שאני אצום?!

Jean-Francois Millet, Afternoon Nap, 1889-90

יום כיפור, איזה יום אה? כאילו לא הספיקה החפירה של כל העולם בנוגע למיקומנו הגאוגרפי בראש השנה ("איפה אתם בחג?") והנה ביום כיפור כולם  הופכים פרילנסרים של מגזין הבריאות "מנטה" ומביעים התעניינות בהרגלי התזונה של שכניהם. "אתה אוכל?", "ומה אתם אוכלים בערב? פחמימות? הכי טוב פחמימות", "אתה צם?" צמים? צמות? צמתם? ועל הגל כולם גם הופכים לפילוסופים בשקל תשעים ומגישים את קמצוץ מהותם הדתית-רוחנית לכל הבא ליד עם האמירות "אני הולך לבית כנסת שומע שופר", "אני רק מעשן" או הבדיחה שאף פעם לא נמאסת "אני צם בין הארוחות".

האמת שטוב לי להיות בנויורק ביום-כיפור. כל החיים אכלתי את עצמי אם לצום או לאכול ועל המשמעויות הנובעות מהחלטתי אם לסתום את הפה או לא. כילד, תמיד חשבתי שתבוא עלי שנה מעאפנה אם לא אצום. אחר כך הבנתי שלא משנה מה, השנים שעוברות הם בדרך כלל מגעילות טילים אז עכשיו זה הכי טוב להיות באמריקה, איפה שאלוהים לא רואה.

וכרגע עוברת לה עוד שנה מכוערת, אחרי זו הקודמת הידועה כאחותה הצולעת. שנה שאחריה אני שוב מרגיש שפוף, אנוס וחסר אונים, כי גם השנה הזו התעללו בי פיזית ונפשית, פוליטית וכלכלית, אם במכוון או בעקיפין, עד שנראה שמישהו שם למעלה פשוט לא רוצה שאחייה בשקט – אז למה אני עוד מקבל פרפרים כשמגיע יום כיפור?

לכן בהזמנות חגיגית זו אני מציג את הטור החדש תחת הכותרת "שאני אצום?!" המוקדש לכל אלה שצריכים לצום שבעתיים, לכל אלה שרק אם יצומו את כל הצומים של השנה במכה (כן, גם את צום גדליה), רק אז אולי אחשוב גם אני לענות את נפשי ביום הכיפור הקרוב. כי תכל'ס, מי יצום בשבילי?

מי צם על הסמארטפון? שנכנס לביתנו השנה ולקח כל פיסת שפיות קטנה בה עיני לא היו דבוקות למסך כזה או אחר. אם פעם הייתי הולך לשירותים בזמן הפרסומות אז עכשיו אני פשוט מעביר את המבט לכיוון הטלפון, בשביל לראות אם מישהו שלח לי אימייל מאז מקבץ הפרסומות הקודם. לפני שאני עוד מתעורר בבוקר אני בודק הודעות בפייסבוק ודופק ציוץ בטוויטר. שאני אצום?! שזה ששידרג לי את הטלפון יצום.

מי יצום על שכר הלימוד? אשר עולה מסמסטר לסמסטר, ללא תמורה, רק עם מכתב התנצלות תמציתי מהדיקן שחוצב בור עמוק יותר בחשבון הבנק. ומי יתענה על המחלקות ההומניות ההולכות ומתרוקנות בישראל אל מול שערי המשפט המתעצמים, על כך שעדיף להיות מובטל מאשר לעסוק באקדמיה או להיות מורה ומחנך בארץ, ועל חוסר האונים מול הרצון להגשים את החלומות לבין הגעגועים הביתה.

מי צם על הזמן האבוד בו הנחתי תפילין לשווא? מי? על השעות שאבדו על השלמת מניינים כאלו ואחרים? מתוך כבוד ועל מנת להביא לסיפוקם של מיני אברכים, מתוך התרפקות על אשליה של יהדות אחרת, יהדות גלותית שנראית טובה ונקייה יותר, אך התגלתה כחלולה ושיקרית כאותה יהדות שמונעת מהורי לדבר איתי בטלפון בחודש הקרוב בגלל שעון חורף מגוחך שמכסה את ישראל בעלטה תרתי משמע. ועל אמהות הטאליבן אשר מכסות את גופן מכף רגל ועד ראש בגלל פסיקות ולחשים על אולטרא-צניעות שהופכים את ירושלים לאיראן. ומה עם אלפי תרנגולות אשר מונפות ללא טיפת אנושיות מעל ראשים חרדים עטורי פיאות ומובלות אחר-כך לטבח אכזרי וסתמי. מי יצום על כל אלה?

שאני אצום על החדשות? על הכותרות החשוכות שלא נותנות מנוח? על הדריסות והבריחות של רוכבי אופניים או הולכי רגל תמימים. על רצח הורים בשביל ירושה, על על שחיתות בצמרת uהתקציב הביטחוני המתפקע

שאני אצום על שנים של מלחמות?! על אטימות המנהיגים, על הטיפשות, היהירות וחוסר ההקשבה? על מנהיגות פושעת, פאשיסטית, על האוליגרכיה השולטת ביד רמה. על מות הדיפלומטיה, על חירחורי הקרב, על המניירות הילדותיות, הגחמות ועל נאומי שלום מלאים בשנאה. מי יכפר על עוונות אלה?

ובשביל סבתא? שפעם קיוותה לראותנו שבים הביתה והיום רק מתחננת שנשאר רחוק. סבתא שאת כל חייה נתנה למען המדינה ועכשיו, ברגעי צלילות אחרונים ויקרים מתפללת שהנכד הראשון שלה יוולד בגולה. מי יצום בשבילה?

כנראה שאף אחד. ביום כיפור, ביום הנוראי הזה, כל אחד צם לעצמו ובשביל עצמו. לסגור חשבון עם זה שלמעלה. לסדר איזה כיסא בעננים. כמה נח שגם את חיי הנצח אפשר לקמבן אצלנו.

איזה חז"לניק אמר ש"עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו". לכן אני מחכה בקוצר רוח לחוברת אלפבתית שתשלח אלי בדואר, מלאה בסליחות מכל ה"חברים" שהפכו את שנת תשע"א לעוד שנה פח (רמז: א' – אביגדור, ב' – ביבי). ואם לא, ברוכה הבאה תשע"ב, אני בטוח שגם את תיהי זוועה.

סליחה.

Jeff Koons, St. John the Baptist, 1985

יום כיפור תמיד מכניס אותי לסרטים של קארמה. כמובן שאם איך שהוא עוברת בי המחשבה לצום, היא לא באה ממקום טהור של יהדות ומסורת, אלא ממקום של "אם אני לא אצום תהיה לי שנה מחורבנת". בסוף הרי, אני לא צם, ואז מתחילה השנה ולפעמים היא באה בטוב ולפעמים, נו, החיים משתינים עלי בקשת. השנה האחרונה הייתה עלכיפאק, ובגלל שאני לא הולך לצום גם הפעם, החלטתי להתוודות על הדברים הרעים שעשיתי ולתת לכם להיות השופטים. אם תסלחו לי למטה, אולי גם מישהו יסלח לי למעלה. אז ככה:

לא התקשרתי לסבתא מספיק. בשנה שעברה, הבטחתי שחור על גבי נייר עיתון צהבהב, שאתקשר לסבתא יותר. הבטחתי. מה זה כבר מצריך? עשר דקות בצהרי שישי? ואם בשישי לא יוצא כי שותים בירה על המדרגות אז נתקשר בשבת. ואם בשבת ישנים עד מאוחר, אז נקדיש חמש דקות בראשון לפני ההצגה. מה? ההצגה עוד שעה? קיבינימט… טוב שבוע הבא. סליחה סבתא! אני אוהב אותך המון!

פיטרתי עובדת. בחיים לא חשבתי שזה יקרה לי. אבל בחיים גם לא חשבתי שאף בחורה תסכים לישון איתי באותה המיטה. שנה אחת בקורפוריישן אמריקה וגם אני חלק מהסיסטם, בעוד שהבחורה המסכנה, שבאמת הייתה נשמה טובה אבל לא ידעה לכתוב משפט קוהרנטי, עכשיו חלק ממעגל האבטלה. ואני זה שאמרתי לה זה לא אנחנו, זו את. עשיתי טעות כשלקחתי אותה לצוות. שילמתי על הטעות כשישבתי מולה בעוד שהיא מנסה לעצור את הבכי, אבל לא מצליחה למנוע מזוג עינייה הבורקות להסגיר את הדמעות. סורי.

רבתי עם החברה הכי טובה שלי. קשה לריב ועוד יותר קשה להודות שאתה טמבל. כבר היו לנו תקלים בעבר וכבר הודיתי שהייתי טמבל. אבל אחרי ששתקתי הרבה, בפעם האחרונה פתחתי את הפה ואמרתי מה אני חושב. שוב יצאתי אדיוט. ביקשתי סליחה ואבקש שוב. היא עוד לא הבינה שהיא גם טמבלית. והיא גם לא תבין. אבל זה יום כיפור ואני צריך ללמוד לשחרר, ולסלוח ולעבור הלאה. הבעיה שאני לא יודע לעשות את זה. בגלל זה אני נמצא עם אותה הבחורה מגיל 18. אם שלומית לא הייתה לוקחת אותי, הייתי מתעסק כל העתיד בעבר.

ביקרתי בארץ ולא סיפרתי. הייתה חתונה. היה לי רק סופשבוע קצר. איך אני אספר לכולם? זה היה מבצע חשאי. כמובן שהמשפחה הקרובה ידעה, ומנעה ביעילות מבצעית כל דליפת מידע למשפחה המורחבת. ואז, לך תבחר את מי מהחברים תראה ב-48 שעות מסכנות, ותכלס, עדיף כבר לא להתקשר. מי ידע. אבל ידעת. ואני יצאתי מעאפן. הייתי צריך לפחות להרים טלפון ולהגיד "פעם הבאה". דבילי, כן, אבל כנראה שבכל זאת משהו מנחם בשיחה מאזור חיוג 09.

קיבלתי מלא עודף ולא אמרתי. למה שאני אגיד? החולרות האלה לקחו לי 18 דולר על מים מהברז. אז כל החיים אמרתי שאני מאלה שאם הם מקבלים יותר מידי עודף, הם ישר מחזירים. אבל זה תמיד קרה לי כשקניתי בזוקה והמוכר הביא לי חצי שקל במקום ארבעים אגורות. לא כשישבתי במסעדה במנהטן בעוד שגם ככה אין לי אפילו כסף לקנות לחם אחיד בבודגה בפינה, ופתאום מפילים עלי עודף של עשרים דולר אקסטרה. הכלכלה בתחתונים והאקונומיקה במשבר ולוקחים והולכים. סליחה.

אכלתי חזיר. וגם פירות ים. וארנבת. ועוד מיני שרצים וזנים למינהם. אבל מה אני אמור לעשות? אוף החזיר הזה… הבייקון השמנוני של בארנץ' ראשון. פיסת ההאם ברוזמרין העדינה בסנדביץ' הצהריים. והצלעות, אך הצלעות, הבייבי-בק-ריבס האלוהי של הסמוק ג'וינט בפורט-גרין. אוי איך שהבשר נופל מהעצם. 24 שעות בתנור עם עץ מסקיט ורוטב ברביקיו דביק. והפולד-פורק, עוד לא הגעתי לפולד-פורק. מה? שאני אהיה בניו-אורלינס ולא ארייר על איזו גמבלייה עם פירות-ים ובשר ארנבת? אמריקה הכירה לי עולם חדש ונפלא של טעמים, ואני שוחה בים הבשמל, על רפסודה מצלעות. אוי כמה זה לא כשר, אוי כמה סליחות.

פתחתי חשבון פייסבוק. ופה אני חייב המון סליחה לעצמי, כי הבטחתי שלי זה לא יקרה ושאני אהיה חזק ולא אשבר, אבל בסוף מכרתי את עצמי, ועוד בשביל מה? לא בשביל החברים, לא בשביל הקשרים, לא בשביל הפוקים, אלא בשביל לקדם את הבלוג שלי. כמה נמוך. כל מי שפרינדז איתי, אני בן-אדם אנטיסוציאלי ודי חמור, אז תודה שאתם חברים שלי עדיין וסליחה.

אופס… מלא דברים רעים. אולי אני כן אצום השנה? הממ… אוי לא… אני נוסע לסופ"ש מהיר בניו-אורלינס. אוי ג'אמבלייה ארנבת.

סליחה.