מחשבות על סטיב ג'ובס, התפוח הרקוב ומחיר האייפון…

Foxcon. Shenzhen, China

הבוקר, בזמן שהתעסקתי בתחביב היומי שלי הנקרא "איך לבזבז את הזמן בעבודה", עברתי בגיזמודו עם הקפה פילטר והקלקתי על "מבט אקסלוסיבי: היכן ישנים העובדים שמייצרים לכם את האייפון".

כן, למרבה הפלא, המוכרים החנונים החמודים האלו שעומדים עם חולצות כחולות וקופה רושמת ניידת בחנות של אפל, לא מייצרים לכם את האייפון. גם סטיב ג'ובס לא מייצר לכם את האייפון שגם לא ממש צומח על עצי התפוח. לא. מדובר בכחצי מיליון סינים שעובדים במפעל אחד בשנג'ן וכידוע לעולם ולאפל, חצי מיליון סינים לא טועים והם גם מביאים את החברים שלהם.

עכשיו משהו כמו 220,000 מהעובדים ישנים במתחם סגור אשר משתרע על פני שטח בלתי נתפס של 2.1 קילומטר רבוע, מה שמשאיר איזה סנטימטר וחצי לכל סיני (אבל הם גם ככה קטנים) וכתב של גיזמודו זכה לראות ולצלם את המחזה. אלו לא היו החדרים בגודל גאראג' בהם ישנים שמונה עובדים בתנאי כלא שהזיזו לי את קצה של המק, גם לא העובדה שאין אורות במפעל במטרה לחסוך בחשמל ולא לסנוור את אלה שעובדים עד הלילה, או לא העובדה שלכל אלף סינים יש חדר בידור אחד עם טלוויזה 18 אינץ' בלי מסך מגע, לא לא, מה שממש גמר אותי היו הרשתות האלסטיות שהותקנו בקומה הראשונה של כל ביניין מגורים, כי בפוקסקון מסתבר, יש מלא סינים שנופלים מהגג.

רשתות מונעות התאבדות

מי שמשתמש באייפון שלו בשביל אפליקציות חשובות יותר ממצית הזיפו, בשביל לקרוא חדשות פה ושם למשל, בטח כבר שמע על מקרי ההתאבדות הרבים אשר מתרחשים במפעל פוקסקון, זאת אומרת, אם סטיב ג'ובס לא בחר לצנזר את המידע הנ"ל.

בכל מקרה, ג'ובס מאמין שפוקסון דווקא "די נחמד" בשביל מפעל, ואני בטוח שאחרי התקנת הרשתות ותוספת שכר נגד התאבדות, ג'ובס דווקא ישקול בחיוב הצעה לעבוד שם. "אתה מגיע למקום הזה" מתפלא ג'ובס, "ואלוהים אדירים, יש להם שם מסעדות וקולנוע ובית חולים ובריכת שחייה". כן אדוני, אם 400,000 איש גרים במפעל שלך בלי אפשרות לצאת שמא ידלוף איזה נאנו, אז זה רעיון די מוצלח לספק להם בית-חולים בשביל הבריאות, איזו מסעדה בשביל התאבון, וגם בריכה כי אם כבר אי אפשר לקפוץ מהגג, לפחות שתהיה אפשרות להטביע את עצמך למוות. כאילו, מה תיארת לעצמך שיהיה שם ג'ובס? מפעל שנראה כמו פרסומת 1984 האגדית שלך? כי כן דרך אגב, ככה נראית החברה שלך היום, אותו תאגיד חדשני ופורץ דרך הפך לעוד קואופרציון של סווט-שופס. אבל מה, כשמשכורת הבסיס בפוקסקון עומדת על 900 יואן, או 130 דולר לחודש, תארו לעצמכם את האפשרויות הבלתי מוגבלות של העובדים, בעיקר לאחר אינסנטיב אנטי התאבדות של 30%. המלוכסנים האלה הולכים להיות מליונרים! לא. זהו שלא באמת. עובד פוקסקון עדיין מרוויח פחות כסף מעובד סיני ממוצע. אבל לפחות הוא עובד בשביל החברה הכי מגניבה EVER.

עדיין, אי שם במפקדת התפוח הרקוב, סטיב ג'ובס טוען שאחוזי ההתאבדות של פוקסקון הם "מתחת לאחוזי ההתאבדות בארצות הברית העומדים על 11 התאבדויות לכל 100,000 איש". אוי גיב מי א ברייק בחייך! המפעל שלך אולי נראה כמו גטו, אבל עדיין אי אפשר להשוות אותו לאיסט ניו-יורק. בסטיסטיקת ההתאבדות האמריקנית שאתה מנפנף בה ניתן למצוא משתנים כמו גיל, מצב סוציאלי ואקונומי, ואם יש סרט מביך עלייך ביוטיוב, בזמן שכל המתאבדים בפוקסקון הם סינים עייפים בני 20 פלוס שעובדים לפרך בשביל להרכיב מכשיר טלפון שיודע לעשות הכל חוץ מלהיות טלפון.

וחוצמזה, מה אתה אומר על זה ג'ובס: באפל עובדים כ-40,000 אנשים. לפי הסטטיסטיקה שלך, ואחוזי ההתאבדות באמריקה שאתה מספק, זה אמור להיות נורמלי שבערך ארבעה עובדים שלך יתאבדו כל שנה. כן בטח! אז בבקשה ממך סטיב, תספק לי סטטיסטיקות כשאתה משוויץ על מכירות אייפד או וואטאבר, לא בזמן שמדברים על חיים של אנשים.

ולמי שלא הבין עדיין, אני לא ממש אוהב את סטיב ג'ובס ואת מה שהחברה שלו הפכה להיות. וכן, אני יודע שפוקסקון לא מייצרים רק אייפון ויש מצב טוב שגם את המקלדת עליה אני מתקתק את הטור הזה ייצרו באותו המפעל. אבל אני גם יודע שסוני אף פעם לא התיימרו לגרום לי לחשוב שאני הולך נגד הזרם או איזה זבל שיווקי אחר. כולה מחשב. לא איזה סמל סטאטוס שהופך אותי ליותר שווה. הסוף העצוב הוא שאפל היא הזרם ואם "להיות פיראט" היה דגלו של ג'ובס, מוטו שסימל בעבר הרפתקנות ושבירת מוסכמות, הרי ששודד הים של אפל זורע כיום הרס והרג, בדיוק כמו שמצופה מפיראט.

אבל מה שהכי מעצבן מבל הסיפור זה שיותר מידי חברה מגניבים מידי בג'ינס צמודים מידי מסתובבים עם אייפון או אייפד בסופרמרקט השכונתי וקונים ביצי חופש מתוך עקרונות הומניים או מי יודע מה, בזמן שביד שלהם יש מכשיר אחד שמיוצר על ידי אנשים שאין להם כבר אפילו את החופש להתאבד.

*פורסם בידיעות אמריקה ב- 5.11.2010

שולף האייפון הכי מהיר במערב

"פיראנה 3D ? בסט מובי אבר! אתה חייב לראות אותו. יש שם מלא פיראנה, מלא ציצים, ומלא פיראנה אוכלים ציצי". מייקל מסתכל עלי מעבר לחצי סיירה נאבדה ואומר "דונט קנואו. אני לא בחור של רימייקס. פיראנה בשבילי זה קלאסיקה. הבמאי של הסרט המקורי בטח מתהפך עכשיו בקבר".

"רגע, "מה קבר? הוא לא מת, זה, איך קוראים לו… קיבינימט נו, מייקל זה יושב לי בקצה".

איך זה נורא כשהדברים הכי מטופשים בורחים מהראש? אררר, יכול לשגע אותי! רגע אחד אני בחור נורמלי ששותה בירה עם חברים ושניה אחר כך אני רועד כולי כמו ג'אנקי בחנות מזלגות. כאילו אז מה? אפשר לחשוב… שכחתי מי הבמאי של פיראנה המקורי. לעזאזל לא מספיק שאני זוכר שהסרט יצא ב1978 בכיכובו של ברדפורד דילמן? צריך לדעת הכול?!

ואז בסוף זה בא, מה ששכחתי בא חזרה, וכשזה בא, וואו זה בא. זה בא יותר טוב מסנדביץ' פסטרמה של מעדניית כץ למג ריאן. זה בדרך כלל קורה יום אחר כך, בזמן שאני יושב בקיוביקל ומוצא את עצמי צועק לפתע "יוריקה! זה ג'ו דנטה! יא-אללה, איך שכחתי. ג'ו דנטה עשה את פיראנה. גאון".

זוכרים את ההרגשה הנהדרת הזו? כן, גם אני כמעט ולא. כי למי כבר יש סבלנות להתמודד עם משבר מוחי קטן. למי יש כוח להריץ כמה תאים אפורים בראש? בעיקר כשהתשובה נמצאת במרחק לחיצת כפתור. טוב סליחה, גם על כפתור כבר לא צריך ללחוץ. רק להגליץ' את האצבע באלגנטיות ולקטוף את פירות הדעת. כן, הסמארטפונים הפכו לעץ האסור של הזמנים המודרנים. ואם אדם וחווה קיבלו תשובה אחת פלוס מינוס מהתפוח, אז הנחש של היום יודע הכול.

מה הבעיה? או! שאלה מצוינת. אני אספר לכם מה הבעיה: בעיה ראשונה היא שכל האינפורמציה הזו כל כך זולה, ותאריך התפוגה שלה עובר עם תחילת הבירה השנייה. פעם הייתי צריך לחכות עד האינטרנט שבבית. שלא לדבר על זה שפעם פעם הייתי צריך לחפש באנציקלופדיה. לא רק שכל התהליך הזה העצים את חווית הלמידה, אלא שהעיון האקסטנסיבי בבריטניקה לנוער תרם רבות לסיבולת הלב-ריאה שלי, בעיקר כאשר הייתי צריך להתחמק בזריזות ממטר הכפות שחיכו לי מחוץ לסיפרייה העירונית. אבל הכל נחקק בראש! כולל איורי מערת האדם הקדמון בכרכי אנציקלופדיית "תרבות".

ועכשיו, בערב אחד שנמשך שלוש שעות, מייקל שלף את האייפון שלו בתדירות שלא הייתה מביישת את סטיב ג'ובס בוועידה של אפל, הוציא משם ים של תשובות מהירות, והאמת שחוץ מג'ו דנטה, אני לא זוכר מה הוא חיפש ומה הוא מצא שם. לא, אני בעצם זוכר: באיזה שנה הוציא ברוס ספרינגסטין את "בורן אין דה יו.אס.איי", שמו של נשיאה הראשון של בנגלדש, איך אומרים יפן ביפנית, מה היה המחזה האחרון של שייקספיר, ואם מסה של אסטרונאוט היא 55 קילו – מה המסה שלו על הירח.

ואילו האייפון היה מספק לנו תשובות לרוב, דיינו. אבל למה כל כך לאט. שמתם לב איזה פרויקט מייגע זה? קודם חושבים איפה ללחוץ (כן, גם אם יש לבן אדם אייפון שנים, הוא יחפש כפתור הפעלה. מכשירים באים בדרך כלל עם כפתור הפעלה מר ג'ובס), אחר כך מכניסים סיסמא (ולחצי מבעלי הסמארטפונים יש את אותה הסיסמא – 6969) ומתחילים להסתבך עם קורדינציית אצבע משטח, כל זאת לפני השירות המחורבן של אי-טי-אנד-טי שנופל לפחות שלוש פעמים במהלך החיפוש ובזמן שכל השולחן מתייבש, ברור לכולם שהיה כבר יותר קל להתקשר לאולפני טיים וורנר שהפיקו את "פיראנה" ולבקש מהם את התשובה.

ומה שבאמת הכי נורא בכל הסיפור הזה הוא שהפסקנו להקשיב אחד לשני. חצי עולם מבלה 90% מהזמן מול מסך כל שהוא, ולמרות שחוקים בין לאומיים אומרים שיותר מנומס לשחק עם עצמך במסעדה מאשר לשחק עם האייפון, כבר אי אפשר לנהל שיחה של חמש דקות בלי שפניו של אחד המשתתפים יאורו לפתע, ואצבעותיו ירצדו על מקשים זעירים. חוצמזה הפסקנו גם להאמין אחד לשני. כי תכלס, מי יקח מילה שלך כשיש וויקיפדיה?

במהלך אותו הערב עלתה השאלה מה ההבדל בין אח חורג לחצי אח…

לא משנה למה, זה לא העיניין.

"בטח, זה ממש פשוט" אני אומר למייקל בזמן שידו נעה באלגנטיות לעבר כיס הישבן.

"בוא אני אסביר לך, אח חורג זה…"

זה לא עוזר. מייקל נעול על להוציא את האייפון.

"מייקל! אני יודע מה ההבדל!! לא צריך בשביל זה פאקינג אייפון בן אדם!"

"אוקיי אוקיי. רילקס דוד. ג'יז".

רילקס?! עיתוני הבוקר של השבוע עקבו בנאמנה אחרי בחור מקווינס שהחליט להיגמל מההתמכרות שלו לחיים המודרניים. הוא מצא עצמו מבזבז כל כך הרבה זמן על אינטרנט, טלוויזיה, ו… פורנו, אז הוא החליט לסגור את עצמו באמבטיה. אחרי שבוע הוא יצא משם אחרי שלמד לפרוט אקורדים עלי גיטר, שינן את שמותיהם של 44 נשיאי ארצות הברית וניסח אאוטליין לספר חדש פרי עטו.

אני לא הולך להספיק את כל הדברים האלה במהלך חיים שלמים.

אז לתקוע את עצמי בשרותים אני לא מוכן עדיין (האריחים מזעזעים) אבל אם כולנו נזרוק את הסמארטפונים לאמבטיה (עם דגי פיראנה… ב-3D!!) אולי גם נלמד דבר או שניים, משהו שדורש יותר מאמץ מעוד חיפוש בגוגל.