חברו הטוב ביותר

Jeff Koons (American, b. 1955). Balloon Dog (Yellow), 1994–2000

כבר כמה שבועות שמבעד הדלת של דירה 3 ב' נשמעות נביחות קורעות לב ועור תוף. כמובן שבבניין משותף בניו-יורק, הבעלבוס אוסר על הדיירים להחזיק חיות מחמד, אבל הסעיף הנ"ל בחוזה השכירות נראה מאיים פחות כשלסופר של הבניין יש כלב.

לנו יש חתולה. הבאתי אותה מצעב"ח שבוע אחרי שנכנסו לסטודיו בעקבות חסך קשה בליטופים. הורי לא הסכימו להכניס שום יצור הולך על ארבע הביתה, כשיוצאי הדופן היחידים היו אחי ואחותי הקטנים, וגם זה היה לתקופה של שנה גג. האמת שרק מספר בעלי חיים ברי המזל זכו לראות את בית משפחת הולר מבפנוכו, וכל אלו הגיעו אלינו מהקצב בסופר ועברו טיגון בשמן עמוק.

רק פעם אחת הצלחתי להבריח הביתה דג זהב חי. אמא אכלה אותו. אחר כך מצאתי חתולת רחוב שהסתובבה אצלנו בחצר ובלילה הייתי מעלה אותה לחדר, עד שבוקר בהיר אחד היא נעלמה כאילו בלע אותה כלב. אבא אמר שהיא בטח נכנסה להריון והלכה לטפל בגורים שלה. אני תהיתי למה יש רעל עכברים מתחת לכיור. בקיצור אתם מבינים את תמונת המצב.

וזה לא שאני איזה דוקטור דוליטל אוהב החיות, אבל נראה לי שתמיד אחמוד דברים שחסרו לי בעבר. אף פעם לא היתה לי חיית מחמד אז אני ממש רוצה חיית מחמד. אף פעם לא היה לי מליון דולר אז אני מאוד מאוד רוצה מליון דולר. רטוריקה די פשוטה לא?

אז דבר ראשון שעשיתי היה לאמץ חתולה. כן לאמץ ולהניף אצבע מאשימה ומשולשת לכל אלה שקונים בעלי חיים בזמן שאחרים מובלים לגרדום. אלוהים למה לשלם מאות ואלפי דולרים על חתול או כלב כשאלה מחכים במכלאה? אז זה לא יהיה חתול סיאמי מדרום פרס. וואטאבר. אניווי, הבאתי את החתולה שהיא, כמו כל חתולה אחרת, מתנהגת כמו חתולה. ואני לא ממש מבין מה הבעיה עם זה. להפך, מה שמפחיד אותי בכלבים היא האהבה חסרת התנאים. קצת מלחיץ לא?

אז מה שהתחלתי להגיד זה שהכלב המזורגג מדירה 3 ב' נובח מהרגע שהשכנה עוזבת את הבית. נובח ולא מפסיק. שעות. ולא ממש אכפת לי מהרעש, אבל חראם על הכלב! עוד שניה יבלות במיתרי הקול ונבוט בראש מהשכן העצבני מלמטה.

לכן, בהזדמנות הבאה בה ראינו את ג'ינג'ר אמרנו לה שנשבר לנו הלב למשמע האומלל ובאחוות שכנים חד פעמית נהיה מוכנים להוציא אותו פה ושם וגם לאסוף לו את הקקי מהמדרכה. ג'ינג'ר אמרה ת'נק-יו-סו-מאץ' והסבירה שפרדי הכלב לא באמת רע, רק קצת מסכן, כי שלוש משפחות כבר זרקו אותו (מעניין למה…) ויש לו חרדת נטישה (אני מכיר פסיכולוג מצוין) ואנחנו רק יאללה יאללה בסדר משתגידי רק שיסתום קצת.

שלומית דווקא התרגשה מאוד מכל הסיפור. היא השאירה מאחוריה כלב אחד בארץ וגם גדלה עם איזה מעורב רוטווילר פסיכי בעל אוסף של פגרי יונים שאני לא ממש מבין איך הוא לא אכל לה את הראש כשהיא זחלה לידו.  הוא היה כלב מקסים היא אומרת לי, אבל זה מה שכולם אומרים לפני שחברו הטוב ביותר קורע לתינוק את הפרצוף. ואני? לי אין בעיה עם כלבים' כל עוד שהם לא רצים לכיוון שלי במהירות עם קצף בפה. אבל כן יש לי בעיה עם לכוונן את הלו"ז שלי לפי איזה יצור שעיר ומסריח. בגלל זה לקחתי חתולה, כי אני  לא צריך לחיות לפי הפיפיקקה שלה. נראה למישהו שזה הגיוני לקום חצי שעה לפני שצריך לקום בגלל שרקסי צריך להתאוורר?

בערב שבת הפרדי לא הפסיק לנבוח אז לקחנו את המפתח ספייר ושתי שקיות פלסטיק לאיסוף. כשפתחנו את הדלת מצאנו כלב גמדי אך נלהב מספיק בשביל לקפוץ ולהביא לי לק במצח ומיד אחר כך להתענג על הפולקע של שלומית. הכלב במידית התחבר לרצועה כאילו לא היה בחוץ לפחות עשרים דקות והנה שלושתנו מטיילים ברחובות ברוקלין, שניים מאיתנו מדברים על דא ועוד קצת הא והשלישי מריח פיפי על קירות.

אחרי שעתיים בהן פרדי כבש בשתן את מרבית ברזי הכיבוי בשכונה, חזרנו לכיוון הדירה בסיפוק רב וציפייה לכמה שעות שקטות. אבל מה, בשניה בה סגרנו את הדלת מאחור בשיא הנונשלנטיות, הכלב התחיל לצייץ. הציוצים הפכו מהר ליללות שהפכו אחרי חמש דקות לנביחות. חמש דקות ראבאק! שעתיים הסתובבנו עם הבן כלבה הזה ברחוב וככה הוא אומר תודה? מה כבר שכח?

ואומרים שחתולים לא מעריכים מה שעושים בשבילהם.

מניפסט היורד – על מחאת האוהלים בניו-יורק

Gustave Courbet. Burial at Ornans. 1849. Oil on canvas

טוב בסדר אז אנחנו גרים בנויורק אז מה? זה אשמתנו? תאמינו לי שאני כואב את כאב השובתים בשדרה. הנה רק הבוקר שילשלתי מחשבון הבנק כאלף חמש מאות דולרים לטובת אדון קופלמן, הלנדלורד החביב. סכום שלא רואה מרחוק את קו מחצית ההכנסה החודשית שלנו, אז יאללה יאללה, שאף אחד לא יקשקש לי שבחו"ל לא קשה.

כן היאוש נעשה יותר נוח. כן גם הביצה פחות צמיגית. צמיגית! אבל להגיד שמצב הסטודנט האמריקאי בן השלושים פלוס מינוס הוא טוב יותר ממצב הישראלי? מה זה לא. כל הכסף שנכנס ככה יוצא. עובר ולא שב. ועם כל הכבוד למסכנסה, האויב הכי גדול של המשכורות זה העדר תפיסת מושג החיסכון, אותה דרך חיים ראוותנית שאנחנו הישראלים מכורים לה, כולל אלו שמחזיקים כרגע את יתדות המאהל. אני לא קורא לאף אחד מפונק או ילד סושי כמו חברי, חברי הכנסת, אבל בכל זאת צריך ללמוד לשאת בתוצאות של רף חיים גבוה בעיר הגדולה.

מדברים על שחיקת שכר ויוקר מחייה ועליית השכירות אבל ראבאק, כולם בתל-אביב מפרקים כל לילה מאות שקלים על בירות בלי לראות בעיניים. המסעדות, הסושיות, השפים, פעם אחרונה בארץ שילמתי איזה ארבעים שקל על פיתה כי אייל שני חתום עליה, כי גם אני, גם אני חולה בבזבזנות המשוגעת הזו.

וכאילו לדור ההורים היה כל כך קל לעשות ולחסוך כסף. הלוואי והייתי מסוגל לשמור על הארנק סגור כמו אבא ואמא. לצאת למסעדה אולי פעם בחודש. לא לעוף על חופשות וסופי שבוע כל שני וחמישי. שלא לדבר על סבא וסבתא שתיעדו כל הוצאה בפנקס. פנקס! תשמעו להיות מעמד בינוני זה לא כיף, אבל גם לא בלתי אפשרי. חברים יקרים, איך אפשר להיות בטוחים לגבי מחר כשכוסאומו לגבי היום? מה פשוט הגענו לגיל שכבר לא נעים לבקש כסף מאמא ואבא אז רצים לבקש מהממשלה? לא. צריך להפסיק עם אורך החיים המתירני ולשבת קצת יותר בבית. או באוהל, וואטאבר, אבל תפסיקו לעשות כבר קניות אצל AM:PM גודאמאיט הם אונסים אתכם.

סתם ת'אמת שאני ממש שמח לראות את הארץ בוערת סופסוף ומהסיבות הנכונות שבאות מהמקום הכי אמיתי. כיף לראות את ביבי מקבל בראש ועל מי אני עובד, אנחנו בניו-יורק כי יותר טוב פה, בעיקר לגבי אותם הדברים אשר מצעידים עשרות אלפים ברחובות תל-אביב. עם זאת אני מאמין שהיתרון הגדול שיש לארה"ב על ישראל הוא בכלל לא כלכלי. כאן באמריקה בניגוד לארץ, התושבים עדיין מחזיקים בזכות לחלום.

כי כמו שהבנתם, זה לא שאנחנו נמצאים במצב טוב יותר מאחינו היושבים באוהלים. אני לא זוכר בכלל מה משמעות המונח "לסגור את החודש" והמינוס הארור תמיד נשאר שם, אם לא הולך ותופח, אבל כל אלו לא מעידים על כך שהחלומות שלי מתרחקים ולהפך.

דבר ראשון, המקום הנפלא הזה איפשר לנו לעשות מה שאנחנו באמת רוצים. שלומית הצליחה להתברג למצוינים שבבתי הספר הרפואיים במדינה ועוד רגע מסיימת דוקטור ואני לומד לי ספרות בלי להתבייש מאף אחד. להגיד לכם שבארץ זה היה קורה? אין מצב. להגיד לכם שאני מסוגל להפנות אצבע מאשימה כלפי מישהו? ממש לא. תראו לא קל להגיד מי אשם בכך שהשנה נפתח הקורס לספרות באוניברסיטה העברית עם שלושה סטודנטים. זו שאלת הביצה והתרנגולת. האם זו הממשלה שהזניחה את האקדמיה או 90% מהסטודנטים שפשוט הולכים ללמוד בשערי משפט.

אבל מה שאני כן יודע הוא שבסופ"ש האחרון חברים מהממים הזמינו אותם לבית הוריהם בקייפ-קוד. בית קיץ בו הם מבלים שלושה חודשים בשנה ולא, הם לא עורכי דין ולא כלכלנים ולא שועלי וול סטריט. הזוג הנחמד הם אקדמאים בדם, זוג מדענים ושוכני מעבדות שלא רק שלחו את שלושת ילדיהם ללמוד במוסדות המפוארים ביותר שיש לאמריקה להציע, אלא גם הצליחו לשמור בצד בשביל בית קיץ צנוע ולא רחוק מהים, בו הם חוקרים צדפות ועושים על האש עם שאר חבריהם הפרופסורים.

בחתונה אקראית בארץ שלומית פיטפטה עם שכנתה לשולחן המוזמנים אשר התגלתה במהרה כפיזיותרפיסטית מן המניין שעובדת לרווחתה תמורת עשרים וחמישה שקלים מלאים לשעה. המטפלת החרוצה נאלצת להתרוצץ בין שתי עבודות בכדי להגיע למשכורת נורמלית, משכורת ששלומית תעשה כאן בהינד עפעף. על ההכנסות העתידיות שלי כמורה ומחנך בארץ ישראל אני מעדיף לא לחשוב בכלל. שוב, לא שכאן אנחנו לא במינוס, אבל לפחות עוד לא מישכנו את החלומות ואפילו בית קיץ נראה אפשרי. בתאוריה.

אז להגיד לכם שאנחנו רוצים לחזור? בטח. מתגעגעים רצח. להגיד לכם שנחזור? בשביל מה? 25 שקל לשעה כשקוטג' עולה שמונה שקל? לא תודה.

בינתיים אנחנו מצטרפים למאבק ויוצאים לקמפינג בקולורדו.

מה? לא תופס?

Mother to Son

BY LANGSTON HUGHES

:Well, son, I’ll tell you

.Life for me ain’t been no crystal stair

,It’s had tacks in it

,And splinters

,And boards torn up

  –And places with no carpet on the floor—

.Bare

But all the time

,I’se been a-climbin’ on

,And reachin’ landin’s

,And turnin’ corners

,And sometimes goin’ in the dark

.Where there ain’t been no light

.So boy, don’t you turn back

Don’t you set down on the steps

.’Cause you finds it’s kinder hard

–Don’t you fall now

,For I’se still goin’, honey

,'I’se still climbin’

.And life for me ain’t been no crystal stair

על העיוורון

The Blind Man's Meal, 1903 Pablo Picasso

השבוע, איבדתי עדשה. או איך שאומרים באנגלית "איי לוסט קונטקט".

נו תגידו אז מה? תאמרו מה הבעיה איבדת עדשה, לך לבתמקרחת ותקנה חדשה. אבל זה לא ככה אתם רואים (אני לא) כי העדשה שלי, היא כמוני, דבר מאוד מיוחד.

יופי מפגר, אולי תאהב את עצמך קצת יותר? אתה כזה נוד לפעמים "איי לוסט קונטקט" סתם מתלהב. בכלל נמאס לי מה אני משרתת שלך? שלומית! סיכמנו שאת כותבת ולא מתערבת. זה מדהים את לא חושבת? אנחנו כמו סלים ופדמה מ"ילדי חצות"… כמו מילטון המתעוור שהכתיב את "גן עדן אבוד" לבנותיו, זה היסטורי אין דה מייקינג! חוצמזה, זה לא יפה לצחוק על בן אדם נכה, שלא מסוגל אפילו להקיש על המקלדת עקב קוצר ראייה, אז תעשי לי טובה ובואי נתרכז ונגמור עם הטור הזה כבר ונלך לישון, תאמיני לי שזה לא כיף לי בדיוק כמו שזה לא כיף לך אז כמה שתקלידי יותר מהר, ככה הסיפור יגמר? מה כבר ביקשתי, נו עשי טובה, תדליקי את המחשב ו… הוא דלוק… אה… אז ככה

לא מספיק שהייתי נער שמנמנמחוצ'קנמוך וביישן, גם העיניים שלי היו צריכות להפסיק לעבוד ולהכריז זהו, אין מצב שהבחור הזה מאבד את הבתולים, עד גיל 37 הוא יחייה עם ההורים. כן, בוקר יום בהיר אני מתעורר והעיניים פשוט המשיכו לישון עד עצם היום הזה…

מה זאת אומרת העיניים לא קמו? זה תהליך שלוקח זמן לא? לא מה לא סיפרתי לך? את יודעת איזה פחד זה היה? טוב, אולי זה לא קרה ביום אבל לא יותר מחודש. ככה בבום הפסקתי לראות. נו יאללה יאללה תעשי טובה ובואי נמשיך נו אני מאבד את המחשבה ככה ואני גם מת לישון וכואב לי הראש מכל הטשטשת הזו בקיצור

הרופא אמר קירטוקונוס ואמא התעלפה. אבל גיברת זה מקרה קל. אז מה אם הבן שלך חצי עיוור תאמיני לי יש לו מזל. זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע! יש אנשים, שקמים בבוקר ומוצאים במקום עיניים זוג ביצים. קשות.

אוי רועי די עם השטויות!  אני לא מאמינה שמישהו עוד קורא את הטור המפגר שלך… טוב טוב אולי זה לא מה שהוא אמר בסדר? אבל כשמספרים לך שאתה יותר עיוור מחפרפרת, זה לא נשמע פחות גרוע ממה שתיארתי. השורה התחתונה היתה שהקרנית שלי שפיצית והעולם יצא לי מפוקוס ואין מה לעשות. אין ניתוחים, אין תרופות, יש רק עדשות וגם הן קשות. ולמי שלא זכה להכניס לעיניו שתי דיסקיות פלסטיק כל בוקר, אז שתדעו לכם שזה לא המערכון של החמישייה פה והעדשות לא "צמיגיות". הן קשות! וזה גרוע בדיוק כמו שזה נשמע.

אני לא מבינה למה אתה לא עושה משקפיים וגומר עניין. למה? כי משקפיים לעניים עם ארבעשרה צילינדר כמושלי זה כמו להסתובב עם שני אקווריומים מודבקים בסופר גלו על הפרצוף. בואי אני אסביר לך מה אני רואה – תחשבי סרט תלת מימד בלי משקפיים. כן, ככה אני רואה הכל כפל כפליים. שיכור נצחי בלי כל הכיף אבל ההאנגאובר תמיד שם בצורת כאב ראש מתמשך. אבל תמשיכי לכתוב, זה חומר טוב

את העדשות שלי כמובן, עושים מחומר משוריין, זגוגית נדירה מזן נכחד שנחצבת עבודת-יד בחבל קרמרמרמוש אשר למרגלות הר טרגמש, על ידי עלמת חמודות עם חרמש, ורק אותה הנערה באומנותה מורשה ליצר את העדשה, ועקב כך הרי זו אינה אשלייה, כל עדשה עולה לי כמו כלייה. לכן לחזות באוצר השמור מתגלגל לתוך חור פעור, של כיור, אסלה או בין הבלטות בריצפה, כואב לי כמו סכין בלב. שלא לדבר על כך ששבוע עכשיו אני מסתובב באבדון, לא בטוח לאן אני הולך בתוך הסבל המתמשך

טוב די כבר להתבכיין, ממש מסכן, אתה עדיין בריא ושלם! אוף תראה אני מדברת בגללך בחרוזים אידיוט. יאללה אז מה אם איבדת עדשה. שאלו היו הצרות שלנו. סכין בלב? אבדון? סבל מתמשך? תפסיק עם הרחמים וספר איזו בדיחה – אתה חייב את זה לקורא המסכן שעוד סבל אותך עד עכשיו. סליחה?? אהה תקשיבי חמודה, כשלך יהיה טור אישי בעיתון תכתבי מה שאת רוצה. אני מתערב לך בפיזותרפיה? אני בסך הכל רוצה לסיים את הטור הזה ובאמת שלא אבקש יותר ממך דבר. בכלל שימי לב שזה דפוס ביחסים שלנו את אף פעם לא עוזרת לי… בלה בלה בלה תאמינו לי כשרועי מתחיל לדבר על זוגיות זה לא נגמר אף פעם. הוא חושב שאני עוד מקלידה את מה שהוא אומר אבל זה עוד קישקוש על זה שהוא כן רואה או לא רואה בכל מקרה אני אשחרר אתכם מעול הטור הזה קוראים יקרים ושהיה לכולכם שבוע חמים ונעים ו… מה? כן כן כתבתי הכול. עזוב נו מה להקריא מהתחלה זה בסדר זה בסדר. כן כן זה ממש ממש מצחיק אני שולחת את זה לעורך שלך ובוא נלך לישון. לילה טוב!

פורסם בידיעות אמריקה, 28.1.2011

מישהו יודע איך אומרים דיבל באנגלית?

ביומולדתי האחרון, משפחתי לא הסתפקה בלשאול אותי את השאלה האקוטית "אז איך זה מרגיש להיות בן 27", אלא גם החליטו לצרף אותי סופית למועדון הבורגנות שבכנות, חשבתי שנותרו לי עוד כמה שנים טובות לפני הקבלה הבלתי נמנעת. כרטיס החבר שלי בא בצורת מסך טלוויזיה ארבעים אינץ' שטוח, שהחליף את השפופרת הקודמת שעלתה לי מאה דולר מתצוגה, אותה רכשתי בימים בהם הייתי צעיר, יפה ובעל עקרונות. הטלוויזיה הישנה לא עשתה לי רע ולהיפך, היא דווקא שירתה אותי בנאמנות. הייתי לוחץ על כפתור אדום והיא מצידה הייתה נדלקת, ומספקת לי שעות של הנאה. נכון, התקשרו מהמוזיאון לנצ'ורל היסטורי של ניו יורק וביקשו ממני לתרום את הטלוויזיה, כי היה חסר להם בדיוק כזה מקלט בתצוגת הניאנדרטלים, אחרי ששרידי הדגם נמצאו לאחרונה במערות אדם קדמון אי שם במערב גרמניה. אז מה?

בכל מקרה, אני לא יודע אם זו טכנופוביה או פיגורופוביה, אבל משהו לא מסתדר לי עם הטלוויזיה הזו שנראית כמו עצם זר בסלון. אולי היא צרה כמו יכולת הריכוז של ילדה בת חמש-עשרה שמדברים איתה על משהו שלא קשור לג'אסטין ביבר, אבל עם כל ההיי-דפינישן, היא גם מסמלת לואו-קונדישן בחייו של אדם, ההסכמה שהנחמה היחידה תבוא עם תווית מייד אין צ'יינה.

יאלי שעזר לי להתחיל את הסוף של חיי וייעץ בחוכמה אם גזר הדין שלי יהיה בגודל 37 או 40 אינץ', הביט במסך השחור ואמר "בוא'נה, אתה יודע שדווקא יהיה אחלה אם תתלה את זה על הקיר?” ואני הסתכלתי עליו במבט רצח וסיננתי "על הקיר מה? אני נראה לך מהבורגנים המסכנים האלה שתולים טלוויזיה על הקיר? מה קרה לך! אתה לא יודע שיש לי עקרונות? יש קווים אדומים שלא חוצים!” כי לתלות טלוויזיה שטוחה על הקיר זה שיא הנובורישיות, זה אפילו יותר גרוע מלתלות תמונה של הילד הבוכה, אבל אני לא הולך להיות פתאטי כזה, אני הולך להוכיח שיש לי עוד זכות קיום בעולם, אני הולך לעשות משהו עם הידיים, אני אבנה לי שידה!

כמובן שאין לי מושג איך בונים כלום. בארגז הכלים שלי אפשר למצוא מסמר, ופלסטר, למקרה שאי פעם אשתמש במסמר ואפצע. פעם בניתי לעצמי עמוד שידרה אבל גם הוא כבר נשבר מזמן ובכלל, שתי ידיים שמאליות גם לא תקף עליי, יותר מדויק שתי ידיים בגבס. בכל זאת רציתי להוכיח שאני גבר גבר בן גבר, אז קמתי בבוקר יום ראשון והלכתי לכיוון האופנוע. שחונה ליד תחנת הסאבווי ולקחתי את הג'י טריין להום דיפוט, או בלעז “ביי אנד בילד”.

ותראו אני, ככה בחיים, קופירייטינג דירקטור ביום וסטודנט לליטריטשר בערב, ובלילה בלילה אני חולם ב… אנגלית. אבל איך אומרים באינגליש דיבל מישהו יודע?? עכשיו לך תסביר למוכר מה זה דיבל. קודם אני מנסה להגיד את זה במבטא אמריקאי, מה יש להפסיד. “יו גוט דייבללל?" אני אומר למוכר, “דיייבללל… דייבבלל!!" אני ממשיך לגלגל את הלשון והוא אומר באוזניה "איי הב א ספיישל קוסטומר, ניד אסיסטנס". אה הלו?! אחותך ספיישל, תקשיב לי, ואני מנסה לשנות טקטיקה ולשלב יכולת תחבירית של בן חמש עם תנועות ידיים של בבון: “אתה רואה את המסמר הזה, הוא עובר דרך הקרש ובצד השני פוגש קיר. אני צריך את הפלסטיק הזה שנכנס לחור שקדחתי בקיר מבעוד מועד שיחזיק את הבורג שעובר דרך הקרש". המוכר אומר לי "או, אוקיי, דה איירקונדישינר דיפרטמנט איז און אייל שמונה" ואני מחליט לחזור הביתה ולאלתר דיבל מקגיוור סטייל.

שלומית פותחת לי את הדלת וסוגרת לי את הדלת. "אני לא נותנת לך להכנס! אתה זוכר מה קרה כשניסת פעם אחרונה לתלות תמונה? זוכר? בבניין קוראים ליום הזה 'ההצפה הגדולה של 05'. אין מצב שאתה נוגע בפטיש!" אני שומר על קור רוח, מפנה את אחורי לכיוון הדלת ומתקופף באלגנטיות. הרי ידוע שביולוגית, נשים לא יכולות לעמוד בפני חריץ האינסטלטור הסקסי. כמובן ששלומית פותחת מיד את הדלת ומושכת אותי פנימה. "בסדר בסדר! רק תרים את המכנסיים אידיוט! אתה עושה פדיחות מול כל השכנים".

שלושה קרשים. ברגים. מקדחה. פלס. שלומית מביאה את ערכת ההחייאה הביתית. כל מה שצריך לעשות הוא לקדוח שני חורים בקרש התומך ולחבר אותו לקיר. קלי קלות. מקדחה ביד אחת, קרש בשניה, הרעש המשכר של המנוע האימתני, עוצמת הסיבוב החודר, ריח העץ השרוף… רגע… ריח העץ השרוף??? יא-אללה, אני חושב לעצמי תוך כדי מריחת יוגורט על כוויות דרגה שלוש, אם רק לאדם הקדמון היתה מקדחה, הוא היה מגלה את האש בצ'יק צ'אק.

אחרי ארבע שעות, חמישה חתכים ושישה חורים בקיר במקומות לא נכונים, יצא לי משהו שנראה כמו אינטרפרטציה מודרנית לפירמידות במצרים. אנחנו נעמדים מול יצירת המופת האבסטרקטית וחושבים אם להתקשר לפראנק גארי או לתרום את האינסטלציה למומה.

"את יודעת מה שלומית" אני אומר, "דווקא יהיה אחלה אם נתלה את הטלוויזיה על הקיר".

אז יש לי יומולדת… למי אכפת?!

יומולדת הוא בהחלט אחד האירועים הדביליים יותר במהלך חייו של אדם בוגר. צריך לאסור בהחלט על חגיגות יומולדת אחרי גיל שש-עשרה ולהפנים אחת ולתמיד שאין כל קשר בין שימחת רבים לבין ציון היום בו נולדת, להיפך, אם כבר, יומולדת אומר שכרגע יש לך שנה פחות לחיות. תמיד קשה לי לראות אנשים בוגרים חוגגים יומולדת לעצמם בגלל הסיבה הפשוטה שביום-הולדת כולם הופכים לילדים מעצבנים ואינטרסנטים, עם פרורי במבה על החולצה.

קודם כל, ואני רוצה שתבינו את זה טוב, לא משנה אם אתם מתחתנים, מתגרשים, עולים לתורה, יורדים מהמדינה או מציינים את יום השנה להיווסדכם, ברגע שאתם מארגנים לעצמכם מסיבה, דפקתם לתשעים אחוז מהחברים שלכם את התוכניות. תירצו או לא, לחצי אחד יש רופא שיניים בדיוק באותו הערב של האירוע, וזה כזה תור שנקבע כבר לפני חצי שנה, ולך תשכנע את ברוריה הפקידה מקופ"ח שתזיז אותו עכשיו. החצי השני של החברים שלכם פשוט רצה לשבת בשקט בבית ולצפות בעציץ שלהם גדל. כן. זה הארוע שלכם שמצריך את כולם לשים דורדורנט, לשטוף שיניים לצאת מהבית, להגיד מזל טוב, ובסוף הערב עוד לשלם על האלכוהול והאוכל. באיזה עולם מעוות אנחנו חיים??

בכלל, כל התשומת לב הזו אף פעם לא עשתה לי טוב. כן, בסדר, אני יודע שיש לי טור בעיתון, אבל אני לא יודע אם אתם קוראים אותו ויאללה, התחנתי בבאר השכונתי עם שלושה מוזמנים. מצד הכלה. כי תמיד הרגשתי שצריך סיבה אמתית למסיבה. כשהרומן הראשון שלי יהפוך לרב מכר, אדראבא. קרחנה עד אור הבוקר. גם אם יהיה לי פתאום ילד, וואלה, לפחות יהיה במה להשוויץ. אבל לחגוג את עצם העובדה שאני פה? זה בקושי מעניין אותי. תחשבו שכולנו היינו כמו התיאלנדים ומדליקים כל יום זיקוקי די-נור סתם כי ככה. זה היה הורס את כל הבאלאנס העולמי.

…הלוואי והייתי כמו סבתא שלי שלא יודעת מתי היא נולדה. דרך אגב, היא נמצאת עכשיו במצב יותר טוב מכולנו. מבחינתה היא בת 26. שנה צעירה ממני, כי אני יודע מתי נולדתי ולצערי זה היה ביום שני. קיוויתי שזה יעבור בשקט. זה ברך כלל עובר בשקט, בעיקר מאז שאני פה בניו יורק וכבר לא בטוח אם נולדתי ב-9.8 או ב-8.9 כי מי זוכר אם כותבים את היום לפני החודש או את החודש לפני היום.

בכל מקרה, היו אלה הורי הנפלאים שהתקשרו להזכיר לי שאני בין החיים וגם לבשר בצהלה שהמשפחה החליטה לרכוש לי מתנה יפה – טלוויזיה שטוחה אל.סי.די.סי, כי בביקור האחרון היה לאמא נורא צפוף לישון בסלון עם המקלט הענתיקה שיש לנו. בגלל שנורא חשוב להם שזו תהיה הטלוויזיה הנכונה בשבילי, הם החליטו פשוט לשלוח לי מזומנים ולתת לי לקנות אותה בעצמי.

כמובן שהמחשבה הראשונה שעלתה בראש הייתה "מה טלוויזיה? תביאו ת'כסף לכסות את המינוס" אבל אמא הבהירה שהיא רוצה לראות שלוש קבלות מס מצורפות, וגם תמונה שלי מחובק עם המוכר בבסט-ביי. עכשיו, אם לא הבנתם, זה אומר שאני צריך ללכת לבסט-ביי. וזה הכי דפוק. לקבל מתנה שמצריכה ממך פעולה נוספות מעבר לקריעת נייר עטיפה והבעת פנים מופתעת. אלו מתנות שעדיף כבר לא לתת, נגיד כמו תלושי קנייה, מתנה שאומרת "זכרנו שיש לך יומולדת, ורצינו לגרום לך להרגיש כאילו אתה עובד בשופרסל".

ומה שהכי נורא ביומולדת זה לשמוע את השאלה "אז איך אתה חוגג?" אלף פעם. אני אספר לכם איך אני חוגג. אני קם בשבע בבוקר ומקלל את העולם. יוצא לעבודה ובוהה בקיר של הקיוביקל. אחר כך רץ לבית ספר לשיעור ביולוגיה ומנתח עובר של חזיר. ככה אני חוגג את היומולדת. כמו בחור בן 27 שחי בעולם שפוי ולא ממהר לשים לעצמו זר על הראש ולבקש משאלות. ישו עשה את זה ותראו מה קרה לו.

בקיצור, יום ההולדת המוצדק היחידי שנערך לגבר בוגר, היה יום הולדתו ה-45 של ג'יי.אף.קיי, היום בו מרלין מונורו נתנה לעולם במתנה את "הפי בירת'דיי מיסטר פריזדנט". טוב, אולי גם ליו הפנר מותר להמשיך לחגוג ימי הולדת, כי כל המוזמנות כבר גרות אצלו בבית. וכל השאר? בוא נסכם שצריך להפסיק לחגוג ימי הולדת, ברגע שיש יותר נרות מעוגה.

*ותודה לשלומית, וליאלי, שקד ודין על היומולדת הכי כיף בעולם. אתם כולכם מקסימים.

משפחתי וחיות אחרות

הקיץ של ניו יורק מספק עניין רב לחובב הטבע המצוי. כפי שכתב ג'ארלד דארל "מדהים לגלות שאנשים מסוגלים להביט על בעל-חיים או על צמח ולאמר 'כמה מגעיל!' או 'כמה נורא!'" דארל תמיד טען ש"חובב טבע אמיתי צריך לראות את הכול באופן אובייקטיבי. שום יצור אינו נורא. כל היצורים הם חלק מהטבע".

מאז ומתמיד מצאתי את עצמי נרגש מול העולם שמסביבי. כבר בגיל חמש שש הפגנתי חושים מפותחים לגבי החי והצומח. בגן חובה למשל, הייתי מפיק הנאה מרובה בלמידת תל הנמלים בחצר, מתרשם מהעבודה הבלתי פוסקת של הפועלות החרוצות, ואז תוחב את הנמלים לאף ואוכל את החול. קריירת הטבע שלי המשיכה בחקר מדוקדק של שאר חרקים למיניהם, בעיקר הפקתי הנאה רבה מלבחון טחביות או פרות-משה-רבנו בעזרת זכוכית מגדלת ועם קוארדינציה מדויקת של קרן-אור וזכוכית, ללמוד את היצורים האומללים האלו בזמן שהם עולים בלהבות ונמוגים לאיטם במעגל החיים.

הרומן שערכתי עם עולם החי והצומח מצא מנוחה בין הגילאים 7 עד 28 בהם השקעתי את מיטב זמני בהתעסקות עם נושאים אקוטים יותר כמו לספור את כמות השערות שצומחות על כף רגלי השמאלית. אך כפי שציינתי מקודם, הרנסנס עם הטבע פרח לאחרונה בזכות המטרופולין הגדולה, האם ניו-יורק, אשר בקירבה עולם יצורים מופלא ונחבא לעין, עולם המתפרש הרבה מעבר לבית שיחיו של ראנג'יב מהדלי שמוזג את הקפה, למרות שזה מתפקד כבית גידול מרתק לשלל אמבות ובקטריות אשר ראוי לדיון מעמיק בפני עצמו.

אך הנה אני מברבר על יערות, בריכות ופטריות ריקבון וסוטה מן הנושא העיקרי. חה! אפשרו לחובב הטבע לפתוח בשיחה על מושא תשוקתו והרי הוא ידבר עצמו לדעת!

לעניננו, עושר החיים בסביבות הבית הוא רב ומזה מספר שבועות חוקר אני את אורך חייו המרתקים של עש הדגנים המצוי. אותם פרוקי רגליים השייכים למשפחת הפרפראים, מתעופפים בביתי הקט ללא הפסקה. זו פלישה העלולה להיות מטרד גדול מאוד, אך לי היא דווקא מועילה בתור אימון קרדיווסקולרי יומי, כאשר אני רץ אחרי הפרפרונים מחדר לחדר עם כרית ביד אחת ושואב אבק בשניה, צועק וזועק "נבלות. תעופו. תעופו. מה עשיתי לכם רע??"

אכן, מגורי האדם מספקים מקומות חיות מגוונים. מקומות המסתור בבית מרובים ממש כמו בחוץ, ועש הדגנים מצא לו חום ומחסה בארון המזווה שלי, בתוך קופסאת אורז טקסמטי עם שעועית יבשה. כאשר הבחנתי בתגלית מרעישה זו, אחזתי בבית הגידול ומרוב התלהבות העפתי אותו מבעד לחלון, אל חצר השכנים שאני לא אוהב כי הם עושים לי רעש בלילות. פרצי רגשות עזים כאלו אופיניים למדי בקרב אוכלוסיית חובבי הטבע, אך מן הרצוי לשלוט עליהן שמא יאבדו כל הדוגמיות והחומרים המיקרוסקופיים.

התקלות נוספת עם עולם החרקים המאלף נקרתה לדרכי בסביבת המטבח, נחלת בעלי החיים הקטנים. ישנם מינים רבים של חסרי חוליות אך כפי שציינתי בתחילה, הנמלים אהובות עלי יותר ביותר. חובב הטבע יתרגש מכל מפגש עם היצורים הזערוריים, לא משנה אם אלו נמלי הקציר השחורות, או אפילו נמלים אדומות, הרי יפצח חובב הטבע במחול, וירמוס ברגליו את שיירת הפועלות הצפופה.

מראה הנמלים מרתק פי כמה כאשר מוצאים אותן בכלי הסוכר, משום שזוהי הזדמנות נדירה לצפות בשיירה הצבאית פוסעת עם השלל אותו בזזו. אל תתנו לשם הקבוצה להטעות אותכם, חסרי חוליות אלו מאופיינים בשלד חיצוני קשה ויכולים לשאת משקל הגדול בהרבה ממשקל גופן. הנכם מוזמנים לערוך ניסוי ביתי ובעזרת הבהן ללחוץ בחוזקה על גבן של הנמלים בשיירה, אחת אחת, אחת אחת, ולבדוק עד כמה הן חסינות לכובד, רצוי תוך כדי ליווי ווקאלי המתאפיין בהגיית "סקוויש. סקוואש" עליזים.

בנוסף, ניתן לבחון את עמידות הנמלים לנזקי הסביבה. בימים אלו, כאשר מדברים ללא הפסקה על בעיות האוזון וההתחממות הגלובאלית, מעניין לבדוק איך משפיע שינוי ביולוגי, כמו ספריי רעיל, על חיי הנמליים. הרשו לי לשתף את ממצאיי המצביעים על קטל מוחלט, אף לא נמלה אחת נמצאה עומדת אחרי הגשם הכימי-ביולוגי, ממצא מדאיג מאוד. התפתחות מעניינת קרתה ברגע שנוכחתי לדעת כי נמלי הבית הפולשניות לא מוצאות את דרכן אל מטבחי דרך הרשת הבלויה בחלון הצידי, או לא, הנמלים הקימו להן מושבה מופארת בתוך שק חול העציצים שמונח לו מתחת לכיור. בסופו של דבר החלטתי לעקור את הנמלים מעירן המסואבת ולערוך להן רילוקיישן אל פח הזבל, שם יוכלו להנות משלל תזונה אורגאנית ויהיו מוגנות מפני מתז רעל נוסף.

בזאת אסכם ואומר כי עבודתו של חובב הטבע בבית חשובה לא פחות מזו של חובב הטבע בשדה. אין צורך במרחב גדול או ציוד מתוחכם. כל מה שצריך הוא פחית ספריי רעיל, כרית ג'יפה מלאה בגוויות חרקים, שואב אבק חזק (עדיף עם מוט הארכה בכדי להגיע לפינות גבוהות וחשוכות) כמות מכובדת של עצבים וכדאי גם שהיה בנמצא להביור צבאי אחד, וכך יכול חובב הטבע לצפות, להעריך, להבין שכל היצורים הם חלק מהעולם, ולקוות שהטבע ישאר לי מחוץ למטבח.

אתם לא נורמלים!

תמונה. אוסטין, טקסס. 2008

מאז שנועה שמעה שאני מנקה את הריצפה עם פבריז ומנהל קרב מוחות עם מקקים שמסתתרים מתחת לארון, היא לא מוכנה להתקרב אלינו הביתה. היא צועקת לנו מלמטה "תרדו מטונפים" ואני מצליח לשכנע את שלומית לעזוב לרגע את הספרים, ולבוא איתנו לכוס קפה.

"מה כוס קפה?! תביא לי סטייק!" היא נובחת ואני מגרד אותה עם שפאכטל מהכיסא אשר ממנו לא זזה בשנה האחרונה. כששלומית מסכימה להניח את לימודיה בצד, אני מתרגש כמו ילד. כמו אותם רגעים קסומים בהם היא חולפת על פני בדרכה לבית השימוש עם פרצוף כעוס בזמן שהיא ממלמלת לעצמה מונחים רפואיים בלטינית ושובל קצף ענוג מבצבץ מבין אודם שפתייה. או אותו האושר שמציף את איברי למשמע כפות רגליה הנוגות המתקרבות לכיוון המטבח, וצליל קולה המלטף המצווה עלי כמטה כשפים "אוכל! עכשיו! או שאתה מת!". שניות ספורות אלו מסמלות עבורי רגעים קטנים של אושר, זכרונות רכים כאסופות אבק המצטברות בפינות הלב. ואם בכל גיחה שלה לנוחויות מתנגן בראשי "אגם הברבורים" אזי יציאה לבית-הקפה מתרחשת לצלילי אוברטורה 1812, ותרועת חצוצרה מלווה כל צעד עדין אשר עושה ילדתי מחוץ לכותלי ביתנו הקט.

"מה חדש?" שואלת נועה ואני "יש הקלות בסגר שעורכת שלומית על שולחן הכתיבה. לראשונה מזה שישה חודשים היא ביצעה התנתקות ואיפשרה לכוחות הניקיון להעביר מטלית לחה ולהיפטר מהתנחלויות של ממחטות אף משומשות ועטיפות ממתקים".

"ומה עוד?" היא מתעניינת ואני "אה! אל תשאלי! לפני כמה ימים אני מקבל טלפון מבחורה שלמדה איתי בקולג' ניו יורק. מסתבר שהיא סיימה את התואר וניפגשנו בסוף השבוע לקפה! היה ממש נחמד. נראה לי שנעשה את זה שוב" והיא פתאום "סליחה?? אתה נורמלי? תגיד לי מה יש לך?!"

מה יש לי? מה יש לי? שלומית לא יורקת לכיוון שלי, אלא אם יש בכיוון שלי איזה סושי קטן. אני יושב כל היום בבית, מול הטלוויזיה, הזמנתי מאמזון את כל המערבונים, כולל המיזרחונים, ואם לא תהיה לי קצת אינטראקציה אנושית שלא כוללת "רועי, תבדוק לי את הגרמר בפייפר" אז אני אצא לרחוב ואתחיל לירות באינדאינים. התקשרה אלי חברה שלא ראיתי שלוש שנים ויאללה, כמה בירה אפשר לשתות לבד?

"שלוש שנים?!" היא אומרת, "תקשיב לי חבוב ותקשיב לי טוב הזנזונת הזו לא רוצה לשתות בירה ולא נעליים. לא נראה לך קצת מוזר שפתאום היא מתקשרת אלייך? דווקא אלייך? זה לא נראה לך מוזר? אם מישהו היה עושה לי את זה… אני… אני…"

כן, אבל אני לא עושה לך את זה נועה! ואם היא באמת רוצה אותי אז מה? סליחה, אנחנו חיים במדינה חופשית וזכותה של כל בחורה לרצות אותי עד מחר. את בכלל מתארת לך איזה משבר מטורף יהיה פה אם נתחיל להגיד לבחורות שהן לא יכולות לרצות אותי? בנות יצאו להפגין ברחובות, שערות יתלשו מקרקפות, יהיה בכי כמו שלא היה מאז שאמיר פיי גוטמן עזב את היי-פייב. חוץ מזה, מה ההתקפה הזו? נו נראה לך באמת שמשהו יקרה?

"לא, לא נראה לי, אבל חלאס להיות כזה נאיבי רועי!”

כן, אני נאיבי וכל הסיפור הזה גם הכי נאיבי מבחינתי. היא כולה ילדה בת 22, סיימה בית-ספר, עיר גדולה, קשה להיות בקשר, החבר שלה באיטליה ו… "רגע נראה לך הגיוני שהחבר שלה באיטליה והיא מתקשרת אלייך?! תקשיב לי, אם קורה משהו, אתה יודע שאתה מת כן? אני הורגת אותך!"

ואם זה היה להיפך? היית הורגת את שלומית?

"לא. הייתי הורגת אותך כי אם שלומית תעשה דבר כזה אז זה בטח באשמתך. נכון שלומית?" שלומית? שלומית?

"מה?!" שלומית קופצת כאילו ראתה נקניק קבנוס נזרק לפח.

מה מה שלומית? לא שמעת את כל השיחה שהייתה כאן כרגע? "לא, היה פה כלב מה זה חמוד, כזה קטן קטן, רועי אני רוצה כלב! תקנה לי כלב! ונעשה ילדים כדי שהם יוציאו אותו לעשות קקי טוב?". שלומית! נועה כרגע אמרה שהיא תהרוג אותי כי אני בוגד בך.

"מה? מי בוגד בי? אתה! מגיע לך למות! חלאה!"

"אבל אם אני אמות שלומית, אז מי יכין לך אוכל?"

"הממ…" היא חושבת, "נכון, אי אפשר להרוג אותך כי אני אגווע ברעב."

"אז אני יכול לבגוד בך?" אני תוהה, "בתנאי ש… נגיד ש… אני אכין לך עוף כל היום?"

"מה? כמה עוף??" – "מלא עוף! כמה עוף שתרצי, אספקה חופשית, תגידי 'רועי' בכל רגע נתון, ואני אגיע עם פולקע. בתנור, בגריל, על האש, מעושן ומיושן, איך שלא תרצי, כמה שלא תרצי" – "למה לא תרצי? רוצה רוצה! יאללה בסדר. סגרנו עניין".

נועה מסתכלת על שנינו בהלם. "אתם לא נורמלים. אתה לא נורמלי ואת לא נורמלית. לא מדברת איתכם".

מאיר אריאל אמר פעם שזה כבר לא נורמלי להיות נורמלי. אז אם זה נורמלי להסתכל על הסיפור הזה מבחוץ ולהגיד שזה נראה מוזר, אז אני שמח שאני לא נורמלי. אולי זה בגלל ששלומית ואני כבר ביחד מאתיים עשרים שנה. נכנסו לקשר בתקופה שבקושי ידענו מה זה קשר, שלא לדבר על לבגוד, ונשארנו עם התמימות הזו. כן, הרבה אנשים גם הסתכלו על מה שיש לנו מבחוץ ואמרו שאין סיכוי, ושנתחיל לארוז, כי הסוף של הסיפור הזה מוכר. אז אולי כל זה נראה מוזר ולא הגיוני מבחוץ, אבל מה שחשוב הוא שאנחנו לא מבחוץ. אנחנו מבפנים.

וכל מה שאני צריך זה מבט, וכל מה שהיא צריכה זה שניצל, וכל השאר ממש, אבל ממש לא משנה.

"…I Bury Those Cockroaches"

"רועי!!! הוא פה! הוא נכנס הביתה! הוא הולך להרוג אותי!! תבוא מהר אני לא יכולה… לא… אוי לא הוא מתקרב… אמאל'ה רועי הוא בסלון אני יודעת… רועי… אוי לא… רועעייי!!!"

"שלומית? שלומית?! מה קרה? על מה את מדברת? מי נכנס הביתה? שלומית? הלו? הלו!"

שקט. אני קופץ מהקיובקל, הקפה עף לי החולצה. אני מתחיל לרוץ לסאבווי תוך כדי חיוג 100. קיבינימט. אני בניו-יורק, זה 911. "הלו! ליסטן אני לא יודע וואטס גוינג און אבל מיי ווייף איז אין דיינג'ר. תשלחו לשם סוואט טימ איי.אס.איי.פי! לא יודע מה קרה… רגע, רגע היא בקו השני"

"רועי! אני מתה. אני מתה. חתולה תקפה אותו. אבל הוא עדיין כאן."

חתולה?! (כן, ככה קוראים לחתולה שלנו – חתולה) כאילו, היא די מופרעת אבל ההתקפות שלה מסתכמות בעיקר במארבים על וואזות ומרדפים אחרי זנב.

"חמודה, קחי נשימה עמוקה ותגידי לי מה קרה" – "מה מה קרה מה?! יש פה פאקינג ג'וק!!!"

"אההה… 911 בטלו את האמרג'נסי. אפשר לקבל את הטלפון של בית החולים בלוויו? מיי וויף לא צריכה ניידת. היא צריכה אישפוז".

כידוע, דירות בניו-יורק מגיעות עם מים, חימום, ומקקים כחלק מהליס. אומרים שלפעמים זה אפילו לא משנה כמה הבית נקי, כי אם השכנים מטונפים, המקקים כבר ימצאו את דרכם אל הכיור שלכם. למרות שעלי להודות שאתיקת הנקיון שלנו שואבת השראה מהר חיריה, לכן במקרה הזה השכן המלוכלך הוא כנראה אני. וזה לא שאני בן אדם מבולגן מטבעי, אבל אני חי עם בחורה שכשהיא מפילה, נגיד, ספגטי על הריצפה, היא מסתכלת עלי, מסתכלת על הספגטי, אומרת "אוי" או סתם עושה גרעאפס וממשיכה לאכול כאילו כלום לא קרה. וזה עוד מקרה קל. אז תגידו לי איך יהיה מסודר אם אין פרטנר לניקיון?

אבל אני כן משתדל לדאוג שלא יהיו תלונות של השכנים למחלקת התברואה. שיטת הניקיון האהובה עלי היא פיברוז הבית. אתם מכירים את הפרסומת הזו של "פבריז, לדברים שאי אפשר לנקות"? אז למה להגביל את המוצר הנפלא הזה רק לספות כשאפשר להשפריץ אותו גם על האבק שמעל הספרים הכי גבוהים שתכל'ס – אי אפשר לנקות. עוגה שנדבקה לרצפה שבוע שעבר (ואי אפשר לנקות)? פבריז! סבון שנדבק לאמבטיה ועושה שחור איכסה מסביב? ניחשתם נכון, פבריז! כלים מלוכלכים עם חומוס שנהיה קשה? האמת שפה כל מה שצריך זה חצי פיתה לניגוב. חוצמזה יש לאמריקנים את ההמצאה הנהדרת הזו שקוראים לה סוויפר. אתם מכירים? המגב הסגול שמדביקים לו חיתול למטה ומשפריצים ריח על הריצפה ומעבירים את הליכלוך ממקום למקום? אז שבוע אחד אני משפריץ את הליכלוך לחדר השינה ושבוע אחר לסלון. אז שאף אחד לא יגיד לי שהבית שלי לא נקי.

"אוקיי שלומית, כל מה שאת צריכה לעשות זה להסתכל לג'וק בעיניים ולהגיד לו במבטא קובני כבד: I bury those cockroaches" – "די נו אתה לא מבין שזה לא מצחיק! רגע… חתולה! מה את עושה? אוי… אעעה… איכס! היא אוכלת אותו. הוא על הגב, אבל הוא עוד חי. בעעא. אתה יכול לבוא הביתה? אתה יכול לבוא להרוג אותו" – "כן, אני מסיים עוד שעתיים." – "מה שעתיים? אני אמות עד אז! זה יהיה על המצפון שלך! איפה הוא? אוי לא הוא נעלם… אני לא רואה אותו. היא אכלה אותו. זה בסדר שהיא אכלה אותו?" – "נראה לי. זה מלא פרוטאין." – "לא הוא עדיין פה! מה זה הדבר הזה? זה עצום!! לא אני לא יכולה, אני פשוט לא יכולה, החיים שלי גמורים, איך אני יכולה להמשיך ככה? אני מתה!!!"

דממת אלג'וק.

בערב אני מגיע הביתה ומוצא את שלומית בתנוחת עובר.  בכוחותיה האחרונים היא מרימה את כף ידה ומצביעה לכיוון הכוורת. חתולה עומדת שם כבר כמה שעות, אורבת לתיקן האכזרי שזחל אל תוך החריץ. התיישבתי לידה והתחלתי לשיר "לה-קוקראצ'ה". נראה אותו גבר עכשיו. בלי אוכל, בלי מים, עם חום של 117 מעלות, אין מצב שהוא שורד. עוד רגע הוא יוצא החוצה ומתחנן לקצת ריבה.

בבוקר, גירדתי את הלחי של מהריצפה, והבנתי שזה לא הולך להיות כל כך קל. המקק הקים מאחז מתחת לארון הספרים שלי, ולא נראה שהוא מתכוון להרים ידיים. סבבה. יש לי זמן. הרי בניגוד לטענות המקובלות, לג'וקים אין מצב לשרוד יום אחד בלי האדם, בלי הזבל שלי  ושאריות הספגטי. אז אין בעיה, אני מחכה. נראה מי יתפגר קודם.

מה בא קודם? העוף או המיונז?

Chicken Shit Bingo, Little Longhorn Saloon, Austin TX

בסוף השבוע הקרוב זעקות העוף והבקר יפתחו את שערי שמיים בו בזמן שנטיפי שומן עסיסי יתיזו על שחור הגחלים ויפתחו את שסתומי הקיבה. אכן, מסתבר שטבע האדם מביא אותו לחגוג עצמאותו על ידי שלילת עצמאותם של הסובבים אותו והכנסתם ללחמנייה עם קטשופ, חרדל, כרוב כבוש וכיוב'. לכבוד יום העצמאות האמריקני הלמי-אכפת-כמה החלטנו לצאת במחולות עשן ולארגן בר-בי-מנגל מסורתי כפי שנהגו עוד אבות אבותינו הציוניים באירופה, וכי מדוע מכונה אותו ההרצל בתואר "חזה המדינה"? הרי זהו ריח השניצל אשר עלה באותה הגזוסטרא בבאזל ומילא את נחיריו של תיאודור בחלומות על ביצי חירות ועל תרנגול אציל המסתובב על הגריל. מוזת שכינת העופות שרתה אז על חזה המדינה, כאותן שבעת המוזות של פיארוס, ראו שבעת הכוכבים על דגלו של בינימין זאב.

שלומית, ביטנה מקרקרת מרוב התרגשות כקריאת אדום הכרבולת בצאת החמה, חולמת בלילות שהיא פורסת כנפיים. ואז היא פורסת פולקע. והיא מסדרת את החתיכות העדינות על שיפוד מחודד וחורצת בינהן פרוסות פילפלים ובצלצלים ענוגים עד שרוק ממלא את פיה והיא כמעט נחנקת בשנתה. הו מוות מתוק!

כששלומית חושבת עוף היא חושבת בטונות. במכולות. לכן שמנו פעמינו עם נועה לכיוון מקדש האוכל COSTCO שנחנך לאחרונה בניו-יורק ברחוב 117, אשר בגימטריה הרי הוא כמובן המספר 9 המסמל את תשעת ירחי הלידה המסמלים את הצורה בה תראה הבטן שלי לאחר סוף השבוע הקרוב.

אנו מתקרבים לעבר המבנה העצום ושלומית עולזת כזאטוט הפוסע לעבר לול תרנגולת עם סכין ומזלג. הנה הילדונת ניגשת לעבר עגלת קניות אשר מספיקה בגודלה להכיל את כל שבע הפרות השמנות ושבע הפרות השמנות יותר. שלומית נראית כאילו היא דוחפת סמי-טריילר מאחור, ויחד עם מכונת הברזל שלה היא דורסת כל עובר אשר לא שב.

דלתות הברזל נפתחות ושלושתינו עומדים המומים מול הפלא הנגלה לענינו. שומר הסף מבקש לראות כרטיס מועדון ושלומית מזנקת ונותנת לו ביס בצוואר. הוא נופל מדמם על ריצפת הויניל הלבנה והיא מובילה אותנו פנימה בביטחה. ימינה שמאלה? לאן נפנה? שלומית מפעילה את ראדר הכרבולת ואומרת לנו "בואו אחרי". מזווית העין היא רואה עגלה עמוסה בשלל מוצרים. שלומית מרחרחת ואומרת "המממ… גבינה, בגט צרפתי, סלומון מעושן, ואם אני לא טועה, רגע, רגע, כן! פרגיות!!!". עוד לא אמרנו שיפודי לבבות ועגלת הקניות עפה מהריקושט. שלומית נעלמה כעיט בעקבות הציפור בעוד שהיא זורעת אחריה הרס ובלבול. אני עוזר לזקנה שנפלה מההדף ונועה מתבוננת סביב. "זה נראה כמו האיקאה של האוכל" היא אומרת בהתפעלות ואני מנסה להבין אם חביות המיונז באות עם הוראות הפעלה המציינות כי צריך שלושה אנשים כדי לחלוץ את המכסה מהג'ארה. מה עושים עם 250 קילו מיונז? איזו משפחה, גדולה אשר תהיה, צריכה להחזיק במזווה רסק ביצים בכמות שתגרום לילדי ביאפרה לפצוח מחדש בדיאטת ענפים ברוטב שרף. או שמא משתמשים בבלילה להדבקת ליבנות הבשר הטחון במקלט הגרעיני שנבנה בחצר האחורית? בכלל, קוסטקו מרגיש כאקפוקליפסה עכשיו. כאילו עוד רגע יחרב עלינו העולם וחס וחלילה יגיע היום בו לא יהיה ניתן להשיג אפילו קורטוב מיונז לרפואה ולצ'יפס. ואל תמרחו עלי עלילות ודיבורים על חיסכון. הרי הרוב, אם לא הכל, נזרק לפח. לכולנו יש את היום הזה בו אנו נעמדים מול המקרר ומשליכים מיני שאריות, עובשים ובקטריות, ומגלים בארונות מושבות עש בתוך קופסאות גרנולה משפחתיות. ולפעמים צריך את הסטירה המצלצלת שמעוררת את המוח מהנוחיות המשכרת של הארץ הזו, ומזכירה עובדות שנדחקו אודות המקום בו אנו חיים. במקום שבו המיונז נמכר בחביות שהנפט גועש מתוכן כי אחד לא יכול להשתלט על הנזילה, על החמדנות, על הזה שאריק איינשטיין קרא אותו פעם "בני פורמן".

בינתיים, עגלת הקניות עוד ריקה. מרחוק אני שומע את הימהומי מכ"ם העו"ף של שלומית מתחזקים. לאט לאט מתקרבת לכיוונינו שקית ענקית כחולה מלאה כנפיים. "זוזו!" צועקת השקית ונוחתת על העגלה בבום מחריש אוזניים. שלומית מחייכת אלינו ומשהקת בעדינות של פיל אפריקני מצוי. נוצות עפות לה מהפה ומתנופפות באלגנטיות. "מה?! הייתי רעבה!" היא אומרת. בחיי מסכנה. הייתה רעבה. לא ראתה עוף איזה שלוש דקות.

אנו עוזבים את החנות מותשים והלומי קרב, תוהים מה בא קודם, העוף או המיונז. ויש הרבה מיונז. יותר מאשר אי-פעם נצטרך. קראנו באינטרנט שזה טוב לשיער. גם קונדישינר וגם הורג כינים. וואללה חסכוני! שלושה מוצרים בחבית אחת. רובין וויליאמס אמר פעם ש"גויים הם אנשים שאוכלים מיונז ללא סיבה" אז מזל של קוסטקו ושל האמריקנים האלה, שגם באינדפנדס די הנוכחי, יש אותנו, נציגי העם הנבחר, שיודעים לעשות שימוש בכל הביציאדה הזו.

"הלו, דיס איז ראג'סטן ספיקינג פרום אנ.בי.אל.בי פאנדינג…

“הלו, דיס איז ראג'סטן ספיקינג פרום אנ.בי.אל.בי פאנדינג. אני רוצה להנגיד לך שאשתנך חייבת 1200 דולר על חנשבון כרטיס האנשראי שלה בגאפ ואם היא לא משלמנת לי עכשיו אני עושה לכם עגינה על הקרדיט היסטורי ולא זז".

“שלומית!!!!”

לפני חמש שנים הגענו לניו-יורק ומהר הבנו שאין חורף בלי נוצות והמעיל ששלומית הביאה מהארץ לא ישרוד את קיפאון האשראי וחייבים לבצע רכישה. מצחיק כמה שמילים הן שרירותיות ומתגלות כריקות מתוכן בעיקר כשמשעותן משתנה, אם רק רוצים. מעניין מה היה אומר על זה אבן שושן. נגיד מעיל. כולנו באים לפה כשהמילה "מעיל" מעלה בראשנו אסוציאציה של סווטשר קפוצ'ון מכותנה ואחרי ינואר אחד באמריקה "מעיל" פתאום אומר שבע שמיכות פוך אווז מחוברות עם ריץ'-רץ'.

אז מה עושים? נכנסים לגאפ ומחפשים מעיל חדש. ומה עושים כשמוצאים מעיל? הולכים לקופה. ומה אומרת הקופאית לניו-יורקרית הטרייה? “יש לך גאפ ממברשיפ? האם תירצי לפתוח גאפ קארד ולקבל עשר פרסנט אוף יור פירסט פרצ'ססס?” – “יאללה יאללה, בטח עשר פרסנט, ברינג איט און!”

ושלומית התחדשה במעיל והארנק התחדש בעשר אחוזי הנחה והנה עוברות להם חמש שנים וטלפון "הלו. מיי ניים איז מנג'יב ואני מאנ.בי.דנבי. יוניון-פאנדינג-סקוור ואנחנו מעכשיו אחראים לחיים שלך. כתוב לי במחשב שראג'סטן הקים חומה ומגדל על הקנדיט שלך וכעת אני הולך למצוץ לבנק שלך את משאביו הטבעיים, כל זאת אם לא תשלמו לנו אלף ומאנתיים דולרס. אנחנו לוקחים כנטיס אשראי ומאני מאני אונדרס".

“הלו הלו, חכה רגע מונג'אבי! אני לא יודע מי אתה ומה אתה, אבל אין שום חשבון איתך ולהפך, אני מת על צ'יקן קארי. אבל בחייאת מאבג'וני, אם אתה לא תרד לי מהאשראי, אני יורד פה על פרה! כאן ועכשיו אתה הבנת את זה?” מאג'נוב, בקרירות אופיינית ללאסי מנגו, פשוט נינתק לי הטלפון בפנצוף. ואני באמת לא מבין למה זה מגיע לי. מה? בגלל שאני הישראלי היחיד שלא נסע להודו אחרי צבא? בגלל שלא עשיתי באנג'י לגאנגס תוך כדי צעקות "אמא תעשי לי מרק עוף!”

ופתאום אני מבין מה הולך פה. תשמעו, הסוף לא יגיע מפיצוצים בטיימסקוור, אטום באיראן, חובות עתק בסין או משברים פיננסיים באירופה. עזבו אותכם מהכל כי ההודים תוקפים! אחרי שנים של קולונזייניג בריטי, ישראלי ומה לא, ההודים רוצים להשתלט על העולם בחזרה. כל הקטע הזה של האאוטסורסינג אולי התחיל עם שירות לקוחות של הבנק שלכם, אבל עכשיו זה הפך לאינסורסינג וההודים חושבים שהבנק שלהם!

או שאולי שלומית באמת לא שילמה על המעיל הזה אף פעם. כדי לשפוך קארי על המצב, התיישבנו יחדיו והתחלנו לעבור על קבלות ישנות. אני מצאתי בכיס קבלה מהבוקר על קפה בדאנקין דונטס ושלומית מצאה בתיק קבלה עתיקה על כרטיס סאבווי משבוע שעבר. שנינו הגענו למסקנה שכדאי להתחיל לשמור על קבלות ישנות. אחר כך החלטתי להחליף טקטיקה ובמקום לצעוק על ג'ומנבי, צעקתי על שלומית. גם זה לא עזר.

לבסוף הבנתי שמריבות לא יובילו לפיתרון ושיש לפעול בדרכי שלום. התקשרתי לג'ומנג'י. "תקשיב, אני מצטער על כל מה שקרה, אבל אתה חייב להבין, לא על גבי תבוא הישועה. לא אני כבשתי את הודו. לא בכוח הזרוע ולא בכוח הצינגלה. לא הקמתי מאהל צבאי ולא התנחלתי בהוסטל. לא מעניין אותי שנהב וגם לא טראק במערב. לא אותי אתה מחפש! אז בחיית תעשה לי מחיר על המעיל. מה 1200 דולר מה?! המעיל עלה כולה מאה פלס טקס אז בוא נסגור על מאה ועשר, בגלל העוגמת נפש".

רנג'יב לא השתכנע. אבל אחרי שהבטחתי לו שמהיום אני אוכל רק ארוחות מיקרו של רינה פושקרנה, סגרנו על 260 דולר ונסיגה חד צדדית של ההודים מהקרדיט היסטורי של שלומית. עכשיו כל מה שנשאר הוא להתחיל לאסוף את שברי הכיבוש ולקוות שיום אחד נוכל הגיע לעצמאות כלכלית אמיתית. ההודים הסכימו לשוב לקווי קרדיט 650 מה שאומר שבעתיד אולי נצליח לחסוך קצת כסף. לא הייתי הולך רחוק עד כדי חשבון קולג' לילדים, אבל לפחות בשביל לקנות להם שווארמה בפיתה… אההה סליחה פונג'אני הבטחתי… צ'יקן טיקה.