חברו הטוב ביותר

Jeff Koons (American, b. 1955). Balloon Dog (Yellow), 1994–2000

כבר כמה שבועות שמבעד הדלת של דירה 3 ב' נשמעות נביחות קורעות לב ועור תוף. כמובן שבבניין משותף בניו-יורק, הבעלבוס אוסר על הדיירים להחזיק חיות מחמד, אבל הסעיף הנ"ל בחוזה השכירות נראה מאיים פחות כשלסופר של הבניין יש כלב.

לנו יש חתולה. הבאתי אותה מצעב"ח שבוע אחרי שנכנסו לסטודיו בעקבות חסך קשה בליטופים. הורי לא הסכימו להכניס שום יצור הולך על ארבע הביתה, כשיוצאי הדופן היחידים היו אחי ואחותי הקטנים, וגם זה היה לתקופה של שנה גג. האמת שרק מספר בעלי חיים ברי המזל זכו לראות את בית משפחת הולר מבפנוכו, וכל אלו הגיעו אלינו מהקצב בסופר ועברו טיגון בשמן עמוק.

רק פעם אחת הצלחתי להבריח הביתה דג זהב חי. אמא אכלה אותו. אחר כך מצאתי חתולת רחוב שהסתובבה אצלנו בחצר ובלילה הייתי מעלה אותה לחדר, עד שבוקר בהיר אחד היא נעלמה כאילו בלע אותה כלב. אבא אמר שהיא בטח נכנסה להריון והלכה לטפל בגורים שלה. אני תהיתי למה יש רעל עכברים מתחת לכיור. בקיצור אתם מבינים את תמונת המצב.

וזה לא שאני איזה דוקטור דוליטל אוהב החיות, אבל נראה לי שתמיד אחמוד דברים שחסרו לי בעבר. אף פעם לא היתה לי חיית מחמד אז אני ממש רוצה חיית מחמד. אף פעם לא היה לי מליון דולר אז אני מאוד מאוד רוצה מליון דולר. רטוריקה די פשוטה לא?

אז דבר ראשון שעשיתי היה לאמץ חתולה. כן לאמץ ולהניף אצבע מאשימה ומשולשת לכל אלה שקונים בעלי חיים בזמן שאחרים מובלים לגרדום. אלוהים למה לשלם מאות ואלפי דולרים על חתול או כלב כשאלה מחכים במכלאה? אז זה לא יהיה חתול סיאמי מדרום פרס. וואטאבר. אניווי, הבאתי את החתולה שהיא, כמו כל חתולה אחרת, מתנהגת כמו חתולה. ואני לא ממש מבין מה הבעיה עם זה. להפך, מה שמפחיד אותי בכלבים היא האהבה חסרת התנאים. קצת מלחיץ לא?

אז מה שהתחלתי להגיד זה שהכלב המזורגג מדירה 3 ב' נובח מהרגע שהשכנה עוזבת את הבית. נובח ולא מפסיק. שעות. ולא ממש אכפת לי מהרעש, אבל חראם על הכלב! עוד שניה יבלות במיתרי הקול ונבוט בראש מהשכן העצבני מלמטה.

לכן, בהזדמנות הבאה בה ראינו את ג'ינג'ר אמרנו לה שנשבר לנו הלב למשמע האומלל ובאחוות שכנים חד פעמית נהיה מוכנים להוציא אותו פה ושם וגם לאסוף לו את הקקי מהמדרכה. ג'ינג'ר אמרה ת'נק-יו-סו-מאץ' והסבירה שפרדי הכלב לא באמת רע, רק קצת מסכן, כי שלוש משפחות כבר זרקו אותו (מעניין למה…) ויש לו חרדת נטישה (אני מכיר פסיכולוג מצוין) ואנחנו רק יאללה יאללה בסדר משתגידי רק שיסתום קצת.

שלומית דווקא התרגשה מאוד מכל הסיפור. היא השאירה מאחוריה כלב אחד בארץ וגם גדלה עם איזה מעורב רוטווילר פסיכי בעל אוסף של פגרי יונים שאני לא ממש מבין איך הוא לא אכל לה את הראש כשהיא זחלה לידו.  הוא היה כלב מקסים היא אומרת לי, אבל זה מה שכולם אומרים לפני שחברו הטוב ביותר קורע לתינוק את הפרצוף. ואני? לי אין בעיה עם כלבים' כל עוד שהם לא רצים לכיוון שלי במהירות עם קצף בפה. אבל כן יש לי בעיה עם לכוונן את הלו"ז שלי לפי איזה יצור שעיר ומסריח. בגלל זה לקחתי חתולה, כי אני  לא צריך לחיות לפי הפיפיקקה שלה. נראה למישהו שזה הגיוני לקום חצי שעה לפני שצריך לקום בגלל שרקסי צריך להתאוורר?

בערב שבת הפרדי לא הפסיק לנבוח אז לקחנו את המפתח ספייר ושתי שקיות פלסטיק לאיסוף. כשפתחנו את הדלת מצאנו כלב גמדי אך נלהב מספיק בשביל לקפוץ ולהביא לי לק במצח ומיד אחר כך להתענג על הפולקע של שלומית. הכלב במידית התחבר לרצועה כאילו לא היה בחוץ לפחות עשרים דקות והנה שלושתנו מטיילים ברחובות ברוקלין, שניים מאיתנו מדברים על דא ועוד קצת הא והשלישי מריח פיפי על קירות.

אחרי שעתיים בהן פרדי כבש בשתן את מרבית ברזי הכיבוי בשכונה, חזרנו לכיוון הדירה בסיפוק רב וציפייה לכמה שעות שקטות. אבל מה, בשניה בה סגרנו את הדלת מאחור בשיא הנונשלנטיות, הכלב התחיל לצייץ. הציוצים הפכו מהר ליללות שהפכו אחרי חמש דקות לנביחות. חמש דקות ראבאק! שעתיים הסתובבנו עם הבן כלבה הזה ברחוב וככה הוא אומר תודה? מה כבר שכח?

ואומרים שחתולים לא מעריכים מה שעושים בשבילהם.

מניפסט היורד – על מחאת האוהלים בניו-יורק

Gustave Courbet. Burial at Ornans. 1849. Oil on canvas

טוב בסדר אז אנחנו גרים בנויורק אז מה? זה אשמתנו? תאמינו לי שאני כואב את כאב השובתים בשדרה. הנה רק הבוקר שילשלתי מחשבון הבנק כאלף חמש מאות דולרים לטובת אדון קופלמן, הלנדלורד החביב. סכום שלא רואה מרחוק את קו מחצית ההכנסה החודשית שלנו, אז יאללה יאללה, שאף אחד לא יקשקש לי שבחו"ל לא קשה.

כן היאוש נעשה יותר נוח. כן גם הביצה פחות צמיגית. צמיגית! אבל להגיד שמצב הסטודנט האמריקאי בן השלושים פלוס מינוס הוא טוב יותר ממצב הישראלי? מה זה לא. כל הכסף שנכנס ככה יוצא. עובר ולא שב. ועם כל הכבוד למסכנסה, האויב הכי גדול של המשכורות זה העדר תפיסת מושג החיסכון, אותה דרך חיים ראוותנית שאנחנו הישראלים מכורים לה, כולל אלו שמחזיקים כרגע את יתדות המאהל. אני לא קורא לאף אחד מפונק או ילד סושי כמו חברי, חברי הכנסת, אבל בכל זאת צריך ללמוד לשאת בתוצאות של רף חיים גבוה בעיר הגדולה.

מדברים על שחיקת שכר ויוקר מחייה ועליית השכירות אבל ראבאק, כולם בתל-אביב מפרקים כל לילה מאות שקלים על בירות בלי לראות בעיניים. המסעדות, הסושיות, השפים, פעם אחרונה בארץ שילמתי איזה ארבעים שקל על פיתה כי אייל שני חתום עליה, כי גם אני, גם אני חולה בבזבזנות המשוגעת הזו.

וכאילו לדור ההורים היה כל כך קל לעשות ולחסוך כסף. הלוואי והייתי מסוגל לשמור על הארנק סגור כמו אבא ואמא. לצאת למסעדה אולי פעם בחודש. לא לעוף על חופשות וסופי שבוע כל שני וחמישי. שלא לדבר על סבא וסבתא שתיעדו כל הוצאה בפנקס. פנקס! תשמעו להיות מעמד בינוני זה לא כיף, אבל גם לא בלתי אפשרי. חברים יקרים, איך אפשר להיות בטוחים לגבי מחר כשכוסאומו לגבי היום? מה פשוט הגענו לגיל שכבר לא נעים לבקש כסף מאמא ואבא אז רצים לבקש מהממשלה? לא. צריך להפסיק עם אורך החיים המתירני ולשבת קצת יותר בבית. או באוהל, וואטאבר, אבל תפסיקו לעשות כבר קניות אצל AM:PM גודאמאיט הם אונסים אתכם.

סתם ת'אמת שאני ממש שמח לראות את הארץ בוערת סופסוף ומהסיבות הנכונות שבאות מהמקום הכי אמיתי. כיף לראות את ביבי מקבל בראש ועל מי אני עובד, אנחנו בניו-יורק כי יותר טוב פה, בעיקר לגבי אותם הדברים אשר מצעידים עשרות אלפים ברחובות תל-אביב. עם זאת אני מאמין שהיתרון הגדול שיש לארה"ב על ישראל הוא בכלל לא כלכלי. כאן באמריקה בניגוד לארץ, התושבים עדיין מחזיקים בזכות לחלום.

כי כמו שהבנתם, זה לא שאנחנו נמצאים במצב טוב יותר מאחינו היושבים באוהלים. אני לא זוכר בכלל מה משמעות המונח "לסגור את החודש" והמינוס הארור תמיד נשאר שם, אם לא הולך ותופח, אבל כל אלו לא מעידים על כך שהחלומות שלי מתרחקים ולהפך.

דבר ראשון, המקום הנפלא הזה איפשר לנו לעשות מה שאנחנו באמת רוצים. שלומית הצליחה להתברג למצוינים שבבתי הספר הרפואיים במדינה ועוד רגע מסיימת דוקטור ואני לומד לי ספרות בלי להתבייש מאף אחד. להגיד לכם שבארץ זה היה קורה? אין מצב. להגיד לכם שאני מסוגל להפנות אצבע מאשימה כלפי מישהו? ממש לא. תראו לא קל להגיד מי אשם בכך שהשנה נפתח הקורס לספרות באוניברסיטה העברית עם שלושה סטודנטים. זו שאלת הביצה והתרנגולת. האם זו הממשלה שהזניחה את האקדמיה או 90% מהסטודנטים שפשוט הולכים ללמוד בשערי משפט.

אבל מה שאני כן יודע הוא שבסופ"ש האחרון חברים מהממים הזמינו אותם לבית הוריהם בקייפ-קוד. בית קיץ בו הם מבלים שלושה חודשים בשנה ולא, הם לא עורכי דין ולא כלכלנים ולא שועלי וול סטריט. הזוג הנחמד הם אקדמאים בדם, זוג מדענים ושוכני מעבדות שלא רק שלחו את שלושת ילדיהם ללמוד במוסדות המפוארים ביותר שיש לאמריקה להציע, אלא גם הצליחו לשמור בצד בשביל בית קיץ צנוע ולא רחוק מהים, בו הם חוקרים צדפות ועושים על האש עם שאר חבריהם הפרופסורים.

בחתונה אקראית בארץ שלומית פיטפטה עם שכנתה לשולחן המוזמנים אשר התגלתה במהרה כפיזיותרפיסטית מן המניין שעובדת לרווחתה תמורת עשרים וחמישה שקלים מלאים לשעה. המטפלת החרוצה נאלצת להתרוצץ בין שתי עבודות בכדי להגיע למשכורת נורמלית, משכורת ששלומית תעשה כאן בהינד עפעף. על ההכנסות העתידיות שלי כמורה ומחנך בארץ ישראל אני מעדיף לא לחשוב בכלל. שוב, לא שכאן אנחנו לא במינוס, אבל לפחות עוד לא מישכנו את החלומות ואפילו בית קיץ נראה אפשרי. בתאוריה.

אז להגיד לכם שאנחנו רוצים לחזור? בטח. מתגעגעים רצח. להגיד לכם שנחזור? בשביל מה? 25 שקל לשעה כשקוטג' עולה שמונה שקל? לא תודה.

בינתיים אנחנו מצטרפים למאבק ויוצאים לקמפינג בקולורדו.

מה? לא תופס?

Mother to Son

BY LANGSTON HUGHES

:Well, son, I’ll tell you

.Life for me ain’t been no crystal stair

,It’s had tacks in it

,And splinters

,And boards torn up

  –And places with no carpet on the floor—

.Bare

But all the time

,I’se been a-climbin’ on

,And reachin’ landin’s

,And turnin’ corners

,And sometimes goin’ in the dark

.Where there ain’t been no light

.So boy, don’t you turn back

Don’t you set down on the steps

.’Cause you finds it’s kinder hard

–Don’t you fall now

,For I’se still goin’, honey

,'I’se still climbin’

.And life for me ain’t been no crystal stair

אני צורך משמע אני קיים

השבוע דיסקסנו בכיתה על השלכות תרבותיות של חברה אובר-צרכנית. אני בטוח שזה היה דיון מעמיק וענייני אבל האמת שלא ממש התרכזתי כי הייתי עסוק בלפנטז על הפלייסטיישן 3 שקניתי באותו הבוקר באמאזון וצריך להגיע לקראת הסופשבוע. זה לא שאני איזה גיימר. המשחק וידאו האחרון בו נגעתי הגיע על דיסקט. רך.זה היה דיגר.

אז למה אני צריך פלנסטנשן? כי למה לא?

תכלס, אני כבר מלאזמן רוצה את המכשיר הזה. בערך מאז שהייתי בן 17. אז מה אם שיא הטכנולוגיה אז היתה סגה-מגאסון וסוני עוד היו עסוקים בלפתח את הווקמן. החשבון די פשוט… באותה שנה התפרסמה כתבה על האלבומים הגדולים של כל הזמנים. בורן טו ראן של ספרינגסטין היה אחד מהם. לא ממש הכרתי את המוזיקה של הבוס אבל אמרתי ננסה. התאהבתי. מאז אני גרופי. אני משלם על כל פליצה חדשה שספרינגסטין מפריח מכיוון ג'רזי. השנה הוא הוציא קופסא מהודרת עם מלאן שירים גנוזים. שלושה דיסקים ובלו-ריי. קניתי. אבל אין לי נגן בלו-ריי. אוקיי? אוקיי אתם מתחילים לראות את הקשר? בקיצור מגיל 17 אני רוצה בלו-ריי.

"כן אבל אם בלו-ריי אז למה פלייסטיישן" תשאלו.

כי למה לא?

"הקונסולה מגיעה עם נגן בלו-ריי בילט-אין" אמרו באמאזון ואני יודע שתמיד עדיף בילט-אין מאשר בילט-אאוט ובכלל, כל הביקורות אמרו שאם כבר בלו-ריי אז שיהיה פלייסטיישן. כי למה לא?

כל האתרים אמרו את זה ואני כבר חודש וחצי רק קם וניגש ללפטופ לבדוק ביקורות. מכירים את זה? אני מעוניין לערוך את הקנייה החכמה ביותר ולהיות הצרכן הנבון ביותר. כמובן שצרכנות נבונה משמעה לא לקנות שום דבר שלא צריך, בעיקר כשאין כסף, אך לא בכך עסקינן. הייתי כולי בתוך הזיית הביקורות, בטריפ סקר השוק. זה מתחיל בקריאת כתבה רנדומלית על טלוויזיה חדשה ונגמר בריור מול פלזמה 72 אינץ' בחלון ראווה של בסט-ביי.

פעם שעברה זה קרה לי עם מצלמה. בלוג טכנולוגיה בישר על השקת דיגטלית חדשה עם לוק רטרו מטורף שגם יודעת לקחת תמונות. במשך חצי שנה פנטזתי על רכישה. חלמתי בלילות על צמצמים, על פיקסלים וגם היו חלומות כחולים על ערבי חילוף עדשות. לא הצלחתי להתרכז, לעבוד, רק מיללתי ופיללתי ליום בו היפהפיה תהיה שלי. בסוף לא רק שקניתי את המצלמה, אלא הוספתי לה גם שלוש עדשות וינטג', פילטרים ונרתיק נשיאה מעור ששומר טוב טוב על הרכישה מהרטיבות. שבארון. כמובן שהסוף הזה היה די מתבקש. מעולם לא הייתי צלם וגם לא עוזר צלם ואת המצלמה האחרונה שהיתה לי היו צריכים לשבור בסופר-פארם בשביל לפתח את התמונות. אבל זה לא משנה כי אם הרכישה לא היתה מתבצעת אז כל קשר ביני לבין המציאות היה נשרף כפילם בשמש.

אחר כך אמרתי לעצמי שאין יותר רכישות, לפחות עד הרכישה הבאה. וזאת תמיד מפתיעה אותך מאחור, בדיוק ברגע שחשבתי שזהו, אני לא צריך יותר שום דבר בחיים חוץ מפת לחם ומים ואולי איזה בבא-גנוש. אבל איכשהוא פתאום תמיד מגיע משהו חדש שממש אבל ממש אי אפשר לחיות בלעדיו וכך התחילה ונגמרה לה גם סאגת הפלייסטיישן, אבל מה אני יכול לעשות? כל הצרכניה הזו חזקה ממני. אני צורך אובססיבי וזהו צורך קיומי. עד כדי כך שאני עושה שופינג באינטרנט בעבודה ובלילה במיטה. בזמן שאני ישן. כן, גם לזה יש אפליקציה.

אבל מה שבאמת משגע אותי זה כמות הסרטים שאני מאכיל את עצמי לגבי קניית בלו-ריי לעומת האפס מחשבה שאני מקדיש לנגיד, ארוחת ערב במסעדה עם חשבון שלא רואה את המאתיים דולר מרחוק. למרות שגם אם מדובר באותו הסכום, אני אוכל את הלב חודשים לפני שאני אקנה איזה לפטופ שאני באמת חייב במאה חמישים דולר, אבל אני יעיף כפול כסף על איזה וינרשניצל בלי למצמץ. אני גם לא חושב פעמיים לגבי עוד בירה או עוד בקבוק יין או פאק-איט, למה שאני לא אשלם על כולם הערב, כי ככה, בא לי לעשות טוב. בקיצור, אחר כך שאני תוהה איפה לעזאזל נעלמה כל המשכורת החודשית אני מבין שזה לא הפלייסטיישן, זה האפטייזרים.

המכשיר יגיע בסופ"ש ואני בטוח שיהיה שמח, בכל מקרה הכי שחשוב זה שהגעתי למסקנה שלא משנה מה, בחיים אני לא מזמין את הפלייסטיישן לארוחת ערב.

דולר בלוז

Tracey Emin (I've Got It All) 2000, Ink-jet print

הייתי מאוד מבסוט כשהבנתי לראשונה שבאמריקה אין מינוס. רק פלוס. עכשיו אני בפלוס 10,000 באמריקן אקספרס. הירוק. יש גם זהב אחד. ושקוף עם ריבוע כחול באמצע שכולם תמיד מתלהבים ממנו כמה שהוא יפה. גם באלו אני בפלוסים. אמריקן אקספרס בטח ממש גאים בי. אחראי שכמוני.

טוב האמת שאף פעם לא הייתי טוב עם כסף. החשבון אצלי זה עו"לש. עובר ולא שב. בגיל שמונה עשרה ניגשתי לראשונה לבנק עם כל רכושי. מסטיק בזוקה ומגזין פלייבוי. אמרו לי שאני יכול לפתוח חשבון חיילים. במהלך השלוש השנים הבאות הפקדתי בחשבון ההוא משכורת חודשית של 300 ש"ח וכל שבוע הוצאתי 1000. אבל זה בסדר. ברור שאהיה במינוס. אני חייל! ברגע שאצא לאזרחי אתחיל לחסוך כמו גדול. השתחררתי מצה"ל. זה בסדר. ברור שאהיה במינוס. אני סטודנט! ברגע שאסיים את הלימודים אתחיל לחסוך כמו גדול.

כן… אני כבר רואה מה הלאה. ברור שאני אהיה במינוס. יש לי תינוק! ברור שאני אהיה במינוס. משכנתא על חלקת הקבר! וחוזר חלילה.

הורי היקרים ניסו כמובן להרביץ בי חינוך ומשמעת ללא הועיל. הם הראו לי מגירות על מגירות עם עשרות פנקסי ההוצאות המפורטים שהם ניהלו כשהיו בגילי. מה שגרם לי להבין שהיה להם הרבה יותר מידי זמן פנוי ושאבא שלי בטח עבד בלילות במפעל פינקסים. ובכל זאת אמא לא וויתרה והפצירה בי לתעד את הוצאותי. במהלך חצי שנה רשמתי כל רכישה ורכישה ללא יוצא מן הכלל. הסתבר שבזבזתי מלאן כסף.

אז כן אני חושב שכסף לא צריך לשבת אלא להתגלגל ובכלל אני שונא לדבר או לחשוב על כסף, אלא אם יש לי יומולדת ואני מכבה את הנרות ומבקש מיליון דולר נקי ממס. אבל בכל התקופה האחרונה כולם מדברים על כסף והכנסה, ושלטים ופרסומות בטלוויזיה. HR Block בילבלו אותי לגמרי כי פשוט לא הבנתי למה לכולם חסר פתאום כוח אדם והבוס בעבודה זרק עלי מעטפה, פתחתי אותה ולא היה בפנים צ'ק בונוס. רק טופס W2 שניגבתי איתו את השמן של הסנדויץ' טונה מהארוחת צהריים.

הכל התבהר כשמייקל השכן שאל אותי כמה החזר קיבלתי השנה ממָסָכנסה. צרחתי בפאניקה ורצתי לחפש את המשאית של הכסף. כשהבנתי שכאן זה לא רוסיה קומוניסטית אלא המאה ה-21, פתחתי את המחשב וחיפשתי את המשאית של הכסף הוירטואלי. הורדתי עותק גנוב של טורבוטקס. במבט לאחור זה לא ממש חכם להיות פיראט כשמתעסקים עם ממשלה פדראלית.

אחרי הזנת פרטים בסיסיים הגעתי לשלב הרציני. החזר מס ממשלתי.

משכורת שנתית: כמעט ולא. קרדיט: וואי וואי ועוד איך. דידקשן: כן בבקשה כמה שיותר.

כמה קשה זה כבר יכול להיות?

44) מס (ראה סוגריים). סמן אם המס הוא א.טופס (טפסים) 8814 ב. טופס 4972. 45) מס מינימלי אלטרניטיבי (ראה הוראות). צרף טופס 6251. 46) חבר את סך שורות 44 ו-45 והכפל את מספר השערות שיש לך בנחיר ימין במספר השערות שיש לך באוזן השמאלית. אם אתה ננס אשר מגיש מס חמאס, הינך רשאי להשתמש בתאריכון C-EZ במקום תאריכון C רק אם: דילגת על סעיף 1.2535 גימל או חיברת את סך תת סעיפי סעיף הסעיפון וחיסרת 2000 לירות כורדיות והתוצאה היתה או א' אוהל, או ב' זה בית או ז' בעין.

שלום שלום, תודה רבה שהסכמת לקבל אותי בהתראה כה קצרה, מיסטר אקאונטנט נכבד. מה אני צריך לעשות כדי שתראה לי בחשבון? רגע, אתה פותח במכתבים של הבנק? אני בסדר אני! כל הכרטיסי אשראי אומרים שאני אאוטסטנדינג. זתומרת יוצא מן הכלל! וגם הבאתי קבלות לדידקטבלס. הנה קבלה מהקפה של הבוקר. הנה קבלה מהניילס של שלומית. והנה קבלה על הקורס לתורת הקבלה.

רגע קבלה על מה אתה רוצה?? על תרומה? ממי בדיוק? מההומלסים? וואלה אולי פעם הבאה שאני אביא למישהו קורטר בסאבווי אני אבקש חשבונית מס? הא! תגיד לי, אתה רואה חשבון או יגאל שילון? עזוב אותך משטוית ודבר איתי במספרים אדון.

המספרים נספרים, המקשים מתקשקשים, לרוא"ח יוצא עשן מהאזניים ולי ירוק בעיניים. שואו מי דה מוני!

"מיסטר הולר, איי אם האפי טו סיי דאת יו גוט א ריטרן אוף…"

יש! יש! איי גוט איי גוט! תודה אלוהים, תודה אמא ואבא, סוף סוף לחובות לצרות ולדאגות, כי קיבלתי החזר מס. ומעכשיו, מעכשיו אני אהיה אחראי ומחושב לגבי כל מה שקשור לכסף. אז הוציאו את הפינקסים ויאללה שופינג כאילו אין מחר!

מכירת אשך, דם נמרים, צ'ארלי שין. ווינינג!

Andres Serrano, Immersions (Piss Christ), 1987

אמריקה, יו קיפ ברינגינג מי דאון. איך קורה ששוב אני צריך לנפנף מולך אצבע, הו אומה מפוארת, ולתהות הכיצד את מוכנה בקלות בלתי נסבלת להוקיע את גדולייך, כן כן, מעזרא פאונד לטי. אס. אליוט, גרטרוד סטיין ועד ארנסט המינגווי, ועוד שורה של יוצרים נועזים, חדשניים, מקוריים ופורצי דרך שנאלצו לברוח רחוק מהצדקנות והשמרנות האמריקנית וכעת הגיע תורו של נפיל נוסף, דמות אב ומופת לכולנו – הלא הוא קרלוס אירווין אסטבז.

מה? לא לא המשורר הלטיני. נו, זה מהטלוויזיה נו. כן כן נו… צ'ארלי שין.

שלום. קוראים לי רועי ואני נהנה לצפות בשידורים חוזרים של "שני גברים וחצי". טוב תהרגו אותי. לא לא בעצם יותר טוב, תפטרו אותי תתבעו אותי ותלעגו לי עד אור הבוקר. אבל אתם יודעים מה ההבדל בינינו? אתם יכולים לצחוק עד מחר אבל אני ווינר. לא לא התכוונתי לנקניקייה. ווינר ווינר יענו מנצח. כמו הכרטיס גירוד.

במודע או שלא, זאת אומרת במודע או תחת השפעת הר של קוקאין, צ'ארלי שין באמת ווינינג. האמת שהכול התברר לי אמש, בזמן צפיית מוות בסי.בי.אס. כן כן צפיית מוות, כזו עם יד אחת בתחתונים ויד שניה עם פחית פי.בי.אר והרגשה כללית שהמצב הקיומי שלי כל כך עלוב, שכבר עדיף היה אם הייתי נרקב באדמה ומועיל הרבה יותר בתור גוש קומפוסט אורגני. אניווי… בואו אני אתאר לכם מה קרה בפרק אחד של שני גברים וחצי:

החצי שהפך לרולה בלתי נסבלת נמצא בסופ"ש אצל האמא או שהוא מקיים יחסי מין בסמטא מאחורי הקניון או וואטאבר, ההפקה עשתה עבודה יפה בכדי להפטר ממנו, מה שמשאיר את שני האחים לבד בבית. אלן חוקר את צ'ארלי לגבי התוכניות שלו שכוללות "דייט, ובתקווה גם קצת אקשן" וכמובן שנשאלת השאלה האם זהו "דייט דייט" או "עוד אחד מהדייטים שעולים 2500 דולר" וצ'ארלי מסביר "אם זה היה עולה 2500 דולר, לא הייתי צריך לקוות שיהיה אקשן". כל זה קורה כמובן ביום האשה הבינלאומי.

קאט. דלת נפתחת. אלן, שכוב מול לפטופ כשהוא ערומקולו, צועק "ג'יזס!" וקופץ מאחורי המיטה בכדי להסתיר את מבושיו. צ'ארלי מביט בו באכזבה וכמו אח טוב הוא מייעץ לבדוק את MalibuPuddingGirls.com ועוזב לכיוון הדייט עם הדרמטולוג'יסטית שבדקה לו לאחרונה שומה על התחת והדבר הראשון שהוא אומר "זה לא פייר. את ראית את שלי ואני לא ראיתי את שלך" וכל העסק מתפוצץ כשהוא מגלה את גילה המופלג (47 !) ובורח הביתה רק בכדי למצוא את אחיו מענג את עצמו על הספה בסלון מול מאליבו פודינג גירלס דוט קום.

בהמשך הפרק, שאורכו בקושי עשרים וכלום דקות, אלן נתפס מאונן לא פחות מאשר שש פעמים, שלוש מהן במכונית המשפחתית עם מוזיקה מקסיקנית ברקע ובנוסף, צ'ארלי חוזר למילפית ונדלק על הבת הצעירה שלה שהיא בלונדינית בת 20, לומדת בקולג' וחוקרת את המיניות שלה גם עם וגם עם, אה ורגע! יש לה מצלמת וידאו במקלחת ואתר אינטרנט וכשאלן שומע על זה… נחשו מה הוא עושה ילדים?

פורנו בפריים טיים כן, נערות ליווי במציאות לא. אוננות על המסך שווה צחוק מוקלט, סקס בחיים הפרטיים אסון מוחלט. אלכוהוליזם בטלוויזיה זה גאוני, קוק בבתי מלון זה הרסני. והנה לכם פאראדוקס צ'ארלי.

הו אמריקה אמריקה.

לא ברור איך סי.בי.אס משדרים חצי שעה מלאה בסקסמים והומור זול אבל מפטרים את הדבר היחיד שעושה את התוכנית הזו לראויה לצפיה, בגלל… נו, סקסמים והומור זול. הרי סי.בי.אס לא ליהקו את שין לתוכנית בגלל הכשרון שלו בדיקלום סונטות של שייקספיר. הם לקחו אותו בגלל שהחיים של הסלב והפרסונה משלימים זה את זו במעגליות קוסמית נדירה ונראה שכל פעם שהרפר יוצא מהווילה שלו בסיטקום, שין הולך לדפוק איזו דוגמנית ולפדר את האף ולחזור לספר על זה לאחיו בסדרה וחוזר חלילה. יש להם אפילו את אותו השם הפרטי!

כשדיויד לטרמן שעושה קריירה מלצחוק על חולשות של אחרים עשה אחת אחת מהילדות המפיקות שלו בחדר המיטות שמעל האולפן, אמריקה חיבקה את גוש הגועל החרמן הזה, למרות תדמיתו השקרית. כי הוא היה קורבן פגוע כמו כלב פצוע וביקש מחילה מהאומה בשידור חי. לעומת זאת צ'ארלי שין-הרפר מתוסרט לדפוק בקבוקי וויסקי ולשתות בחורות כל ערב על המסך וכשהוא לוקח את זה הביתה הוא לא מעוניין ולא צריך לבקש סליחה מאף אחד. את הסיטקום הרדוד שלו אנחנו אוכלים כמו מיטלוף, אז למה שיתנהג אחרת בחיים? מה זה הסטנדרט הכפול הזה אמריקה?

עכשיו מדברים על ג'ון סטאמוס כמחליף פוטנציאלי. כן ג'ון סטאמוס, שהדבר הכי מסוכן שעשה זה להיות הסולן של להקת הרוק החתרנית "ג'סי והריפרס" בצער גידול בנות. אלא אם יחליפו את שין במל גיבסון, אין מצב שהתוכנית הזו תתרומם.

היום בבוקר צ'ארלי שין פרסם מודעה בה הוא מחפש מתמחה. כל מה שדרוש לי עכשיו הוא לסכם ב-75 למה אני האיש המתאים לעבודה. אני לא אספר לכם בדיוק מה כתבתי, לא מוכן שתגנבו לי את הרעיון, רק ארמוז שזה קשור במכירת אשך ודם נמרים. ווינינג!

הצילו, דיאטה!

Lucien Freud - Girl Sitting in the Attic Doorway,1995

עם הוודע לשלומית על הטיול הקרב ובא לקוסטה-ריקה היפה, החליטה הילדה לאוורר את בגדי הים העבשים מהחורף הניו-יורקי ותוך כדי לערוך סקירה קצרה של מצב האומה ומצב הגופה. עכשיו ברגע שראיתי את הבקיני יוצא מהמאחורה של הארון, דפקתי ספרינט לכיוון הדלת כי ידעתי שראשים הולכים לעוף. זו הרי משוואה כימית בסיסת אשר קובעת ששילוב של שני היסודות, בגד-ים וצלוליטיס, גורם לריאקציה קטלנית  של אסטרוגנים ושנאה עצמית, מה שבמקרה הטוב יכול להוביל לדיפיוזה מסתורית של שלושה גביעי האגנדז, או במקרה הרע לריסוק מראת הקיר לחלקיקי אטום תוך כדי צעקות "נמאס לי נמאס לי למה אני כזאת פרה למה?!"

אך עוד לפני שהספקתי להגיד "מרזי מורית" שלומית חסמה את דלת הכניסה ומשכה אותי באוזן לכיוון חדר השינה ושאלה את שאלת מיליון הקלוריות "אני נראית כמו אנג'לינה ג'ולי?"

שתיקה.

זהו אין הלך עלי קפוט. להתראות עולם אכזר.

שלומית מביטה בי עם רייצח בעיניים. אני מתעשת ואומר "לא" וחוטף משקל דיגיטלי בראש.

"מה לא?? מה לא!!"

"חומד מה את רוצה שאני אגיד לך את לא נראית כמו אנג'לינה ג'ולי. קודם כל יש לה כמה סנטימטרים עלייך במספר מקומות אסטרטגיים וחוצמזה מזה הקשר בכלל? את לא נראית כמו אנג'לינה ג'ולי בדיוק כמו שאני לא נראה כמו בראד פיט ושנינו ביחד נראים אולי כמו הילדים המאומצים שלהם מביאפרה, רק שיש לנו מלתחה פחות יוקרתית."

"אה באמת רועי?!"

"כן באמת שלומית"

"אוקיי אז אם אני לא נראית כמו אנג'לינה ג'ולי, אז אתה לא נראה כמו בראד פיט!"

"כן אני יודע שלומית זה בדיוק מה שאמרתי לפני שניה"

"אה. טוב מה אכפת לי אני עושה דיאטה!"

כפי שציינתי בשבוע שעבר, שלומית כבר ניסתה פעם לעשות דיאטה כאסח לפני שיצאנו לחופש אקזוטי. זו היתה דיאטת בזק סודית ובעלת מרשם בטוח להרזיה מהירה וקראו לה "דיאטת אריזות". שלומית היתה בעצם יכולה לאכול את כל האריזות של המאכלים האהובים עליה וללא הגבלה. קופסאות קורנפלקס היו מומלצות ביותר בגלל הסיבים. שקיות ביסלי ובמבה גם רצו חזק. קופסאות שימורים קצת פחות, למרות שיש בהן ברזל.

בסיבוב הנוכחי שלומית החליטה להציב לעצמה מטרות יותר ריאליות וקבעה שבשבועיים הבאים היא תוריד ארבעים קילו. מה שמשאיר לה בערך עשר ספייר.

הפעם היא גם החליטה לשלב את הדיאטה עם כושר. מאוד מומלץ. אך מכיוון שיש לנו שבועיים עד הנסיעה וצריך לעשות חדר כושר לפחות פעמיים בשבוע ולפחות שעתיים כל פעם, שלומית החליטה ללכת פעם אחת ולתמיד, למשך 48 שעות רצופות שיכסו תקופת אימונים של חצי שנה. אחרי חיפוש מהיר בגוגל שלומית גילתה לפחות חמש חברות דיאטה עם תוכניות כוללות אשר מבטיחות הרזייה מהירה. כל מה שצריך לעשות זה לחתום, לשלם ולקבל את האוכל במשלוח עד דלת הבית ולאבד שלושה עד ארבעה קילוגרמים בחודש. היא חתמה על כולם בתקווה שהיא תוריד ארבעה קילו כפול חמש.

הסברתי לה שיש לה בעיה רצינית עם כל המתמטיקה שלה אז בסוף היא החליטה לחיות על קופסאות סלימפאסט ומלפפונים שישמשו כקשית.

בהתחלה הכל הלך די חלק עד שהתחלתי לשים לב ששלומית אוכלת גם את הסלט וגם את המזלג. בתום שבוע תענית, חזרתי הביתה מהעבודה ומצאתי את שלומית נוגסת בשולחן הקפה. "זה בסדר, זה בצבע ירוק, זה בריא" היא אמרה ואני תפסתי אותה וצעקתי "זה לאקה עץ ירוק של איקאה ולא! זה לא בריא! מה אכלת היום??"

"מים" שלומית אמרה תוך כדי שהיא מלככת לי את האוזן. בלית ברירה גררתי אותה למטבח וחיברתי לה עירוי של בשר טחון לווריד.

"שלומית חמודה זה לא יכול להיות שבגלל איזה בקיני את תפסיקי לאכול. את יפה ומקסימה והרבה יותר נחמדה כשיש לך עגל קטן בבטן. מה את אומרת שבמקום דיאטה פשוט תקני לך בגד ים חדש?"

כעבור יומיים הגיע לי חבילה לעבודה מערב הסעודית. אחרי שכלבי המשטרה ריחחו וביטלו כל חשש לאנתרקס, פתחתי את המשלוח ומצאתי בורקה שחורה עם כיסוי ראש קומפלט.

"שלומית את לא מאמינה מה הגיע אלי היום לעבודה…"

"הבגד ים החדש שלי?!"

* זהו דרך אגב של סילברסטין הנפלא… והנה המילים!

** פורסם בידיעות אמריקה, 25.2.2011

סקס סמים ו-HGTV

Edward Hopper, Cape Cod Morning, 1950

…אומג'י! אומג'י! ל-HGTV יש דרים האוס 2011 וגם 50000$ וגם מכונית! אנחנו רק צריכים להכנס לאתר ולהרשם לתחרות! ואתה חייב לראות את הבית הזה רועי או.אמ.ג'י! הוא מדהים וזה בוורמונט אז זה טוב בגלל ההרים וגלידת בנאנג'רי. רועי אני הולכת לבכות… כתבה שלומית בהודעת טקסט אשר התקבלה בערב יומרביעי.

יצאתי בפאניקה מהשיעור והתקשרתי לשלומית מה קרה?! תגידי לי שהכול בסדר! מה את הולכת לבכות מה את השתגעת? הכל בגלל תחרות מטופשת בטלוויזיה?? לא לא רועי אתה לא מבין היא אומרת בחרדה מהעבר השני תוך כדי נסיונות נואשים להסדיר את הנשימה מבעד לדמעות. אתה לא ראית את הבית הזה זה הדבר הכי מאמם שראיתי בחיים שלי רועי אני חייבת את הבית הזה! חייבת! חה חה! אם זה לא יהיה שלי אני משתגעת. משתעת. אני אמרר לך את החיים. אני נופלת לקרשים ולוקחת אותך איתי אתה מבין! הא הא בולובולובולו בית חלומות שלי קטן הכי יפה בעולם… רועי! אתה עוד בכיתה? צא עכשיו עכשיו אתה לא מבין שזו ההזדמנות שלנו בן אדם אני צריכה שתרשום אותנו לתחרות בוא הביתה אין לך ממה לפחד.

שלומית, כמה זמן את כבר רואה HGTV?

מה? אני? HGTV? לא יודעת… היא עונה לי בקול רך ומתחנף.

שלומית, את רואה את הערוץ המטופש הזה מרגע שחזרת הביתה נכון? את כבר יושבת מול החור השחור הזה יותר מחמש שעות נכון? את יודעת שדיברנו על זה נכון? שלומית אני לא רוצה שתיבהלי אבל אני מתקשר לבעלבוס שיבוא עכשיו לכבות לך את הטלוויזיה.

אויש נו על מה אתה מדבר אני יכולה לכבות את הטלוויזיה אם אני רוצה.

אוקיי. בבקשה. אני מחכה שתכבי.

רועי!!! אתה חייב לראות איזה בית מטורף זה רועי אתה לא מבין הם מחלקים גם חצי מיליון דולר זה שלי שלי הכל שלי רק שלי אהההההה

שלומית תשתלטי על עצמך תראי לאן הגעת לאן תחתית החבית.

אוקיי אוקיי אני מכבה. אני שונאת אותך מטומטם!

חזרה לשיעור ואחרי חמש דקות עוד טקסטמס: "זה מוכרח להיות שלי! פליז פליז פליז בוא הביתה בשביל שנמלא את הטופס ביחד! אני חייבת את הבית הזה אומג'י! אני חושבת שיש לי התקף לב! אומייגוד אי קנט הנדל דה פרשר!  :- ( "

בזמן שכולם מדברים על סיגריות, אלכוהול, סמימקלים וסמימקשים הם לא יודעים שהסם הכי מסוכן זה המקום הזה בסוף הסקאלה, איפה שנגמרים הקישקושים, היכן שאין יותר תסריטים וההגיון הופך לצורות וצבעים כמו טריפ LSD זה נכנס למוח ומעביר את ההוויה העכשווית לעולם שכולו טוב. אבל בניגוד לאסיד ושות' הסם הזה לא מרחיב את האופקים אלא פשוט עושה OFF  למוח ומכבה את תודעת הזמן ולא משנה אם הם חותכים שם קרשים או ירקות במקום הזה בסוף הסקאלה, כי ברגע שנכנסת הופס הלכו לך חמש שעות. ערוצי אוכלגינהגבריםאופנהקניותמניות, חלק מקלפים את התודעה כאילו היתה משל בצל, או עוטפים את הכאן ועכשיו ברצועות בייקון ומקשטים בסוכריות גלידה צבעוניות. לפעמים הם משזפים את קירות ההכרה בצבע קרם, מחליפים את הספה ומשליכים החוצה את כל הפסולת שנאגרה בתאים. תאים תאים מתים ולא חוזרים וכשהכול טוב ונקי ויפה וטעים אז המציאות מתעוררת בחדר איקאה וחצי פיתה קפואה בפריזר וסטירת חיים מצלצלת.

בינתיים בבית שלומית התערבבה עם הספה ואני מגרד אותה עם שפכטל בחזרה אלי והיא ממלמלת חייבים למלא את הטופס   הגרלה בית חלו מות מיליון דולר    ורמונט ורמונט VT 2011 אחת עשרה אחת עשרה וזה לא נראה טוב בכלל אז אני עוטף אותה במיטה ובחלומות שאפשר להגשים וניגש לטלוויזיה ולוחץ שבע שלוש תשע ארבע ומנעול. זה יכאב מחר אבל מחרתיים כבר יהיה יותר טוב.

רועי? מה קרה ל-Home and Garden TV למה אני לא מצליחה לראות את הערוץ? היא שואלת ואני מסביר את עוד תודי לי מתישהואשהוא והיא נלחצת לאט לאט זה לא מצחיק רועי נו למה עשית את זה תביא לי תקוד ואני אומר להתראות שלומית תהי חזקה ורגע לפני שאני מנתק אני שומע צווחת אימים, בהתחלה באפרכסת ואחר כך בגלים, בתוך האוויר הקר שמלטף את העיר.

HGTV…

זה לא כל כך נעים לראות בית וגן סגור,

אך בכל זאת אהובתי,

לא הבטחתי לך אף פעם ערוץ של שושנים.

אינשאללה, נחזיר את השלום לניו יורק

Helen Levitt, New York, 1963

סיפור מסגד גראונד זירו או מסגד המריבה או מסגד "למי בכלל אכפת מהשטויות האלו, תבנו אל תבנו, רק תעזבו אותנו בשקט כבר יא-אללה" עבר מזמן את גבול הטעם הטוב. אם בהתחלה עוד חשבתי שיש כאן  שיעור מרתק בחברה אמריקאית, אני רוצה להגיד לכם שלאט לאט אני מאבד את צד יפה הנפש וחופש לכול וכול וכול הכעס הזה מרוקן לי את בלוטת הסובלנות, עד שרק רק בא לי שהמסגד הזה יעוף לי מעיתון הבוקר, שיעוף לי מהחיים.

אז מה? האם אני, איך אוהבים להגיד את זה בתקשורת עכשיו, "איסלמופוביק"? בטח שכן! כאילו, הייתי איסלמופוב כל החיים שלי, לא? הרי לעזאזל, גדלתי בישראל, המדינה היחידה בעולם בה אוטובוס היא מילה נרדפת ל"פצצת זמן מתקתקת" ו"שמע ישראל".

בטח…

כשהגעתי לעיר לפני חמש שנים, לקח איזה חודש חודשיים עד שממש התחשק לי צ'ולנט. היה קר וחורף ונסעתי לבורו-פארק בשביל לקנות קישקע. ביציאה מהסאבווי, רגע לפני שנכנסתי לשכונה הכי בני-ברק בניו-יורק, קולות של מואזין בקעו מתוך צריח לבן, והחמין של שבת העלה אדים נעימים של דו-קיום.

אחר-כך אני עוד אמצא את עצמי קונה חלב מהתימני בפינה, זה שלובש חולצה של שיחרור פלסטין, והוא מצידו יצא יום אחד עם אלת בייסבול בשביל להגן עלי מפני שיכור אלים. וכשנתייעץ עם המיצרי בבודגה, ונשאל איזה כרטיס חיוג מחזיק הכי הרבה דקות בשיחת טלפון לישראל, הוא בלי לחשוב ימליץ לנו על "יורוטל", לא פחות משלוש עשרה דקות לכל שיחה שהוא עורך לגדה המערבית.

Helen Levitt, New York, 1940

אבל בין כל האחווה, הסבבה והחלומות באספמיה, גם כאן מתעוררים לבקרים של פחד וחרדה. היה למשל את אותו שבוע בו כעסתי כל כך על שכניי מברוקלין, קבוצה של מוסלמים קיצונים שהתעצבנו על יוצרי סאות' פארק בגלל פרק בו מופיעה דמותו של הנביא מומחד בתחפושת דב. הם איימו בשן ועין וכריתת גפיים וקומדי סנטרל החליטו, בלית ברירה, למשוך את הפרק משידור.

וזה קרה כאן באמריקה, ארץ החופש, חופש, חופש, חופש הדיבור, חופש הדת, קיבינימט, אף אחד כאן לא באמת חופשי. בגדר האפשר. ואפשר לקנות כרטיס חיוג לישראל או פלסטין וגם להשאר בחיים. סוג של חופש.

לפחות להשאר בחיים.

יש מסגד בברוקלין. מסגד בשביל הזה מהבודגה. אפשר לשער שבמסגד הזה מתפללים חברי קבוצת הטרור מברוקלין שהיו פעם גיבורים על תוכנית מצוירת. מישהו סוגר את מסגדי ברוקלין בגלל הפנאטים האלו? מישהו מונע לפתוח מסגדים חדשים בברוקלין? אז בבקשה אימאם יקר, אל תבוא ותדביק תגיות של "איסלמופובים".

אסון מגדלי התאומים הוא פיגוע הטרור הכואב ביותר שחטפה ארצות הברית. אחד הארועים הקשים ביותר בהסטוריה של האנושות. והעיר המפגרת הזו עדיין מתלקלקת ובקושי מצליחה לבנות חניון על הבור הענק שנחצב בלב האומה. עשר שנים אחרי, ואנשים עוד פגועים וכואבים. מה תעשה? גם אם אתה צודק במטרתך, אימאם יקר, ואני מאמין בכל ליבי שאין סיבה הגיונית בעולם שתמנע לבנות מסגד שני בלוקים מגראונד זירו, אנחנו לא עוסקים כאן בהגיון.

בעיר הזו חיים ביחד ובכדי לחיות ביחד צריך לוותר לפעמים. רק לפעמים. שלומית למשל, לא אוהבת שאני משתמש לה במברשת שיניים. אז אני מאשים אותה בשינאת שיניים? קורא לה דנטופובית? לא. אני פשוט לא משתמש לה במברשת השיניים.

הרי אנו כולנו מהגרים או בני מהגרים בארץ הזו. באנו מבחירה ולרובנו יש גם לאן ללכת, אם באמת לא טוב לנו פה. זוהי אדמה מחבקת, תומכת בפליטים שעייפו מקרבות בבית, אנשים שבאו למקום חדש ומבטיח, בשביל לקבל פיסה שפויה של שקט והבנה, הידברות וסובלנות, מחוות קטנות שלפעמים נדמה כי נעלמו מן העולם.

אימם יקר, תהיה אתה האיש הגדול בסיבוב הזה, תוכיח לעולם שיש דרך אחרת ואינשאללה, תחזיר את השלום לניו יורק.

מישהו יודע איך אומרים דיבל באנגלית?

ביומולדתי האחרון, משפחתי לא הסתפקה בלשאול אותי את השאלה האקוטית "אז איך זה מרגיש להיות בן 27", אלא גם החליטו לצרף אותי סופית למועדון הבורגנות שבכנות, חשבתי שנותרו לי עוד כמה שנים טובות לפני הקבלה הבלתי נמנעת. כרטיס החבר שלי בא בצורת מסך טלוויזיה ארבעים אינץ' שטוח, שהחליף את השפופרת הקודמת שעלתה לי מאה דולר מתצוגה, אותה רכשתי בימים בהם הייתי צעיר, יפה ובעל עקרונות. הטלוויזיה הישנה לא עשתה לי רע ולהיפך, היא דווקא שירתה אותי בנאמנות. הייתי לוחץ על כפתור אדום והיא מצידה הייתה נדלקת, ומספקת לי שעות של הנאה. נכון, התקשרו מהמוזיאון לנצ'ורל היסטורי של ניו יורק וביקשו ממני לתרום את הטלוויזיה, כי היה חסר להם בדיוק כזה מקלט בתצוגת הניאנדרטלים, אחרי ששרידי הדגם נמצאו לאחרונה במערות אדם קדמון אי שם במערב גרמניה. אז מה?

בכל מקרה, אני לא יודע אם זו טכנופוביה או פיגורופוביה, אבל משהו לא מסתדר לי עם הטלוויזיה הזו שנראית כמו עצם זר בסלון. אולי היא צרה כמו יכולת הריכוז של ילדה בת חמש-עשרה שמדברים איתה על משהו שלא קשור לג'אסטין ביבר, אבל עם כל ההיי-דפינישן, היא גם מסמלת לואו-קונדישן בחייו של אדם, ההסכמה שהנחמה היחידה תבוא עם תווית מייד אין צ'יינה.

יאלי שעזר לי להתחיל את הסוף של חיי וייעץ בחוכמה אם גזר הדין שלי יהיה בגודל 37 או 40 אינץ', הביט במסך השחור ואמר "בוא'נה, אתה יודע שדווקא יהיה אחלה אם תתלה את זה על הקיר?” ואני הסתכלתי עליו במבט רצח וסיננתי "על הקיר מה? אני נראה לך מהבורגנים המסכנים האלה שתולים טלוויזיה על הקיר? מה קרה לך! אתה לא יודע שיש לי עקרונות? יש קווים אדומים שלא חוצים!” כי לתלות טלוויזיה שטוחה על הקיר זה שיא הנובורישיות, זה אפילו יותר גרוע מלתלות תמונה של הילד הבוכה, אבל אני לא הולך להיות פתאטי כזה, אני הולך להוכיח שיש לי עוד זכות קיום בעולם, אני הולך לעשות משהו עם הידיים, אני אבנה לי שידה!

כמובן שאין לי מושג איך בונים כלום. בארגז הכלים שלי אפשר למצוא מסמר, ופלסטר, למקרה שאי פעם אשתמש במסמר ואפצע. פעם בניתי לעצמי עמוד שידרה אבל גם הוא כבר נשבר מזמן ובכלל, שתי ידיים שמאליות גם לא תקף עליי, יותר מדויק שתי ידיים בגבס. בכל זאת רציתי להוכיח שאני גבר גבר בן גבר, אז קמתי בבוקר יום ראשון והלכתי לכיוון האופנוע. שחונה ליד תחנת הסאבווי ולקחתי את הג'י טריין להום דיפוט, או בלעז “ביי אנד בילד”.

ותראו אני, ככה בחיים, קופירייטינג דירקטור ביום וסטודנט לליטריטשר בערב, ובלילה בלילה אני חולם ב… אנגלית. אבל איך אומרים באינגליש דיבל מישהו יודע?? עכשיו לך תסביר למוכר מה זה דיבל. קודם אני מנסה להגיד את זה במבטא אמריקאי, מה יש להפסיד. “יו גוט דייבללל?" אני אומר למוכר, “דיייבללל… דייבבלל!!" אני ממשיך לגלגל את הלשון והוא אומר באוזניה "איי הב א ספיישל קוסטומר, ניד אסיסטנס". אה הלו?! אחותך ספיישל, תקשיב לי, ואני מנסה לשנות טקטיקה ולשלב יכולת תחבירית של בן חמש עם תנועות ידיים של בבון: “אתה רואה את המסמר הזה, הוא עובר דרך הקרש ובצד השני פוגש קיר. אני צריך את הפלסטיק הזה שנכנס לחור שקדחתי בקיר מבעוד מועד שיחזיק את הבורג שעובר דרך הקרש". המוכר אומר לי "או, אוקיי, דה איירקונדישינר דיפרטמנט איז און אייל שמונה" ואני מחליט לחזור הביתה ולאלתר דיבל מקגיוור סטייל.

שלומית פותחת לי את הדלת וסוגרת לי את הדלת. "אני לא נותנת לך להכנס! אתה זוכר מה קרה כשניסת פעם אחרונה לתלות תמונה? זוכר? בבניין קוראים ליום הזה 'ההצפה הגדולה של 05'. אין מצב שאתה נוגע בפטיש!" אני שומר על קור רוח, מפנה את אחורי לכיוון הדלת ומתקופף באלגנטיות. הרי ידוע שביולוגית, נשים לא יכולות לעמוד בפני חריץ האינסטלטור הסקסי. כמובן ששלומית פותחת מיד את הדלת ומושכת אותי פנימה. "בסדר בסדר! רק תרים את המכנסיים אידיוט! אתה עושה פדיחות מול כל השכנים".

שלושה קרשים. ברגים. מקדחה. פלס. שלומית מביאה את ערכת ההחייאה הביתית. כל מה שצריך לעשות הוא לקדוח שני חורים בקרש התומך ולחבר אותו לקיר. קלי קלות. מקדחה ביד אחת, קרש בשניה, הרעש המשכר של המנוע האימתני, עוצמת הסיבוב החודר, ריח העץ השרוף… רגע… ריח העץ השרוף??? יא-אללה, אני חושב לעצמי תוך כדי מריחת יוגורט על כוויות דרגה שלוש, אם רק לאדם הקדמון היתה מקדחה, הוא היה מגלה את האש בצ'יק צ'אק.

אחרי ארבע שעות, חמישה חתכים ושישה חורים בקיר במקומות לא נכונים, יצא לי משהו שנראה כמו אינטרפרטציה מודרנית לפירמידות במצרים. אנחנו נעמדים מול יצירת המופת האבסטרקטית וחושבים אם להתקשר לפראנק גארי או לתרום את האינסטלציה למומה.

"את יודעת מה שלומית" אני אומר, "דווקא יהיה אחלה אם נתלה את הטלוויזיה על הקיר".

משפחתי וחיות אחרות

הקיץ של ניו יורק מספק עניין רב לחובב הטבע המצוי. כפי שכתב ג'ארלד דארל "מדהים לגלות שאנשים מסוגלים להביט על בעל-חיים או על צמח ולאמר 'כמה מגעיל!' או 'כמה נורא!'" דארל תמיד טען ש"חובב טבע אמיתי צריך לראות את הכול באופן אובייקטיבי. שום יצור אינו נורא. כל היצורים הם חלק מהטבע".

מאז ומתמיד מצאתי את עצמי נרגש מול העולם שמסביבי. כבר בגיל חמש שש הפגנתי חושים מפותחים לגבי החי והצומח. בגן חובה למשל, הייתי מפיק הנאה מרובה בלמידת תל הנמלים בחצר, מתרשם מהעבודה הבלתי פוסקת של הפועלות החרוצות, ואז תוחב את הנמלים לאף ואוכל את החול. קריירת הטבע שלי המשיכה בחקר מדוקדק של שאר חרקים למיניהם, בעיקר הפקתי הנאה רבה מלבחון טחביות או פרות-משה-רבנו בעזרת זכוכית מגדלת ועם קוארדינציה מדויקת של קרן-אור וזכוכית, ללמוד את היצורים האומללים האלו בזמן שהם עולים בלהבות ונמוגים לאיטם במעגל החיים.

הרומן שערכתי עם עולם החי והצומח מצא מנוחה בין הגילאים 7 עד 28 בהם השקעתי את מיטב זמני בהתעסקות עם נושאים אקוטים יותר כמו לספור את כמות השערות שצומחות על כף רגלי השמאלית. אך כפי שציינתי מקודם, הרנסנס עם הטבע פרח לאחרונה בזכות המטרופולין הגדולה, האם ניו-יורק, אשר בקירבה עולם יצורים מופלא ונחבא לעין, עולם המתפרש הרבה מעבר לבית שיחיו של ראנג'יב מהדלי שמוזג את הקפה, למרות שזה מתפקד כבית גידול מרתק לשלל אמבות ובקטריות אשר ראוי לדיון מעמיק בפני עצמו.

אך הנה אני מברבר על יערות, בריכות ופטריות ריקבון וסוטה מן הנושא העיקרי. חה! אפשרו לחובב הטבע לפתוח בשיחה על מושא תשוקתו והרי הוא ידבר עצמו לדעת!

לעניננו, עושר החיים בסביבות הבית הוא רב ומזה מספר שבועות חוקר אני את אורך חייו המרתקים של עש הדגנים המצוי. אותם פרוקי רגליים השייכים למשפחת הפרפראים, מתעופפים בביתי הקט ללא הפסקה. זו פלישה העלולה להיות מטרד גדול מאוד, אך לי היא דווקא מועילה בתור אימון קרדיווסקולרי יומי, כאשר אני רץ אחרי הפרפרונים מחדר לחדר עם כרית ביד אחת ושואב אבק בשניה, צועק וזועק "נבלות. תעופו. תעופו. מה עשיתי לכם רע??"

אכן, מגורי האדם מספקים מקומות חיות מגוונים. מקומות המסתור בבית מרובים ממש כמו בחוץ, ועש הדגנים מצא לו חום ומחסה בארון המזווה שלי, בתוך קופסאת אורז טקסמטי עם שעועית יבשה. כאשר הבחנתי בתגלית מרעישה זו, אחזתי בבית הגידול ומרוב התלהבות העפתי אותו מבעד לחלון, אל חצר השכנים שאני לא אוהב כי הם עושים לי רעש בלילות. פרצי רגשות עזים כאלו אופיניים למדי בקרב אוכלוסיית חובבי הטבע, אך מן הרצוי לשלוט עליהן שמא יאבדו כל הדוגמיות והחומרים המיקרוסקופיים.

התקלות נוספת עם עולם החרקים המאלף נקרתה לדרכי בסביבת המטבח, נחלת בעלי החיים הקטנים. ישנם מינים רבים של חסרי חוליות אך כפי שציינתי בתחילה, הנמלים אהובות עלי יותר ביותר. חובב הטבע יתרגש מכל מפגש עם היצורים הזערוריים, לא משנה אם אלו נמלי הקציר השחורות, או אפילו נמלים אדומות, הרי יפצח חובב הטבע במחול, וירמוס ברגליו את שיירת הפועלות הצפופה.

מראה הנמלים מרתק פי כמה כאשר מוצאים אותן בכלי הסוכר, משום שזוהי הזדמנות נדירה לצפות בשיירה הצבאית פוסעת עם השלל אותו בזזו. אל תתנו לשם הקבוצה להטעות אותכם, חסרי חוליות אלו מאופיינים בשלד חיצוני קשה ויכולים לשאת משקל הגדול בהרבה ממשקל גופן. הנכם מוזמנים לערוך ניסוי ביתי ובעזרת הבהן ללחוץ בחוזקה על גבן של הנמלים בשיירה, אחת אחת, אחת אחת, ולבדוק עד כמה הן חסינות לכובד, רצוי תוך כדי ליווי ווקאלי המתאפיין בהגיית "סקוויש. סקוואש" עליזים.

בנוסף, ניתן לבחון את עמידות הנמלים לנזקי הסביבה. בימים אלו, כאשר מדברים ללא הפסקה על בעיות האוזון וההתחממות הגלובאלית, מעניין לבדוק איך משפיע שינוי ביולוגי, כמו ספריי רעיל, על חיי הנמליים. הרשו לי לשתף את ממצאיי המצביעים על קטל מוחלט, אף לא נמלה אחת נמצאה עומדת אחרי הגשם הכימי-ביולוגי, ממצא מדאיג מאוד. התפתחות מעניינת קרתה ברגע שנוכחתי לדעת כי נמלי הבית הפולשניות לא מוצאות את דרכן אל מטבחי דרך הרשת הבלויה בחלון הצידי, או לא, הנמלים הקימו להן מושבה מופארת בתוך שק חול העציצים שמונח לו מתחת לכיור. בסופו של דבר החלטתי לעקור את הנמלים מעירן המסואבת ולערוך להן רילוקיישן אל פח הזבל, שם יוכלו להנות משלל תזונה אורגאנית ויהיו מוגנות מפני מתז רעל נוסף.

בזאת אסכם ואומר כי עבודתו של חובב הטבע בבית חשובה לא פחות מזו של חובב הטבע בשדה. אין צורך במרחב גדול או ציוד מתוחכם. כל מה שצריך הוא פחית ספריי רעיל, כרית ג'יפה מלאה בגוויות חרקים, שואב אבק חזק (עדיף עם מוט הארכה בכדי להגיע לפינות גבוהות וחשוכות) כמות מכובדת של עצבים וכדאי גם שהיה בנמצא להביור צבאי אחד, וכך יכול חובב הטבע לצפות, להעריך, להבין שכל היצורים הם חלק מהעולם, ולקוות שהטבע ישאר לי מחוץ למטבח.