מה בא קודם? העוף או המיונז?

Chicken Shit Bingo, Little Longhorn Saloon, Austin TX

בסוף השבוע הקרוב זעקות העוף והבקר יפתחו את שערי שמיים בו בזמן שנטיפי שומן עסיסי יתיזו על שחור הגחלים ויפתחו את שסתומי הקיבה. אכן, מסתבר שטבע האדם מביא אותו לחגוג עצמאותו על ידי שלילת עצמאותם של הסובבים אותו והכנסתם ללחמנייה עם קטשופ, חרדל, כרוב כבוש וכיוב'. לכבוד יום העצמאות האמריקני הלמי-אכפת-כמה החלטנו לצאת במחולות עשן ולארגן בר-בי-מנגל מסורתי כפי שנהגו עוד אבות אבותינו הציוניים באירופה, וכי מדוע מכונה אותו ההרצל בתואר "חזה המדינה"? הרי זהו ריח השניצל אשר עלה באותה הגזוסטרא בבאזל ומילא את נחיריו של תיאודור בחלומות על ביצי חירות ועל תרנגול אציל המסתובב על הגריל. מוזת שכינת העופות שרתה אז על חזה המדינה, כאותן שבעת המוזות של פיארוס, ראו שבעת הכוכבים על דגלו של בינימין זאב.

שלומית, ביטנה מקרקרת מרוב התרגשות כקריאת אדום הכרבולת בצאת החמה, חולמת בלילות שהיא פורסת כנפיים. ואז היא פורסת פולקע. והיא מסדרת את החתיכות העדינות על שיפוד מחודד וחורצת בינהן פרוסות פילפלים ובצלצלים ענוגים עד שרוק ממלא את פיה והיא כמעט נחנקת בשנתה. הו מוות מתוק!

כששלומית חושבת עוף היא חושבת בטונות. במכולות. לכן שמנו פעמינו עם נועה לכיוון מקדש האוכל COSTCO שנחנך לאחרונה בניו-יורק ברחוב 117, אשר בגימטריה הרי הוא כמובן המספר 9 המסמל את תשעת ירחי הלידה המסמלים את הצורה בה תראה הבטן שלי לאחר סוף השבוע הקרוב.

אנו מתקרבים לעבר המבנה העצום ושלומית עולזת כזאטוט הפוסע לעבר לול תרנגולת עם סכין ומזלג. הנה הילדונת ניגשת לעבר עגלת קניות אשר מספיקה בגודלה להכיל את כל שבע הפרות השמנות ושבע הפרות השמנות יותר. שלומית נראית כאילו היא דוחפת סמי-טריילר מאחור, ויחד עם מכונת הברזל שלה היא דורסת כל עובר אשר לא שב.

דלתות הברזל נפתחות ושלושתינו עומדים המומים מול הפלא הנגלה לענינו. שומר הסף מבקש לראות כרטיס מועדון ושלומית מזנקת ונותנת לו ביס בצוואר. הוא נופל מדמם על ריצפת הויניל הלבנה והיא מובילה אותנו פנימה בביטחה. ימינה שמאלה? לאן נפנה? שלומית מפעילה את ראדר הכרבולת ואומרת לנו "בואו אחרי". מזווית העין היא רואה עגלה עמוסה בשלל מוצרים. שלומית מרחרחת ואומרת "המממ… גבינה, בגט צרפתי, סלומון מעושן, ואם אני לא טועה, רגע, רגע, כן! פרגיות!!!". עוד לא אמרנו שיפודי לבבות ועגלת הקניות עפה מהריקושט. שלומית נעלמה כעיט בעקבות הציפור בעוד שהיא זורעת אחריה הרס ובלבול. אני עוזר לזקנה שנפלה מההדף ונועה מתבוננת סביב. "זה נראה כמו האיקאה של האוכל" היא אומרת בהתפעלות ואני מנסה להבין אם חביות המיונז באות עם הוראות הפעלה המציינות כי צריך שלושה אנשים כדי לחלוץ את המכסה מהג'ארה. מה עושים עם 250 קילו מיונז? איזו משפחה, גדולה אשר תהיה, צריכה להחזיק במזווה רסק ביצים בכמות שתגרום לילדי ביאפרה לפצוח מחדש בדיאטת ענפים ברוטב שרף. או שמא משתמשים בבלילה להדבקת ליבנות הבשר הטחון במקלט הגרעיני שנבנה בחצר האחורית? בכלל, קוסטקו מרגיש כאקפוקליפסה עכשיו. כאילו עוד רגע יחרב עלינו העולם וחס וחלילה יגיע היום בו לא יהיה ניתן להשיג אפילו קורטוב מיונז לרפואה ולצ'יפס. ואל תמרחו עלי עלילות ודיבורים על חיסכון. הרי הרוב, אם לא הכל, נזרק לפח. לכולנו יש את היום הזה בו אנו נעמדים מול המקרר ומשליכים מיני שאריות, עובשים ובקטריות, ומגלים בארונות מושבות עש בתוך קופסאות גרנולה משפחתיות. ולפעמים צריך את הסטירה המצלצלת שמעוררת את המוח מהנוחיות המשכרת של הארץ הזו, ומזכירה עובדות שנדחקו אודות המקום בו אנו חיים. במקום שבו המיונז נמכר בחביות שהנפט גועש מתוכן כי אחד לא יכול להשתלט על הנזילה, על החמדנות, על הזה שאריק איינשטיין קרא אותו פעם "בני פורמן".

בינתיים, עגלת הקניות עוד ריקה. מרחוק אני שומע את הימהומי מכ"ם העו"ף של שלומית מתחזקים. לאט לאט מתקרבת לכיוונינו שקית ענקית כחולה מלאה כנפיים. "זוזו!" צועקת השקית ונוחתת על העגלה בבום מחריש אוזניים. שלומית מחייכת אלינו ומשהקת בעדינות של פיל אפריקני מצוי. נוצות עפות לה מהפה ומתנופפות באלגנטיות. "מה?! הייתי רעבה!" היא אומרת. בחיי מסכנה. הייתה רעבה. לא ראתה עוף איזה שלוש דקות.

אנו עוזבים את החנות מותשים והלומי קרב, תוהים מה בא קודם, העוף או המיונז. ויש הרבה מיונז. יותר מאשר אי-פעם נצטרך. קראנו באינטרנט שזה טוב לשיער. גם קונדישינר וגם הורג כינים. וואללה חסכוני! שלושה מוצרים בחבית אחת. רובין וויליאמס אמר פעם ש"גויים הם אנשים שאוכלים מיונז ללא סיבה" אז מזל של קוסטקו ושל האמריקנים האלה, שגם באינדפנדס די הנוכחי, יש אותנו, נציגי העם הנבחר, שיודעים לעשות שימוש בכל הביציאדה הזו.

יום העצמאות שלי

שקיעה בלואיזיאנה

בתחילת השבוע, עם כל הבעאסה של יום שני הארור, בלי שום אזהרה מוקדמת ובהפגנת גאווה שלא נראתה אפילו ברחובות העליזים ביותר בוילאג', חיכה לו על מפתן דלתי מוסף החג של העיתון . שו חג? מי חג? פסח לא היה כבר? אולי זה מהחגים ההזויים האלו, כמו ט"ו בשבט או ט"ו באב או מה קורה איתכם אתם שם בוועדת החגים, אתם לא חושבים שזה כבר ט"ו מאץ'? בכל זאת שלקתי את העיתון מהניילון הלבן וכמובן, איך שכחתי, יום העצמאות.

נו תגידו. כן כן, תגידו שאני נפולת חסרת בושה וגם ששכחתי מאיפה אני בא. מה שבטוח הוא שאני כבר יודע לאן אני הולך וזה לא יהיה בחזרה לשם. וגם אם היו לי קצת תהיות ומחשבות, עיתון החג המחורגג הוכיח לי סופית שהגיע הזמן להפסיק להתנצל ולהבין שההחלטה נכונה, לגיטימית ושכל הסיבות שבגללן עזבנו חקקות בסלע, או לפחות מודפסות בברור על נייר שמשאיר שחור על האצבעות.

"הדמעות והחגיגות" זעקה הכותרת הראשית ואותן הנוסחאות השחוקות של "שכול ושמחה" או "הלב בוכה… ובערב חגיגות" חזרו על עצמן ונראה שהדמעות שעם ישראל מזיל היום ממליחות את הקבב כבש של מחר. אבל אני הרי למדתי מ"פרפר נחמד" ש"לפעמים אני עצוב ולפעמים שמח" ופשוט לא יכול לערבב עצב ושימחה. תנו לי את זה, או את זה, בסדר? ובכלל כל העירבוביה הזו כבר מזמן הפכה למרק סמיך. תכנסו ל-ynet למשל ותסתכלו בפרויקט היפה שהם הכינו, בו כל אחד מתבקש להדליק נר לזכר יקריהם ויקירותיהן אשר נספו במערכות ישראל. עכשיו תעברו טוב טוב, נר נר, עד שתקפוץ לכם תמונה של יוסי ועינב בובליל (ז"ל) שהכניס איזה גולש עלוב. מצחיק לא? ממש לרוץ לספר לחבר'ה. מה? הרי רציתם דמעות וחגיגות יחד. אז בבקשה. ובנימה זו אולי גם צריך לחנוך יום זיכרון חדש, מיוחד בשביל החיילים שלא מתים כבר בשביל עצמאות. אלה שנופלים, או נמקים בשבי בגלל מלחמות כושלות של ראש ממשלה שלפי החשד נתן יד בהרס פני ירושלים ובדרך גם נתן לחשבון הבנק שלו קצת יותר מידי עצמאות. ואולי באותה הזדמנות גם נצמיד את יום הזיכרון הזה ליום חגיגות השחיתות הלאומי. או שאולי פשוט נעבור לניו-יורק.

“למה אני אוהב את המדינה הזאת". הרי גם אם הילד בעייתי, מעצבן ואלים, הגננת בסוף תמצא איזה משהו טוב להגיד להורים המתוסכלים. משהו בסיגנון "אבל הוא עושה הדבקות, ממש משהו." ככה גם מרגיש כשמבקשים מאנשים לסנגר על המדינה ולהסביר "למה ישראל?” אז למה באמת?
"ריח פריחת התפוזים". אהה… אני מצטער מאוד חברים, אבל גדלתי ליד פרדס זהב ובאמת שאין לי מושג על מה אתם מדברים. אני אולי זוכר את ריח פריחת התפודים. אני גם זוכר את ריח הריקבון שעלה ממסדרונות בית הספר המוזנח. אבל אלה, אלה הם הדברים שאריק שור, מנכ"ל תנובה, דווקא לא יכול בלעדיהם. בלי "הכיתות הדחוסות עד אין קץ… הקולניות המעצבנת והמזג החם… אי העמידה בתור, הנסיון להתחכם איפה שלא צריך." תקשיב חבוב, אלה בדיוק הסיבות שבגללן עזבתי את הארץ וכבר לא מעניין אם הקוטג' שלך כן יותר טעים או לא יותר טעים. וכמובן שמנכ"ל תנובה לא היה היחיד שהתשמש בנסיבות האלו. נראה שאנשים בארץ נכנסו לתסביך חטוף קשה ובתרחיש פאראדוקסלי מסובך הם מסנגרים על כל הדברים הכי לא נסבלים במדינה שאוכלת אותם לאט לאט. אבל אולי כשאתה מנכ"ל תנובה, היוגורט מקרר את השורף בעיניים.

"בגלל שיש לי כאן המון חברים" או יותר נכון בגלל ש"בשתי שיחות טלפון כל אחד יכול לפגוש את מי שהוא חפץ בו במדינת ישראל – שיחה אחת למי שמכיר את מי שהוא חפץ בו והשנייה לתאם את הפגישה." וואלה? אז ככה מתקדמים בחיים מר חלוץ. שיעור חשוב. אבל למה? למה להתגאות בזה, אלוהים אדירים. הרי ברור שלא מדובר כאן בעידוד הציבור להרחבת מעגל החברים. מדובר באותה הקומבינה הכל כך אופיינית וכל כך דוחה שמצרעת את תפיסת המציאות במדינה. היהירות הזו, השאננות, שבשיחת טלפון אחת אתה תקבל כל מה שאתה רוצה. אני לא בטוח שהמאפייה האיטלקית עוד עובדת ככה. אחר כך חלוץ ירד מתחת לקו האדום וחילץ את האימרה הגאונית הבאה "הכנרת התייבשה וגם התביישה שהיא גורמת לנו מפח נפש מתמשך" ופה באמת נפלה לי הלסת והתייבש לי המוח. אתם קולטים שלמשפט האומלל הזה מתנקזת ההתנערות המוחלטת של "מובילי ארצנו" מכל שבב של אחריות אישית? אנחנו? אנחנו גרמנו לכינרת להתייבש? חס וחלילה! זו הכינרת ש"התייבשה" לה וגם שתתבייש לה בדרך. חוצפנית. חבל שחלוץ כבר לא מפקד חיל האוויר. היינו יכולים לתכנן את מבצע "הו כינרת שלי" ולהפציץ את האגם המביש מלמעלה בגשם של טילים.

ובאמת שהדוגמאות האלה נשפכות ללא סוף. לרגע היה נראה שנקודת האור היחידה הפציעה בהתכתבות בין רענן שקד ויאיר לפיד. שקד, כמו אדם שפוי יצא מדעתו על "מדינה חסרת עצמאות בערב עצמאותה" וקיבל קונטרה מלפיד, שבהתאם לשמועות על עתידו המקצועי, בחר להוביל שיחת פיתרון במקום עוד קטרת מיותרת. המסקנה של השניים הייתה להפיץ רעיונות חשובים דרך כלי התקשורת שבהם הם עובדים. אבל אותם כלי התקשרות מלאים בהבל פיהם של "אוהבי ישראל", אוהבי הקומבינות, שונאי הכינרת המתייבשת ומצודדי מערכת החינוך הכושלת. פיתרון אחר היה להפוך את ישראל לניו-יורק, אותה עיר אוטופית שהופכת את האנרגיה של המתח האין סופי להנעת גלגליה האדירים. אז באמת, הקדמתי תרופה ולקחתי את העיניין צעד אחד קדימה, וביום העצמאות ה-62 של מדינת ישראל, אני מכריז בזו על עצמאותי שלי בניו-יורק, וזרועי עוד נטויה.