו ראשי ממשלה ושרים נכבדים לספק תירוצים אלו ואחרים לגבי אי הגעתם להצבעות. חסל סדר "אני יושב שבעה" או "אני בניתוח הסרת משקפי שמש". נבחרי הציבור לא צריכים לתת דין וחשבון לגבי מקום המצאותם בזמן הצבעות זוטרות בנוגע למוסדות זניחים כגון "בתי המשפט". מעתה, כאשר תשאל השאלה "מדוע נעדר כבוד השר?" התשובה תהיה קצרה, קולעת ומכבדת: "הכלב אכל לי את יומן הפגישות".

"חוק החרם הכיתתי": כל ארגון או מדינה שיצאו בקריאות חרם על ישראל, או כל אדם אשר יחתום על עצומה נגד המדינה, לא רק שיהיה חשוף לתביעות וסנקציות כלכליות, אלא גם יועמד במרכז המעגל וחברי הכנסת יאמרו לו "הכל עובר עליך וקקי בידך".

"חוק שעון הסתיו": שעון החורף מהווה כר פורה לוויכוחים בין הציבור הדתי והחילוני ואלוהים. כידוע, מצוות "קמבן את אלוהיך" אומרת שיראי שמיים יכולים לעשות מה בראש שלהם לגבי היום הקדוש ביותר ביהדות ולקצר את צום יום כיפור בשעה על ידי הזזת מחוגי השעון אחורה, בשקט, בכדי שאבינו בשמיים לא ישים לב. ובכן, כמסורת הסתיו הבלתי צפוי, הצעת חוק "שעון הסתיו" תאפשר למפלגת ש"ס לשנות את השעון בהתאם למצב הרוח ודני רופ. ברוב חודש תשרי יוכל עם ישראל לחזור הביתה באור, בנים בניו-יורק יוכלו לדבר עם אמהותיהם בארץ והדתיים יוכלו לצום פחות או אפילו להעביר את השעון 24 שעות קדימה ולדלג על יום כיפור כליל.

"חוק הגבלת השמאל": ח"כ פאינה קירשנבאום ממפלגת "ישראל ביתנו" גדלה ברוסיה הקומוניסטית ולכן היא יודעת מה טוב לדמוקרטיה הישראלית. הצעת החוק שלה להגבלת תרומות לארגוני השמאל היא מבורכת, אך אינה מספיקה אל מול המצב העגום של מדינת ישראל. "חוק הגבלת השמאל" לא רק יגביל את התרומות לארגונים ללא רווח בעלי נטייה פוליטית שמאלנית (קידום השלום, עצירת הכיבוש, זכויות ההומואים והלסביות, צער בעלי חיים וכל שאר השטויות המתרוממות האלו)  אלא את השמאל בכלל. אנשים המזוהים עם השמאל יוגבלו לישיבה בבית קפה תל-אביבי אשר יקרא "ה0מאל" ושם הם יוכלו לשתות אקספרסו קצר ולחרבן על המדינה.

"חוק הסירוס": לפי חוק הוצאת הדיבה החדש, סכום הפיצויים בתביעת לשון הרע יעלה מ-50 ל-300 אלף שקלים. כמובן שסכומים בזויים אלו אינם יכולים לעצור את התשקורת. זכות הציבור לדעת מה שביבי רוצה שנדע נמצאת בעדיפות עליונה ברשות השידור ובמסדרונות "ישראל היום" וכפי שאמר יוזם החוק, ח"כ לוין, נסיון "להטיל דופי בראש הממשלה הינו נסיון מגוחך". לכן, ידע כל עיתונאי כי עלול הוא לעמוד לדין ולהפסיד לא רק מאות אלפי שקלים, אלא מעתה גם זוג אשכים. כמובן שעיתונאים יוכלו להמשיך לעסוק בעבודת הקודש לאחר המשפט, אך נראה אותם משדרים כתבה רצינית בטלוויזיה בלי שאף אחד צוחק מקול הפלצט הבוקע מן המרקע.

"חוק ברית המילה": הינו נספח לחוק היסוד של אבי דיכטר אשר מבסס את מעמדה של ישראל כמדינה יהודית. הפרדת הדת והמדינה כבר לא תהיה רלוונטית אחרי שיעבור החוק, כמו שאמר ח"כ דיכטר עצמו על החוק אשר יאפשר "לשופטים להתמודד בעתיד ביתר קלות עם עתירות, שמתיימרות לטעון כי מאפייניה היהודיים של המדינה פוגעים ברגשות של אזרחים כאלה ואחרים".  הערבית כבר לא תהיה שפה רשמית כי רק מיליון ו-400 אלף אזרחים דוברים אותה. מצד שני ידרשו כל תלמידי כיתה אלף ללמוד ארמית בכדי שיוכלו לקרוא בתלמוד הבבלי. הדובדבן שבחוק יהיה עמדה חדשה של הרבנות הראשית בבן-גוריון, בדומה ללקיחת טביעת האצבע אצל האמריקאים, ימולו הרבנים את החפצים לבוא בשעריה של המדינה היהודית. נשים יעברו שיעורים בחוקי נידה, ואלו מהן שמקבלות מחזור יולבשו מיד בסדין ויועברו למתחם מוגן בקניון רמת אביב.

"חוק הפרטת האזרחים" אחרי שהכנסת אישרה בקריאה טרומית את הפרטת הגנים הלאומיים ומכרה את מצדה למשפחת קניוני עזריאלי יחד עם עיר דוד, חוף השרון ו…הכרמל, יובא לקריאה ראשונה חוק הפרטת האזרחים בו ימכרו תושבי ישראל למרבה במחיר.

הצעות נוספות יתקבלו בברכה. למידע לגבי האפשרויות העומדות בפניכם לקבלת דרכון זר יש לפנות לשגריריות הקרובות לביתכם. בהצלחה!

אוניברסיטה יקרה…

Artist's shit (1961), by Piero Manzoni

עונת ההרשמות בפתח והסטודנטים וואנאבי במתח. להגיש אפליקיישן לאוניברסיטאות זה כיף כמו קשירת צינורית הזרע. אחרי שהתחננתי מפרופסורים בשביל מכתבי המלצה, עברתי את הGRE בהנפצה וזרקתי אלפי דולרים לביצה של מוסדות שלא ישתינו עלי בקשת גם אחרי עשרה גרנדה לאטה, כעת הגיע תורה של הפרסונל סטייטמנט או בעברית "הסטיימנט הפרסונלי” שזה אחד הדברים היותר משפילים שאדם צריך לעבור אחרי הבדיקה הזו בבאקו"ם בה לופתים לך את האשכים ואומרים "תשתעל" (בעצם פרסונל סטייטמנט זה בדיוק זה). אז לכל העוסקים במלאכה אני מנדב כאן בפומבי את ההצהרה האישית שלי, ככה להשראה, לדעתי זה מאלף ומי יודע, אולי למישהו מכם זה עוד יעזור!

רועי הולר
פרסונל סטייטמנט

“כן מטמובו"

מטמבו, התלמיד האהוב עלי, פרודיג'ה אם תרצו, קם על רגליו ואמר "אם נבחן את מסגרתה של תבנית זו יתברר, בניגוד למה שנראה ממבט ראשון, שהאופן בו משתמש שייקספיר במקורות הלשון האנגלית הוא מהפכני בדרכו שלו ומשקף את נסיון הגישור על-פני הסתירות”.

זה היה היום הכי חם בהיסטוריה של זימבבואה. אני מביט על מוטמבו בגאווה. דמעה זולגת מזווית עיני ומרטיבה את לחיי. ולחשוב שלפני חודשיים תמימים מוטמבו לא ידע אפילו לדבר אנגלית.

הכל התחיל בגיל מינוס תשעה חודשים, ביום בו אמי התעברה בשרותים של הספרייה העירונית עקב דחף תשוקה שבער בחלציה לאחר ערב שירת ימי הביניים. לאמא תמיד היתה פינה חמה בלב ליהודה הלוי וכך התחילה אהבתי העזה לספרות.

מהרגע בו הגחתי לאוויר העולם, הורי החלו לדבר איתי לטינית. בגיל שנתיים קראתי וכתבתי עברית, אנגלית, איטלקית, גרמנית, יוונית ופיתחתי יכולות שיחה מרשימות במדנרינית. בגיל חמש דיקלמתי את כל כתבי עגנון ועד סוף היסודי כתבתי את התזה הראשונה שלי, תשובה לז'אק דרידה תחת הכותרת "פואטיקה של דקונסטרוקציה, או כרוניקה בביניין התפעל".

אך עם זאת, ילדות פרברים היא ילדות קשה. אמא לא שיכורה. אבא לא מכה. חינוך טוב. אושר ואהבה. עם חוויות כאלו לא הולכים לקולג'. ידעתי שהגיע הזמן לעשות משהו למען האנושות ולימוד סונטות של שייקספיר בזימבובאה זה בדיוק מה שחסר בעולם האכזר בו אנו חיים. הכל התחיל לפני חמש שנים. אני זוכר את היום ההוא כאילו היה לפני חמש שנים. הבטתי אל החלון. בחוץ חזר השלג לרדת. הבטתי בעייפות בפתיתים, כסופים וכהים, נופלים בשיפוע כנגד מנורת הרחוב. זהו הזמן לצאת למסע מערבה!

“זימבבואה. זימבבואה. זימבובואה" גילגלתי את המילה על לשוני כמו מנטרה, מוקסם מהפרמיטיביות השובה של ההברות האקזוטיות. ארזתי את מטלטלי במטפחת וקשרתי אותם למקל. ידעתי שאינני זקוק להרבה. פת לחם, מצפן, אנתולוגיה לספרות אנגלית של נורטון. איך אגיע לשם? מטוס לא בא בחשבון. גם רכב מחוץ לתמונה. דריסת רגל פחמנית כבדה מדי. אופניים? לא יכולתי להסתכן בפנצ'ר. עזבתי את בית הורי כשרגלי נושאות אותי. הלכתי לתל-אביב, צעדתי אל באר-שבע, משם לחצי האי סיני. לעבור את מצרים היה קלי קלות. עצרתי שם למשך מספר שבועות בכדי להפעיל לחץ דיפלומטי בנוגע לשחרורו של גלעד שליט וובעקבות סטאטוס שכתבתי בפייסבוק ("מוזר, נדמה שיש כאן רק בנים") החל המרד הידוע בשמו האביב הערבי.

בדרכי הארוכה לזימבבואה ידעתי שהמבחן האמיתי יתרחש בדרום סודן. בהגיעי לדרפור הקמתי מפקדה הומניטרית לחלוקת קונדומים. הדבר האחרון שהסודנים האלה צריכים זה עוד ילדים. כאשר קראתי בכותרות העיתונים על דילול האוכלוסיה באזור, הבנתי שמלאכתי נשלמה ואפשר להמשיך במסע.

לזימבובואה הגעתי על גבו של היפופוטם במורד נהר לימפופו. למדתי את אומנות הלחישה לבעלי חיים בעשר השנים בהן התנדבתי לנקד את פרושי ר"שי בגן החיות התנכ"י בירושלים. נפרדתי לשלום מידידי וצעדתי לתוך לב המאפילה כשבראשי רצה מחשבה אחת ויחידה, המדינה הכי פחות מפותחת בעולם זקוקה למרכז ללימודי שייקספיר. השאר היסטוריה.

כעת ניצב אני אל מול הדוקטורט. הנרי דויד ת'ורו אמר "לדעת שאנו יודעים את מה שאנו יודעים, ושאנו לא יודעים את מה שאנחו לא יודעים, זהו ידע אמיתי." מצד שני, הדיקן של התואר הראשון אמר לי אחרי שבוע “אין לנו מה ללמד אותך, אתה פשוט יודע כבר הכל" והעניק לי את התעודה. ובכן, כל מה שנשאר הוא לסכם בפתגם שאני אמרתי "יאללה יאללה גם כן לכו לחפש! יש לי מקומות הרבה יותר מוצלחים לתקוע בהם את הלשון שלי".

ליל כל הטיפשים

Helen Levitt, New York, ca. 1942

מצב רוח להתחפש עבר וחלף אי שם בשלהי פורים 1993 אך בכל זאת היה קשה השבוע להתעלם מהאנדרלמוסיה ברחובות העיר שהוצפה לה בחבורת חרמנים חובבי טווילייט. כל המייקאפ הזה לקח אותי אחורה לכיתה ז' בחטיבה בה התחפשתי לפצוע וקיבלתי מכות מחצי שכבה והאח שלה מהתיכון. למען האמת הפנס בעין והדם שנזל מהנחיר השמאלי היו אלה שעזרו לי לקחת מקום שני בתחרות תחפושות של הבית ספר, אבל כל האוזני המן שבעולם לא הצליחו לשפר את ההרגשה. מצד שני, מתי בדיוק אכילת אזניים זה מתכון להעלאת מצברוח.

לאמריקאים אין אוזני המן. יש להם קנדי קורן וזה לא פחות מגעיל. כמובן שמקבלים את השליכטה הכתומה הזו במסעות הטריק-אור-טריט, הגרסא הפאגנית למשלוח מנות. אצל היהודים זה כמו בנק. אתה מביא את המשלוח הביתה ואמא מפקידה אותו בארון. אני תמיד הייתי מכין את המשלוח מנות הכי יפה ומקבל את זה של הילד שמחטט באף ומדביק את זה באמצע של האוזן המן. אצלי היה כיף-כף, מקופלת, טופי, בזוקות במבות ומכתב מושקע. אצלו היה שקדים מצופים מבעאסים כאלה שמקבלים בחתונות.

אבל אצל האמריקאים הקפיטליסטים אין קח ותן. יש רק תן או שנעקל לך את הבית עם גלילי נייר טואלט. וכאילו שזה לא מספיק אז תמיד שומעים את הסיפור ההוא על הבחור שתלה את עצמו בהלואין על העץ בחצר וכולם חשבו שמדובר בתפאורה ממש מוצלחת עד שהעורבים התחילו לנקר לו את העיניים.

הלואין עושה לי די ביכסה, ולא בגלל הזומבים, איתם דווקא יש לי קשר מיוחד, אלא כי להתחפש זה מעצבן, בשלושת הדתות. מעצבן אצל היהודים ומלכת אסתר, מעצבן אצל הנוצרים עם ומפיר בליל כל הקדושים והכי מעצבן אצל המוסלמים עם הבורקה המטופשת הזאת בכל ימי השנה.

יש מספר שלבים אותם עובר כל אדם מצוי עם חגי התחפושות למינהם. זה מתחיל בינקות, גיל בו אנו נתונים לחסדי אמא, ואין ממש ברירה אלא לקבל את רוע הגזירה שהיא בכלל רצתה תינוקת ולצאת עם חליפת הדבורה מאיה למרות שקוראים לך בכלל איציק. אחר כך מחזירים לאמא כשמגיעים לביתספר וממש אבל ממש רוצים להתחפש לרובטריק, הזה שהופך למשאית ועל הדרך שהיו לו גם וישרים והנעה קדמית תודה.

ואז מגיעים לחטיבה. הבנות מתחילות להתחפש למיני מאוס מהסרטון הקלאסי "אוי מיקי, נעלמו לי התחתונים" והבנים מתחפשים למחששה. אם חשבת בכל זאת להיות יצירתי ולהביא אותה בתחפושת, החבר'ה כבר ימצאו דרכים יותר יצרתיות להרים לך את התחתונים מעל הראש.

בתיכון זה כבר בכלל מבלבל שפתאום פורים חוזר לאופנה, בעיקר אם אתה הספורטאי בארון של השכבה ויש לך  הזדמנות להתחפש לכוסית. לאלה שנודפים ביטחון עצמי פורים זה שוב קול ואתה בלימבו, מצד אחד פלאשבקים לכאפות של כיתה ז' ומצד שני יש רעיון אדיר להתחפש להילבילי שתוקע כבשה. דנה הבלונדינית מכיתה י"א ראשונה תמות על זה.

אחר כך כבר גדלים ומתגייסים לצבא ושלוש שנים לובשים את התחפשות הזאת שלבשת בגן של סימה ואז הולכים לעבודה. ואלא אם אתם עובדים בגוגל אז אתם בטוח יודעים שאין שום דבר עצוב יותר מתחפושות במשרד. כל הפוליטקלי והמנטלי קורקט יורד באסלה וצריך לעבור יום שלם בהתחמקות מקשר עין עם המזכירה האוביסית שתקעה זנב בחריץ, לא הורידה שפם שבוע ועושה מיאו חתולה לכל עובר ושב. זאב רווח כבר הרבה יותר סקסי.

והכי מעצבנים זה המתחכמים האלו שבאים עם תחפושת דן חמיצר. יעני באים עם איטונג ודגל ושואלים "למה התחפשתי??". כל מה שבא לעשות כמובן זה לקשור להם את האיטונג לרגל ולזרוק אותם להאדסון תוך כדי נפנפוף בדגל. "נו אידיוט, ספר לי למה התחפשת?" – "מה, אתה לא יודע?? זה ממש ברור – לאוקיופיי וולסטריט!! הלבנה מסמלת חומה והדגל… יענו אוקיופיי?!". סלח לי שניה בזמן שאני הולך לשתות אקונומיקה בשרותים.

היום במשרד באה איזו פצלוחה שכתוב לה Book על כל המצח. קפד ראשו וברור שהדוּשבג היא הגאונה הראשונה שעלתה עם הרעיון להתחפש לפייסבוק. "למה התחפשתי?" היא שואלת בעליצות של יבחוש בן שלולית. "הממ… יש לך ספר על המצח אז את בוּקסמארט!" לא נו, "בוּקהד!" אוף לא, "אנחנו בעבודה – אולי וורקבוּק? צ'קבוּק! לוגבוּק! קודבוּק?" והיא "לא לא! מה הבעיה שלך?? פייסבוּק! פייס-בוּק!!"

"מה זה פייסבוק?"

בשורה התחתונה כל החגיגות הללו משרתות מטרה אחת בלבד – תשומת לב. כל המתחפשים והמתחפשות שהולכים ברחוב רק מחפשים את העיניים הבוהות של העוברים ושווים בתקווה לסחוט עוד מבט חטוף מאם מזועזעת. ואני? אני בכלל לא אוהב תשומת לב, בגלל זה יש לי טור בעיתון.

שאני אצום?!

Jean-Francois Millet, Afternoon Nap, 1889-90

יום כיפור, איזה יום אה? כאילו לא הספיקה החפירה של כל העולם בנוגע למיקומנו הגאוגרפי בראש השנה ("איפה אתם בחג?") והנה ביום כיפור כולם  הופכים פרילנסרים של מגזין הבריאות "מנטה" ומביעים התעניינות בהרגלי התזונה של שכניהם. "אתה אוכל?", "ומה אתם אוכלים בערב? פחמימות? הכי טוב פחמימות", "אתה צם?" צמים? צמות? צמתם? ועל הגל כולם גם הופכים לפילוסופים בשקל תשעים ומגישים את קמצוץ מהותם הדתית-רוחנית לכל הבא ליד עם האמירות "אני הולך לבית כנסת שומע שופר", "אני רק מעשן" או הבדיחה שאף פעם לא נמאסת "אני צם בין הארוחות".

האמת שטוב לי להיות בנויורק ביום-כיפור. כל החיים אכלתי את עצמי אם לצום או לאכול ועל המשמעויות הנובעות מהחלטתי אם לסתום את הפה או לא. כילד, תמיד חשבתי שתבוא עלי שנה מעאפנה אם לא אצום. אחר כך הבנתי שלא משנה מה, השנים שעוברות הם בדרך כלל מגעילות טילים אז עכשיו זה הכי טוב להיות באמריקה, איפה שאלוהים לא רואה.

וכרגע עוברת לה עוד שנה מכוערת, אחרי זו הקודמת הידועה כאחותה הצולעת. שנה שאחריה אני שוב מרגיש שפוף, אנוס וחסר אונים, כי גם השנה הזו התעללו בי פיזית ונפשית, פוליטית וכלכלית, אם במכוון או בעקיפין, עד שנראה שמישהו שם למעלה פשוט לא רוצה שאחייה בשקט – אז למה אני עוד מקבל פרפרים כשמגיע יום כיפור?

לכן בהזמנות חגיגית זו אני מציג את הטור החדש תחת הכותרת "שאני אצום?!" המוקדש לכל אלה שצריכים לצום שבעתיים, לכל אלה שרק אם יצומו את כל הצומים של השנה במכה (כן, גם את צום גדליה), רק אז אולי אחשוב גם אני לענות את נפשי ביום הכיפור הקרוב. כי תכל'ס, מי יצום בשבילי?

מי צם על הסמארטפון? שנכנס לביתנו השנה ולקח כל פיסת שפיות קטנה בה עיני לא היו דבוקות למסך כזה או אחר. אם פעם הייתי הולך לשירותים בזמן הפרסומות אז עכשיו אני פשוט מעביר את המבט לכיוון הטלפון, בשביל לראות אם מישהו שלח לי אימייל מאז מקבץ הפרסומות הקודם. לפני שאני עוד מתעורר בבוקר אני בודק הודעות בפייסבוק ודופק ציוץ בטוויטר. שאני אצום?! שזה ששידרג לי את הטלפון יצום.

מי יצום על שכר הלימוד? אשר עולה מסמסטר לסמסטר, ללא תמורה, רק עם מכתב התנצלות תמציתי מהדיקן שחוצב בור עמוק יותר בחשבון הבנק. ומי יתענה על המחלקות ההומניות ההולכות ומתרוקנות בישראל אל מול שערי המשפט המתעצמים, על כך שעדיף להיות מובטל מאשר לעסוק באקדמיה או להיות מורה ומחנך בארץ, ועל חוסר האונים מול הרצון להגשים את החלומות לבין הגעגועים הביתה.

מי צם על הזמן האבוד בו הנחתי תפילין לשווא? מי? על השעות שאבדו על השלמת מניינים כאלו ואחרים? מתוך כבוד ועל מנת להביא לסיפוקם של מיני אברכים, מתוך התרפקות על אשליה של יהדות אחרת, יהדות גלותית שנראית טובה ונקייה יותר, אך התגלתה כחלולה ושיקרית כאותה יהדות שמונעת מהורי לדבר איתי בטלפון בחודש הקרוב בגלל שעון חורף מגוחך שמכסה את ישראל בעלטה תרתי משמע. ועל אמהות הטאליבן אשר מכסות את גופן מכף רגל ועד ראש בגלל פסיקות ולחשים על אולטרא-צניעות שהופכים את ירושלים לאיראן. ומה עם אלפי תרנגולות אשר מונפות ללא טיפת אנושיות מעל ראשים חרדים עטורי פיאות ומובלות אחר-כך לטבח אכזרי וסתמי. מי יצום על כל אלה?

שאני אצום על החדשות? על הכותרות החשוכות שלא נותנות מנוח? על הדריסות והבריחות של רוכבי אופניים או הולכי רגל תמימים. על רצח הורים בשביל ירושה, על על שחיתות בצמרת uהתקציב הביטחוני המתפקע

שאני אצום על שנים של מלחמות?! על אטימות המנהיגים, על הטיפשות, היהירות וחוסר ההקשבה? על מנהיגות פושעת, פאשיסטית, על האוליגרכיה השולטת ביד רמה. על מות הדיפלומטיה, על חירחורי הקרב, על המניירות הילדותיות, הגחמות ועל נאומי שלום מלאים בשנאה. מי יכפר על עוונות אלה?

ובשביל סבתא? שפעם קיוותה לראותנו שבים הביתה והיום רק מתחננת שנשאר רחוק. סבתא שאת כל חייה נתנה למען המדינה ועכשיו, ברגעי צלילות אחרונים ויקרים מתפללת שהנכד הראשון שלה יוולד בגולה. מי יצום בשבילה?

כנראה שאף אחד. ביום כיפור, ביום הנוראי הזה, כל אחד צם לעצמו ובשביל עצמו. לסגור חשבון עם זה שלמעלה. לסדר איזה כיסא בעננים. כמה נח שגם את חיי הנצח אפשר לקמבן אצלנו.

איזה חז"לניק אמר ש"עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו". לכן אני מחכה בקוצר רוח לחוברת אלפבתית שתשלח אלי בדואר, מלאה בסליחות מכל ה"חברים" שהפכו את שנת תשע"א לעוד שנה פח (רמז: א' – אביגדור, ב' – ביבי). ואם לא, ברוכה הבאה תשע"ב, אני בטוח שגם את תיהי זוועה.

הגיע הזמן להגיד קיבינמט!

Migrant Family, California 1936. Dorothea Lange

ראש השנה ההולך ומתקרב וביקור חטוף של חבר מהבית משכו לכיוון טור געגועים לישראל לכבוד החג. ואז זכיתי לצפות בקמפיין החדש של משרד הקליטה "הגיע הזמן לחזור לארץ". בהתחלה הרגשתי צורך עז לדקור את עצמי בעין עם כפית. אחר כך הגעתי למסקנה שיותר מוצלח יהיה לשנות את נושא הטור השבועי.

באמת הגיע הזמן לחזור לארץ. בדיוק עכשיו ברגעים אלו ממש זו התקופה הכי טובה לארוז את הפקלאות ולשוב הביתה! אז למי שלא ראה, סדרת הפרסומות מחולקת לשלושה תשדירים קצרים, כל אחד יותר מביש מקודמו. בראשון, לונג שוט על שכונה ציורית ושורת בתים פרטיים. בתי העץ הנעימים מכוסים שלג לבן וצחור. שוט פנים, אבא אמא ונעה'לה יושבים במטבח שף חדיש, גדול פי כמה מרוב הדירות בתל-אביב. על שולחן האוכל לפטופ, ובלטפוט סבתא אוכלת את הראש על זה שסבא דורך לה על הרגליים בחוג לריקוד. כולם צוחקים. סבתא, כשחנוכיית ענק מוארת מאחוריה, שואלת את נכדתה איזה חג היום. נעה'לה הסתומה שלא מבינה רמזים צווחת "כריסטמס!" והמבוגרים מביטים אחד על השני בכזו אכזבה, כאילו הילדה סיפרה להם הרגע על תמיכתה המלאה בהקמת מדינה פלסטינאית.

כמובן שבמקום להתענג על הילדה המקסימה שהתבלבלה בתמימות שובבה, הפולנייה מהגהינום מסתכלת על סבא כאילו אומרת "לך תביא את הצוואה, יש לי כמה שינויים לעשות" ואמא מנשקת את הקטנה על הראש, נשיקת רחמים כזו שמנחמת בעדינות "את מלעונה אבל אנחנו עדיין אוהבים אותך". לסיום, ברקע קריין מפציץ את הסלוגן "הם תמיד ישארו ישראלים. הילדים שלהם לא" ואחריו מגיע הקרשנדו "עזרו להם לחזור לארץ". עזרו לנו לחזור לארץ באמת, כי אני לא יודע איך עושים את זה. מה ברגל? אבל זה נורא רחוק! "עזרו להם לחזור לארץ" כאילו אנחנו היורדים, חבורה של מוגבלים בעלי נכות נפשית-שיכלית אשר צריכים דחוף עזרה, משל היינו חיות פצועות ועזובות באיזה קמפיין קורע לב של שרה מקלכלן לצעב"ח.

בפרסומת השניה, צילום פנורמי של סתיו יפהפה על רקע שורת בתי עץ ויקטוריאנים. כניסה לסלון ענק עם רהיטי עץ כבדים ומזמינים. ילד חמוד יושב ומצייר ציור ומאחוריו אבא חורפּ על הספה כשעליו עותק של האקונומיסט. כשהציור מוכן קורא הילד Daddy, דאדי, Daddy , ואין תגובה. אך כשהילד לוחש אבא, אזי הדוב מתעורר משנתו ומביט ביצירת המופת של בנו. קריין ברקע, עזרו להם לחזור לארץ וכיוב'. במקרה הזה הרשו לי לצוטט את מגיב מספר 12 "רגע זה קמפיין לעודד עליה או לעודד ירידה? הקליפ נפתח בתמונה פסטורלית ובית צמוד קרקע וסלון גדול, וילד שאומר 'דאדי' ולא ילד ערסוות שאומר 'אבאאאאא'".

הפרסומת הכי מקוממת מתחילה עם תמונת רחוב בניו-יורק. הדלת נפתחת אל תוך דירת קטלוג איקאה ועל השולחן בסלון מחשב ולצידו נר זיכרון. בחורה עצובה נכנסת פנימה ומתיישבת על הכורסא. בן-זוגה הגוי מחייך בשובבות ואומר "עכשיו אני מבין למה לא רצית ללכת למסיבה. מוזיקה… נרות…אולי באמת נשאר הערב בבית" אבל הישראלית יושבת מול המסך שעליו מרוח באנר "יזכור" ולא מקשיבה לקישקושים של האידיוט עוכר ישראל. הבויפרינד מתקרב ובדאגה שואל "דפנה? מה זה?" כי הוא כבר ממש לחוץ להרביע את היהודייה, ואו אז נכנס הקריין שאומר "הם תמיד יישארו ישראלים. בני הזוג שלהם לא תמיד יבינו מה זה אומר". כאילו ימי זיכרון רשומים אצל הישראלים בטאבו. כאילו דפנה לא מתקשרת עם חבר שלה ולא מסבירה לו למה היא עצובה היום. זה מטומטם בדיוק כמו לשים מול המחשב אשכנזייה ולתת לה חבר פרסי עם הסולגן "הוא לא תמיד מבין מה זה שואה". חוצמזה חשבתי שרק במאה שערים עוד מחנכים נגד התבוללות. מסתבר שזה עכשיו טרנד ממשלתי.

אז ישבתי עם שלומית ושקלנו למה משרד הקליטה חושב שאנחנו צריכים לחזור לארץ:

1. כי הילדים שלנו לא ידעו מה זה חנוכה, כאמור חג ישראלי בעל חשיבות אדירה. חג בו כל המדינה עומדדת בפקק באיילון בשביל להגיע לראות את חני נחמיאס מחליקה על הקרח בכיסא גלגלים.
2. כי כשנרדם בבית הענק שלנו עם האקונומיסט על הפרצוף במקום עותק של "ישראל היום" מהסוּפּר, הילד שלנו ישב בשקט ויצייר במקום להצטרף לקורס הכנה לקרבי או סתם לחטוף מכות בחצר בית הספר.
3. כי רק בארץ יש מצב להיות עצובים בדוגרי. רק בישראל נוכל להתבעס כמו שצריך על חללי צה"ל או הנספים בשואה. רק הארץ מאפשרת לך להיות נקרופיל ולהתעסק כל היום במוות.

כאילו ג'יזס קרייסט, באמת משרד הקליטה? באמת? בזמן שישראל עוברת את המאבק החברתי הכי גדול בתולדותיה, אתם מציגים דופלקסים צמודי קרקע ומנסים להחזיר אותנו עם גילט? עם רגשות אשם? עם אחת הסיבות המרכזיות אשר בגללן ברחנו מלכתחילה? זה כל מה שנשאר לכם בארסנל?

כי מה שהורס את הקמפיין הגם ככה מיותר זו בדיוק אותה אי-אמירה של הדברים החשובים באמת. זה שלא מציינים שם סל קליטה מזמין, אפשרויות העסקה מכבדות ושכר נאות, או סביבה אקדמאית פורה ודיור שפוי. כל הדברים הללו אשר קיימים כאן בשפע, נעדרים מאותו תשדיר שמנסה בעליבות לפרוט על מיתרי ה"ישראליות", אותו מותג מכליל וריקני.

אז קיבינימט, באמת שרציתי להיות חגיגי ונחמד בראש השנה הזה ואם כל מה שרציתם זה לגרום לי להשאר עוד קצת בחו"ל, חבל על הכסף שלכם, הנאומים של אבו-מאזן וביבי באו"ם עשו את אותו האפקט ובחינם.

מחכים למשיח (בתור)

לאמריקאים מספר עצום של פעילויות ותחביבים איתם הם מעבירים את שעות הפנאי. מהבולטים שבהם ניתן למצוא צפייה בבייסבול, סקי, בילוי בבית הקולנוע, אכילת מזון מהיר ועמידה בתור. אכן, האומה הנהדרת הזו כה אוהבת לעמוד בתור, עד כדי כך שלפני כל פעילות כזו או אחרת, מחכים הם בשורה, כאילו היה זה הפופקורן של הסרט, הסיגרייה של הקפה, ואם אין תור, הבילוי לא היה אותו בילוי.

אני זוכר את המפגש הראשון שלי עם התופעה. השנה 1996. הטיול בר מצווה. התספורת מגוחכת. משפחתי ואני נוחתים באורלנדו, פלורידה ועומדים שלושה ימים בתור לספייס-מאונטיין. ניל ארמסטרונג הגיע לירח יותר מהר. הורי היקרים הבינו שככה זה לא ילך, כי אין מצב שהביקור בדיסני יסתכם באלפי דולרים ומתקן. מכיוון שבימים ההם עוד לא המציאו את המכשיר הזה ששומר תור, אבא ואמא החליטו לייבש את אחי הקטן. הילד לא קיבל לשתות חצי יום עד שצנח לתוך כיסא גלגלים או מה שנקרא לימים "המכשיר הזה ששומר תור, גירסא 1.0".

פסט-פורוורד 10 שנים ואני שוב באמריקה, נדהם מהסדר המופתי. איך שהם עומדים יפה לקנות בול הא? בלי להתעצבן כבר 20 דקות! בלי לקלל כבר חצי שעה! בלי לדחוף כבר 40 דקות… "יא רבי כוסאומו את הסעיף הבאתם לי מה רציתי כולה מעטפה אללה איסטור תעוף תעוף לי מהעיניים אני רק שאלה".

…רגע, מישהו בכלל שמע את המונח "אני רק שאלה" בארה"ב מחוץ לג'פרדי? הנה רעיון לשעשועון טלוויזיוני "אני רק שאלה!". המתחרים עוברים בין חדרי המתנה שונים, אם לקופת חולים, לדנטיסט, לביטוח לאומי, ומטרתם לעקוף את התור על ידי מניפולציה של, ניחשתם נכון, "אני רק שאלה!". הזוכה זוכה בטופס 17.

אתם מכירים את זה שמישהו עוקף בתור לסופר? אז יש שלושה סוגים של נעקפים. זה שישר יתחיל לעשות רעש, זה שלא יגיד כלום ויתבשל במיץ של עצמו עד ל"כרטיס מועדון", ואז יש את אלה שלא יגידו כלום לעוקף אבל לא יסתמו את הפה? קוראים להם ה"מסננים" והם נשמעים ככה בערך: "איזה אנשים תאמין לי בלי בושה. ראית איך זה עקף? מה לא רואים שיש פה תור? חלאה, בטח אמא שלו לא מראה את הפרצוף שלה. מכוערת".

רוב הסיכויים שאם תעמדו רבע שעה בניו-יורק באותו המקום, מישהו יתייצב מאחוריכם כי הוא יחשוב שזה תור. בעיר הזו, מה שיש בסוף התור זה רק תירוץ. לפני כמה ימים ראיתי חבורה של משוגעים בעניבות מחכה כעשרים דקות בחום צהריים לא נורמלי מאחורי טנדר שחילק דוגמיות משקה אנרגיה. בעשרים דקות האלה רובם עושים לפחות 30 דולר ויכלו לקנות 20 בקבוקים, אבל נראה שארה"ב היתה מרגישה ישר בבית תחת שילטון קומוניסטי, תחשבו על זה, כל היום לחכות בשורה מחוץ למשאית. תענוג.

אם אתם מעוניינים דרך אגב לפתוח מסעדה חדשה, הנה נוסחאת הקסם להצלחה מיידית: תמצאו את המקום הכי פיצפון שיש בעיר הזו, שיהיה שולחן וכיסא אחד. כן כיסא אחד, שמישהו מהסועדים יאלץ לעמוד, וברגע שתגידו ללקוח פוטנציאלי "סליחה אדוני יאלץ להמתין כחמש וחצי שעות" המקום שלכם יהפוך להצלחה מסחררת. אנשים יחכו מסביב לבלוק דרך ויה גשר ברוקלין אם צריך.

הקש ששבר היה התור בו נאלצנו לעמוד ביום שבת האחרון בסאמרסטייג' בסנטרל-פארק. לא משנה שכל קשר בין סאמר לבין מזג האוויר המגעיל והגשום שהלך בחוץ היה מקרי בהחלט, להופעה שהתחילה בשבע התייצבנו כבר בשתיים בצהריים. רק שתבינו, תור עוד לא היה ובכל זאת נעמדנו כמו זוג חלמאים, כי ידוע שלארועים כאלה צריך לחכות והרבה. אז נכון שהאמריקאים מדהימים בסבלנותם, אבל מכאן ועד לאבד את השכל הישר?

אז אני מעוניין לצאת בקריאת חרם על התורים ועל העומדים בתור. ברור שחברה מתוקנת צריכה לדעת להמתין לפעמים בשורה ולהתקדם בקצב אחיד של חייל בתפקיד. ברור שכשבאים לארץ רוצים למות מהפגנת חוסר הסבלנות והסובלנות בתור שכולל איש ומלפפון. אבל רבותי יש גבול!

מספיק עם התורים חסרי השחר. מסעדה שלא לוקחת הזמנות וגורמת לך לחכות יותר מעשרים דקות לשולחן, התור היחיד צריך להיות אצלה בדרך החוצה. זה שחבורה של מטומטמים ממתינה למשיח, לא הופך את המסעדה לטובה ונהפוך הוא. הופעה בחינם עם תור שהתחיל אתמול? קמפינג ב-59 לכבוד מוצר חדש מבית התפוח הרקוב של ג'ובס? אתם קולטים שהלכתי לחדש את הרשיון ב-DMV  והתאכזבתי שלקח להם רק 20 דקות לסגור את העניין? אפילו לא נתנו לי שנייה לחכות!

מי איתי?! יאללה, לעמוד בשורה!

אפוקליפסה מחר

Gustave Caillebotte, Paris Street, Rainy Day. 1877 oil on canvas

הוריקן אירין עפה עלינו בסופשבוע, זורעת הרס חסר תקדים ברחבי ניו-יורק. מדפי המכולות והסופרים נמחקו כליל ומאות אלפי קופסאות שימורים נעלמו מעל פני האדמה. מאגר המים פולנד-ספרינג התרוקן לחלוטין ודירות סטודיו צפופות נרמסו על ידי בקבוקי מים מינרליים. החדשות המקומיות שודרו 24/7 וגרמו לאנשים תמימים דחף עז לתקוע לעצמם כפית בעין. ובלומברג לא סתם את הפה.

וההוריקן? היו לי בחיים נפיחות יותר חזקות מההוריקן הזה. סערה בכוס תה שנדחפה לתושבי העיר עמוק עמוק לתוך הגרון. עכשיו הגיע תורו של ריפלקס ההקאה.

יש לי תסריט חדש לסרט אימה. "שעת החזאים". הסיפור: שלל מטרולוגים מדרג ז' משתלטים על כל ערוצי המדיה והתקשורת ולא מפסיקים לדבר על משקעים. אוי רגע, מרגיש שזה קרה אתמול! זה כאילו שהחזאים כל כך מבואסים על זה שנותנים להם רק 20 שניות להתבטא בסוף מהדורת החדשות והם שומרים כל כך הרבה מידע אקוטי בבטן על אחוזי לחות, עד שפעם בשנה הם הופכים למפלצת תאוות זמן מסך עם נזלת באף ולחץ ברומטרי.

כל כך כעסתי והתביישתי על מה שהלך בחדשות במשך ההוריקן, עד ששקלתי להפסיק להכנס חינם למומ"א עם תעודת עיתונאי לאלתר. כי מרגע שהתחיל מערך החזאות נונסטופ ידעתי שהולך להיות סופ"ש קשה, ולא בגלל הסופה. היה כמעט בלתי אפשרי לקבל פיסת מידע אמיתית על מה שהולך לקרות והאירוניה היא שהחדשות לא הפסיקו לרגע. התפללתי שמישהו יאמר לי דבר מה שאפשר להאמין לו, משפט אחד שלם עם נושא, נשוא ומושא שלא כולל בתוכו "סכנה נוראית", "איום מיידי", "לצפות לנורא מכל" ו"כולנו הולכים למות עכשיו אז תתקשרו לאמא ותגידו לה שאתם אוהבים אותה".

זה היה מפגן מביך, כואב וחסר אחריות של פסטיבל אוננות תקשורתי. מופע ראווה שנוצר אחרי שמערכת החדשות הורידה כל צנזורה עצמית והחלה לענג את עצמה אל מול עיני האומה. המיקרופונים באולפנים נאנסו בגיבובי שטויות חסרות כל שחר, ריקות מכל טיפת אמת, רק בשביל שמנכ"לי הרשתות יוכלו לפנק את עצמם בעוד פנטהאוז על גב הרייטינג והפאניקה הציבורית.

אך כמובן שעורכי החדשות הם רק טוחן האשפה והזבל צריך להגיע אליהם. הפעם, בתפקיד שאריות מנהיגות רופסת עמדו מייקל בלומברג ושות', חבורת נבחרי ציבור חסרי חוליות שמומחים בעיקר בעשיית הון וכיסויי תחת. בלומברג חזר וחזר על המנטרה המגוחכת שעדיף לפנות אלפים, לסגור את העיר הכי עסוקה בעולם ולהכניס מילונים ללחץ אטומי מאשר להסתכן באובדן חיי אדם. אם בלומברג היה מתכוון לכך הוא היה צריך להכריז על עוצר בכל ערב, סופה או לא סופה, כי זו עיר בה רצח מתבצע כמעט פעמיים ביום. חלאס עם ההתחסדות.

חוסר היכולת של העסקן להתמודד עם קצת שלג בחורף שעבר הוציא את האיש מכלל דעתו וסחף את שאר מנהיגי האזור. כריס כריסטי קפץ על העגלה, אובמה קיצר חופשה, אף אחד לא רוצה להסתכן בחותם קתרינה II. כן היו הצפות, כן נעקרו עצים, כן הייתה הפסקת חשמל, אבל כמו ששרו כוורת "הפסקת חשמל, זה לא מתאים לי, זה לא נעים לי". נכון קשה להכין ככה טוסט אבל בין המוות המיידי שהובטח ועד הרוח הצפונית שעברה לי בבלוק, אין אף לא קורטוב של מנהיגות אחראית. "בטר סייף דן סורי" אומרים לילדים בגן ותכל'ס יש לי את אמא שתגיד לי להשאר בבית כשקר בחוץ. בשביל זה אני לא צריך ראש עיר.

בבוקר שאחרי הסופה קמנו לעיר רפאים. מהר פתחתי את הטלוויזיה לראות אם גשר ברוקלין התמוטט או לא. הקריינית המשיכה לדבר על הרס וסכנות אבל המצלמה הראתה רק עלים על הכביש. איזה קלוז-אפ על ענף אחד שנפל מהעץ. אחר כך כתבת לחוצה עמדה בגשם ודיווחה מרחוב שהוצף בניו-ג'רזי. ליבי ליבי עם המוצפים אבל גם רחוב הרצל ברעננה הפך לנהר שוצף בכל חורף ילדות. בילסקי אף פעם לא קרא לנו להתפנות. למשפחת הולר שלום.

חברה שבאה לעיר הגדולה מפלורידה וחוותה איזה הוריקן או 27 בחייה, אמרה שכשיש הוריקן בדרגה 1/ סופה טרופית, פשוט לא הולכים לים. כן, לא הולכים לים. אפשר לנהוג, לקפוץ לסופר או לאיזה סרט בקולנוע. הארמאגדון הפך לאפוקליפסה מחר. למרות שהובטח לנו חורבן קטגוריה שש נשארנו עם תאווה טרופית ביד. אף אחד לא וויתר כמובן, עד הרגע האחרון. שאלות הרות גורל נישאו באוויר כדי לשמר את לגיטמציית ההיסטריה: "האם וולסטריט יפתח?", "איך התחבורה הציבורית תתמודד עם המשבר?" ובלומברג שראה ציבור מצביעים שלם מחכה לאיזושהיא קטטסטרופה הבטיח שלהגיע לעבודה ביום שני יהיה גיהנום.

לעבודה ביום שני הגעתי תוך 20 דקות. בדרך כלל לוקח לי 25. ומזל מזל שכמעט וכלום לא קרה. כאילו, קרה הרבה, 20 אנשים איבדו את חייהם, בתים הוצפו וענפים נפלו. אבל זה קורה במיסיסיפי כל שני וחמישי בלי מאית תשומת לב. מה שהכי עצוב הוא שעם כל הטררם, גם בפעם הבאה שתבוא לכיוונינו רוח רעננה, ערוצי החדשות יחכו עם רגליים פתוחות ואחוזי רייטינג בעיניים. לפחות בלומברג יעזוב אותנו לאחזותו בהמפטונס. זאת אומרת אם הוא ביטל כבר את צו פינוי הדיירים.