אל מים בין לאומיים

בסוף השבוע שעבר החלטנו שלומית, נועה ואני לצאת לטיול רגלי בשמורת Bear Mountain שנמצאת על גדות נהר ההדסון. היציאה למבצע הייתה ידועה הרבה זמן מראש, וההכנות כללו איסוף מידע על הפארק ועל דרכי ההגעה, הצטיידות במנות אישיות לדרך ומנת פיקניק משותפת לצהריים. שמחים וטובי לבב יצאנו אל דרכינו וכאשר הגענו לפארק עמדנו מול שני חצים, אחד הוביל ימינה, על עבר נקודת ציון "Tower H" והשני הוביל שמאלה, אל דרך שנקראת “SBM”. נועה ואני החלפנו מבטים, אומנם תיכננו את הטיול אבל לא עד כדי כך. נועה אמרה SBM ואני אמרתי וואללה, בטח זה אומר "Summit Bear Mountain". יאללה סבבה.

עם מיני סוגים של גבינות רוקפור ופרושוטו מעושן, אבל רק עם חצי ליטר נוזלים לשלושתינו, יצאנו לדרך לא דרך, הסתבכנו בשבילים, ברחנו מדובים ואחרי שש וחצי שעות של הליכה בהרים בלי טיפת מים, מצאנו עצמנו תופסים טרמפים בכביש מהיר של מדינה אחרת, מחכים שמישהו יוציא אותנו מהבוץ שאליו נכסנו. "זה השלט המפגר הזה. הם לא יודעים איך לסמן מסלולים" האשמנו ושלומית, ששונאת גם ככה טבע, בעיקר אם הוא לא מדיום-רייר בצלחת שלה, הייתה הקורבן המרכזי של חוסר התיכנון המביש של ועדת הטיול. בעיה שלה אמרנו, היא הייתה מודעת לסכנות.

עכשיו עם כל הפאשלות, הבעיות, וההסתבכויות, לך תסביר לאנשים כמה שהיה לך כיף. דווקא לנתניהו, ברק, אשכנזי ושות' לא הייתה ממש בעיה להסביר לכולם כמה שהם סבבה עם הכישלון הצורם שלהם בלב ים. בעיה שלהם, הם אמרו, הם היו מודעים לסכנה.

ובזמן שהסבבה של שלושה טמבלים ביערות ניו-יורק הפכה לעשר שעות מתישות של איבוד וצחוקים ביער, השטויות של שלושה פוליטקאים אימפוטנטים עלו לחיילים במכות רצח, בחייהם של תשעה "פציפיסטים" צמאיי דם ותקשורת, ובתדמיתה הגם כך מקרטעת של מדינת ישראל. נועה ואני התפטרנו לאלתר מתפקידנו בראש ועדת הטיולים, השאלה מה יהיה עם ראשי הוועדות האחרות.

עכשיו לך תסביר לחברים האמריקאים שלך משהו שאתה לא ממש יכול להסביר לעצמך. ובניו-יורק, אם תרצה בזה ואם לא, בסביבות 80% מאלה שמסתובבים לידך הם כמובן יהודים. כאלה שהקילומטרז' מרחק מישראל שלהם מהול תמיד במנה גדושה של רגשות אשם. כאלה שלא תשמע מהם אף פעם מילה רעה נגד ישראל. כאלה שתמיד שואלים למה עזבתי ומתי אני חוזר. אחרי המאורעות האחרונים הם רק חיכו לתפוס אותי לשיחה ולשאול מה לכל הרוחות קורה שם, וגם להגיד לי שטוב, טוב שאני פה עכשיו.

אז מה באמת קורה שם? לא יודע. כולנו עוד מנסים למצוא הגיון בין שלל הדיווחים, הטורים והפאניקה של ההורים. אבל בין לבין אני מנסה גם למצוא הגיון במה שקורה פה בניו-יורק, בברוקלין, אצלי בתוך הראש. כי בין ריענון לריענון של ynet והניו-יורק טיימס, אני מרגיש כאילו איזה די.אנ.אי של יהודי גלותי משתלט עלי ובזמן שההגיון אומר לקבור את הראש עמוק באדמה ולהוציא אותו רק כשיוסי שריד יהיה ראש ממשלת המזרח התיכון, גם רגש אחר מבצבץ, לא מוכר, פטריוטי כזה, שרוצה להגן על השם הטוב של המדינה, או של מה שנשאר ממנה.

זה בא בהתקפות, אולי בגלל חוסר האונים או תחושת היחיד. אולי בגלל הפחד שרק אני מבין משהו שהשאר לא. בארץ אני יודע שאפשר להתגאות ולהתבייש ביחד, לראות את שני המפלסים של האונייה, בעיקר בגלל שהעם כולו עליה, נזרק מסיפון לסיפון, חווה יחד את הטלטלה. כאן אני מרגיש לבד בים של תחושות לא ברורות. אני לא יודע אם אני צריך להתבייש, או שאני צריך להתגאות ואני מחכה שמישהו כבר יגיד לי.

שוק הפישפשים, יפו

אבל הפעם אף אחד לא אמר כלום. אף אחד לא קם, אף אחד לא הסביר. אפילו לא היה איזה ליברמן שאמר שום דבר משהו אידיוטי ומקומם. הייתי לבד, מנסה למצוא איזון ביו-טיוב, בין סרטים של צה"ל ואל-ג'זירה, בין "פעילי שלום" ל"טרוריסטים" וכשלא היה לי את הביחד של הארץ, הבילבול גרם לקריסת מערכות והקמת חומה של הגנה עצמית.

אבל גם עם רצון טוב של משרד הסברה על ספידים, נשארתי עם הרבה עובדות מצערות ומעט מאוד חומרים לעבוד איתם. ניסיתי להסביר לחבר'ה בעבודה שמדובר בסך הכל במבחני קבלה לריאלטי החדש "קדוש מעונה נולד" והפרס האולטימטיבי הוא מוות. ניסיתי לדבר על זה שהיו שם רוצחים להשכיר, לחשוב מה היה קורה אם ספינה שכזו הייתה מתקרבת לחופי ניו-יורק, עזבו ספינה, בחור עם פלופלור בתחת, הרי האמריקנים היו מפוצצים אותו לחתיכות קטנות של חופש.

ניסיתי. אבל בסופו של יום נשארתי עדיין מבולבל ומבוייש, והשאלות החשובות באמת נותרו ללא מענה. כי זה לא התפקיד שלי. אני לא תייר ופני הם לא פני המדינה. האמת, שגם פני תושבי הארץ כבר אינם מיצגים את פני המדינה. ואם חשבתי שאפשר לצאת מישראל ולהשאיר את הכל מאחור, עכשיו הגועל רודף אחרי מעבר לגבולותיה, אל מים בין לאומיים.