“הלו, דיס איז ראג'סטן ספיקינג פרום אנ.בי.אל.בי פאנדינג. אני רוצה להנגיד לך שאשתנך חייבת 1200 דולר על חנשבון כרטיס האנשראי שלה בגאפ ואם היא לא משלמנת לי עכשיו אני עושה לכם עגינה על הקרדיט היסטורי ולא זז".
“שלומית!!!!”
לפני חמש שנים הגענו לניו-יורק ומהר הבנו שאין חורף בלי נוצות והמעיל ששלומית הביאה מהארץ לא ישרוד את קיפאון האשראי וחייבים לבצע רכישה. מצחיק כמה שמילים הן שרירותיות ומתגלות כריקות מתוכן בעיקר כשמשעותן משתנה, אם רק רוצים. מעניין מה היה אומר על זה אבן שושן. נגיד מעיל. כולנו באים לפה כשהמילה "מעיל" מעלה בראשנו אסוציאציה של סווטשר קפוצ'ון מכותנה ואחרי ינואר אחד באמריקה "מעיל" פתאום אומר שבע שמיכות פוך אווז מחוברות עם ריץ'-רץ'.
אז מה עושים? נכנסים לגאפ ומחפשים מעיל חדש. ומה עושים כשמוצאים מעיל? הולכים לקופה. ומה אומרת הקופאית לניו-יורקרית הטרייה? “יש לך גאפ ממברשיפ? האם תירצי לפתוח גאפ קארד ולקבל עשר פרסנט אוף יור פירסט פרצ'ססס?” – “יאללה יאללה, בטח עשר פרסנט, ברינג איט און!”
ושלומית התחדשה במעיל והארנק התחדש בעשר אחוזי הנחה והנה עוברות להם חמש שנים וטלפון "הלו. מיי ניים איז מנג'יב ואני מאנ.בי.דנבי. יוניון-פאנדינג-סקוור ואנחנו מעכשיו אחראים לחיים שלך. כתוב לי במחשב שראג'סטן הקים חומה ומגדל על הקנדיט שלך וכעת אני הולך למצוץ לבנק שלך את משאביו הטבעיים, כל זאת אם לא תשלמו לנו אלף ומאנתיים דולרס. אנחנו לוקחים כנטיס אשראי ומאני מאני אונדרס".
“הלו הלו, חכה רגע מונג'אבי! אני לא יודע מי אתה ומה אתה, אבל אין שום חשבון איתך ולהפך, אני מת על צ'יקן קארי. אבל בחייאת מאבג'וני, אם אתה לא תרד לי מהאשראי, אני יורד פה על פרה! כאן ועכשיו אתה הבנת את זה?” מאג'נוב, בקרירות אופיינית ללאסי מנגו, פשוט נינתק לי הטלפון בפנצוף. ואני באמת לא מבין למה זה מגיע לי. מה? בגלל שאני הישראלי היחיד שלא נסע להודו אחרי צבא? בגלל שלא עשיתי באנג'י לגאנגס תוך כדי צעקות "אמא תעשי לי מרק עוף!”
ופתאום אני מבין מה הולך פה. תשמעו, הסוף לא יגיע מפיצוצים בטיימסקוור, אטום באיראן, חובות עתק בסין או משברים פיננסיים באירופה. עזבו אותכם מהכל כי ההודים תוקפים! אחרי שנים של קולונזייניג בריטי, ישראלי ומה לא, ההודים רוצים להשתלט על העולם בחזרה. כל הקטע הזה של האאוטסורסינג אולי התחיל עם שירות לקוחות של הבנק שלכם, אבל עכשיו זה הפך לאינסורסינג וההודים חושבים שהבנק שלהם!
או שאולי שלומית באמת לא שילמה על המעיל הזה אף פעם. כדי לשפוך קארי על המצב, התיישבנו יחדיו והתחלנו לעבור על קבלות ישנות. אני מצאתי בכיס קבלה מהבוקר על קפה בדאנקין דונטס ושלומית מצאה בתיק קבלה עתיקה על כרטיס סאבווי משבוע שעבר. שנינו הגענו למסקנה שכדאי להתחיל לשמור על קבלות ישנות. אחר כך החלטתי להחליף טקטיקה ובמקום לצעוק על ג'ומנבי, צעקתי על שלומית. גם זה לא עזר.
לבסוף הבנתי שמריבות לא יובילו לפיתרון ושיש לפעול בדרכי שלום. התקשרתי לג'ומנג'י. "תקשיב, אני מצטער על כל מה שקרה, אבל אתה חייב להבין, לא על גבי תבוא הישועה. לא אני כבשתי את הודו. לא בכוח הזרוע ולא בכוח הצינגלה. לא הקמתי מאהל צבאי ולא התנחלתי בהוסטל. לא מעניין אותי שנהב וגם לא טראק במערב. לא אותי אתה מחפש! אז בחיית תעשה לי מחיר על המעיל. מה 1200 דולר מה?! המעיל עלה כולה מאה פלס טקס אז בוא נסגור על מאה ועשר, בגלל העוגמת נפש".
רנג'יב לא השתכנע. אבל אחרי שהבטחתי לו שמהיום אני אוכל רק ארוחות מיקרו של רינה פושקרנה, סגרנו על 260 דולר ונסיגה חד צדדית של ההודים מהקרדיט היסטורי של שלומית. עכשיו כל מה שנשאר הוא להתחיל לאסוף את שברי הכיבוש ולקוות שיום אחד נוכל הגיע לעצמאות כלכלית אמיתית. ההודים הסכימו לשוב לקווי קרדיט 650 מה שאומר שבעתיד אולי נצליח לחסוך קצת כסף. לא הייתי הולך רחוק עד כדי חשבון קולג' לילדים, אבל לפחות בשביל לקנות להם שווארמה בפיתה… אההה סליחה פונג'אני הבטחתי… צ'יקן טיקה.
Organicgeek
מה יש לכם לאמר?