חברו הטוב ביותר

Jeff Koons (American, b. 1955). Balloon Dog (Yellow), 1994–2000

כבר כמה שבועות שמבעד הדלת של דירה 3 ב' נשמעות נביחות קורעות לב ועור תוף. כמובן שבבניין משותף בניו-יורק, הבעלבוס אוסר על הדיירים להחזיק חיות מחמד, אבל הסעיף הנ"ל בחוזה השכירות נראה מאיים פחות כשלסופר של הבניין יש כלב.

לנו יש חתולה. הבאתי אותה מצעב"ח שבוע אחרי שנכנסו לסטודיו בעקבות חסך קשה בליטופים. הורי לא הסכימו להכניס שום יצור הולך על ארבע הביתה, כשיוצאי הדופן היחידים היו אחי ואחותי הקטנים, וגם זה היה לתקופה של שנה גג. האמת שרק מספר בעלי חיים ברי המזל זכו לראות את בית משפחת הולר מבפנוכו, וכל אלו הגיעו אלינו מהקצב בסופר ועברו טיגון בשמן עמוק.

רק פעם אחת הצלחתי להבריח הביתה דג זהב חי. אמא אכלה אותו. אחר כך מצאתי חתולת רחוב שהסתובבה אצלנו בחצר ובלילה הייתי מעלה אותה לחדר, עד שבוקר בהיר אחד היא נעלמה כאילו בלע אותה כלב. אבא אמר שהיא בטח נכנסה להריון והלכה לטפל בגורים שלה. אני תהיתי למה יש רעל עכברים מתחת לכיור. בקיצור אתם מבינים את תמונת המצב.

וזה לא שאני איזה דוקטור דוליטל אוהב החיות, אבל נראה לי שתמיד אחמוד דברים שחסרו לי בעבר. אף פעם לא היתה לי חיית מחמד אז אני ממש רוצה חיית מחמד. אף פעם לא היה לי מליון דולר אז אני מאוד מאוד רוצה מליון דולר. רטוריקה די פשוטה לא?

אז דבר ראשון שעשיתי היה לאמץ חתולה. כן לאמץ ולהניף אצבע מאשימה ומשולשת לכל אלה שקונים בעלי חיים בזמן שאחרים מובלים לגרדום. אלוהים למה לשלם מאות ואלפי דולרים על חתול או כלב כשאלה מחכים במכלאה? אז זה לא יהיה חתול סיאמי מדרום פרס. וואטאבר. אניווי, הבאתי את החתולה שהיא, כמו כל חתולה אחרת, מתנהגת כמו חתולה. ואני לא ממש מבין מה הבעיה עם זה. להפך, מה שמפחיד אותי בכלבים היא האהבה חסרת התנאים. קצת מלחיץ לא?

אז מה שהתחלתי להגיד זה שהכלב המזורגג מדירה 3 ב' נובח מהרגע שהשכנה עוזבת את הבית. נובח ולא מפסיק. שעות. ולא ממש אכפת לי מהרעש, אבל חראם על הכלב! עוד שניה יבלות במיתרי הקול ונבוט בראש מהשכן העצבני מלמטה.

לכן, בהזדמנות הבאה בה ראינו את ג'ינג'ר אמרנו לה שנשבר לנו הלב למשמע האומלל ובאחוות שכנים חד פעמית נהיה מוכנים להוציא אותו פה ושם וגם לאסוף לו את הקקי מהמדרכה. ג'ינג'ר אמרה ת'נק-יו-סו-מאץ' והסבירה שפרדי הכלב לא באמת רע, רק קצת מסכן, כי שלוש משפחות כבר זרקו אותו (מעניין למה…) ויש לו חרדת נטישה (אני מכיר פסיכולוג מצוין) ואנחנו רק יאללה יאללה בסדר משתגידי רק שיסתום קצת.

שלומית דווקא התרגשה מאוד מכל הסיפור. היא השאירה מאחוריה כלב אחד בארץ וגם גדלה עם איזה מעורב רוטווילר פסיכי בעל אוסף של פגרי יונים שאני לא ממש מבין איך הוא לא אכל לה את הראש כשהיא זחלה לידו.  הוא היה כלב מקסים היא אומרת לי, אבל זה מה שכולם אומרים לפני שחברו הטוב ביותר קורע לתינוק את הפרצוף. ואני? לי אין בעיה עם כלבים' כל עוד שהם לא רצים לכיוון שלי במהירות עם קצף בפה. אבל כן יש לי בעיה עם לכוונן את הלו"ז שלי לפי איזה יצור שעיר ומסריח. בגלל זה לקחתי חתולה, כי אני  לא צריך לחיות לפי הפיפיקקה שלה. נראה למישהו שזה הגיוני לקום חצי שעה לפני שצריך לקום בגלל שרקסי צריך להתאוורר?

בערב שבת הפרדי לא הפסיק לנבוח אז לקחנו את המפתח ספייר ושתי שקיות פלסטיק לאיסוף. כשפתחנו את הדלת מצאנו כלב גמדי אך נלהב מספיק בשביל לקפוץ ולהביא לי לק במצח ומיד אחר כך להתענג על הפולקע של שלומית. הכלב במידית התחבר לרצועה כאילו לא היה בחוץ לפחות עשרים דקות והנה שלושתנו מטיילים ברחובות ברוקלין, שניים מאיתנו מדברים על דא ועוד קצת הא והשלישי מריח פיפי על קירות.

אחרי שעתיים בהן פרדי כבש בשתן את מרבית ברזי הכיבוי בשכונה, חזרנו לכיוון הדירה בסיפוק רב וציפייה לכמה שעות שקטות. אבל מה, בשניה בה סגרנו את הדלת מאחור בשיא הנונשלנטיות, הכלב התחיל לצייץ. הציוצים הפכו מהר ליללות שהפכו אחרי חמש דקות לנביחות. חמש דקות ראבאק! שעתיים הסתובבנו עם הבן כלבה הזה ברחוב וככה הוא אומר תודה? מה כבר שכח?

ואומרים שחתולים לא מעריכים מה שעושים בשבילהם.

מניפסט היורד – על מחאת האוהלים בניו-יורק

Gustave Courbet. Burial at Ornans. 1849. Oil on canvas

טוב בסדר אז אנחנו גרים בנויורק אז מה? זה אשמתנו? תאמינו לי שאני כואב את כאב השובתים בשדרה. הנה רק הבוקר שילשלתי מחשבון הבנק כאלף חמש מאות דולרים לטובת אדון קופלמן, הלנדלורד החביב. סכום שלא רואה מרחוק את קו מחצית ההכנסה החודשית שלנו, אז יאללה יאללה, שאף אחד לא יקשקש לי שבחו"ל לא קשה.

כן היאוש נעשה יותר נוח. כן גם הביצה פחות צמיגית. צמיגית! אבל להגיד שמצב הסטודנט האמריקאי בן השלושים פלוס מינוס הוא טוב יותר ממצב הישראלי? מה זה לא. כל הכסף שנכנס ככה יוצא. עובר ולא שב. ועם כל הכבוד למסכנסה, האויב הכי גדול של המשכורות זה העדר תפיסת מושג החיסכון, אותה דרך חיים ראוותנית שאנחנו הישראלים מכורים לה, כולל אלו שמחזיקים כרגע את יתדות המאהל. אני לא קורא לאף אחד מפונק או ילד סושי כמו חברי, חברי הכנסת, אבל בכל זאת צריך ללמוד לשאת בתוצאות של רף חיים גבוה בעיר הגדולה.

מדברים על שחיקת שכר ויוקר מחייה ועליית השכירות אבל ראבאק, כולם בתל-אביב מפרקים כל לילה מאות שקלים על בירות בלי לראות בעיניים. המסעדות, הסושיות, השפים, פעם אחרונה בארץ שילמתי איזה ארבעים שקל על פיתה כי אייל שני חתום עליה, כי גם אני, גם אני חולה בבזבזנות המשוגעת הזו.

וכאילו לדור ההורים היה כל כך קל לעשות ולחסוך כסף. הלוואי והייתי מסוגל לשמור על הארנק סגור כמו אבא ואמא. לצאת למסעדה אולי פעם בחודש. לא לעוף על חופשות וסופי שבוע כל שני וחמישי. שלא לדבר על סבא וסבתא שתיעדו כל הוצאה בפנקס. פנקס! תשמעו להיות מעמד בינוני זה לא כיף, אבל גם לא בלתי אפשרי. חברים יקרים, איך אפשר להיות בטוחים לגבי מחר כשכוסאומו לגבי היום? מה פשוט הגענו לגיל שכבר לא נעים לבקש כסף מאמא ואבא אז רצים לבקש מהממשלה? לא. צריך להפסיק עם אורך החיים המתירני ולשבת קצת יותר בבית. או באוהל, וואטאבר, אבל תפסיקו לעשות כבר קניות אצל AM:PM גודאמאיט הם אונסים אתכם.

סתם ת'אמת שאני ממש שמח לראות את הארץ בוערת סופסוף ומהסיבות הנכונות שבאות מהמקום הכי אמיתי. כיף לראות את ביבי מקבל בראש ועל מי אני עובד, אנחנו בניו-יורק כי יותר טוב פה, בעיקר לגבי אותם הדברים אשר מצעידים עשרות אלפים ברחובות תל-אביב. עם זאת אני מאמין שהיתרון הגדול שיש לארה"ב על ישראל הוא בכלל לא כלכלי. כאן באמריקה בניגוד לארץ, התושבים עדיין מחזיקים בזכות לחלום.

כי כמו שהבנתם, זה לא שאנחנו נמצאים במצב טוב יותר מאחינו היושבים באוהלים. אני לא זוכר בכלל מה משמעות המונח "לסגור את החודש" והמינוס הארור תמיד נשאר שם, אם לא הולך ותופח, אבל כל אלו לא מעידים על כך שהחלומות שלי מתרחקים ולהפך.

דבר ראשון, המקום הנפלא הזה איפשר לנו לעשות מה שאנחנו באמת רוצים. שלומית הצליחה להתברג למצוינים שבבתי הספר הרפואיים במדינה ועוד רגע מסיימת דוקטור ואני לומד לי ספרות בלי להתבייש מאף אחד. להגיד לכם שבארץ זה היה קורה? אין מצב. להגיד לכם שאני מסוגל להפנות אצבע מאשימה כלפי מישהו? ממש לא. תראו לא קל להגיד מי אשם בכך שהשנה נפתח הקורס לספרות באוניברסיטה העברית עם שלושה סטודנטים. זו שאלת הביצה והתרנגולת. האם זו הממשלה שהזניחה את האקדמיה או 90% מהסטודנטים שפשוט הולכים ללמוד בשערי משפט.

אבל מה שאני כן יודע הוא שבסופ"ש האחרון חברים מהממים הזמינו אותם לבית הוריהם בקייפ-קוד. בית קיץ בו הם מבלים שלושה חודשים בשנה ולא, הם לא עורכי דין ולא כלכלנים ולא שועלי וול סטריט. הזוג הנחמד הם אקדמאים בדם, זוג מדענים ושוכני מעבדות שלא רק שלחו את שלושת ילדיהם ללמוד במוסדות המפוארים ביותר שיש לאמריקה להציע, אלא גם הצליחו לשמור בצד בשביל בית קיץ צנוע ולא רחוק מהים, בו הם חוקרים צדפות ועושים על האש עם שאר חבריהם הפרופסורים.

בחתונה אקראית בארץ שלומית פיטפטה עם שכנתה לשולחן המוזמנים אשר התגלתה במהרה כפיזיותרפיסטית מן המניין שעובדת לרווחתה תמורת עשרים וחמישה שקלים מלאים לשעה. המטפלת החרוצה נאלצת להתרוצץ בין שתי עבודות בכדי להגיע למשכורת נורמלית, משכורת ששלומית תעשה כאן בהינד עפעף. על ההכנסות העתידיות שלי כמורה ומחנך בארץ ישראל אני מעדיף לא לחשוב בכלל. שוב, לא שכאן אנחנו לא במינוס, אבל לפחות עוד לא מישכנו את החלומות ואפילו בית קיץ נראה אפשרי. בתאוריה.

אז להגיד לכם שאנחנו רוצים לחזור? בטח. מתגעגעים רצח. להגיד לכם שנחזור? בשביל מה? 25 שקל לשעה כשקוטג' עולה שמונה שקל? לא תודה.

בינתיים אנחנו מצטרפים למאבק ויוצאים לקמפינג בקולורדו.

מה? לא תופס?

Mother to Son

BY LANGSTON HUGHES

:Well, son, I’ll tell you

.Life for me ain’t been no crystal stair

,It’s had tacks in it

,And splinters

,And boards torn up

  –And places with no carpet on the floor—

.Bare

But all the time

,I’se been a-climbin’ on

,And reachin’ landin’s

,And turnin’ corners

,And sometimes goin’ in the dark

.Where there ain’t been no light

.So boy, don’t you turn back

Don’t you set down on the steps

.’Cause you finds it’s kinder hard

–Don’t you fall now

,For I’se still goin’, honey

,'I’se still climbin’

.And life for me ain’t been no crystal stair

אני צורך משמע אני קיים

השבוע דיסקסנו בכיתה על השלכות תרבותיות של חברה אובר-צרכנית. אני בטוח שזה היה דיון מעמיק וענייני אבל האמת שלא ממש התרכזתי כי הייתי עסוק בלפנטז על הפלייסטיישן 3 שקניתי באותו הבוקר באמאזון וצריך להגיע לקראת הסופשבוע. זה לא שאני איזה גיימר. המשחק וידאו האחרון בו נגעתי הגיע על דיסקט. רך.זה היה דיגר.

אז למה אני צריך פלנסטנשן? כי למה לא?

תכלס, אני כבר מלאזמן רוצה את המכשיר הזה. בערך מאז שהייתי בן 17. אז מה אם שיא הטכנולוגיה אז היתה סגה-מגאסון וסוני עוד היו עסוקים בלפתח את הווקמן. החשבון די פשוט… באותה שנה התפרסמה כתבה על האלבומים הגדולים של כל הזמנים. בורן טו ראן של ספרינגסטין היה אחד מהם. לא ממש הכרתי את המוזיקה של הבוס אבל אמרתי ננסה. התאהבתי. מאז אני גרופי. אני משלם על כל פליצה חדשה שספרינגסטין מפריח מכיוון ג'רזי. השנה הוא הוציא קופסא מהודרת עם מלאן שירים גנוזים. שלושה דיסקים ובלו-ריי. קניתי. אבל אין לי נגן בלו-ריי. אוקיי? אוקיי אתם מתחילים לראות את הקשר? בקיצור מגיל 17 אני רוצה בלו-ריי.

"כן אבל אם בלו-ריי אז למה פלייסטיישן" תשאלו.

כי למה לא?

"הקונסולה מגיעה עם נגן בלו-ריי בילט-אין" אמרו באמאזון ואני יודע שתמיד עדיף בילט-אין מאשר בילט-אאוט ובכלל, כל הביקורות אמרו שאם כבר בלו-ריי אז שיהיה פלייסטיישן. כי למה לא?

כל האתרים אמרו את זה ואני כבר חודש וחצי רק קם וניגש ללפטופ לבדוק ביקורות. מכירים את זה? אני מעוניין לערוך את הקנייה החכמה ביותר ולהיות הצרכן הנבון ביותר. כמובן שצרכנות נבונה משמעה לא לקנות שום דבר שלא צריך, בעיקר כשאין כסף, אך לא בכך עסקינן. הייתי כולי בתוך הזיית הביקורות, בטריפ סקר השוק. זה מתחיל בקריאת כתבה רנדומלית על טלוויזיה חדשה ונגמר בריור מול פלזמה 72 אינץ' בחלון ראווה של בסט-ביי.

פעם שעברה זה קרה לי עם מצלמה. בלוג טכנולוגיה בישר על השקת דיגטלית חדשה עם לוק רטרו מטורף שגם יודעת לקחת תמונות. במשך חצי שנה פנטזתי על רכישה. חלמתי בלילות על צמצמים, על פיקסלים וגם היו חלומות כחולים על ערבי חילוף עדשות. לא הצלחתי להתרכז, לעבוד, רק מיללתי ופיללתי ליום בו היפהפיה תהיה שלי. בסוף לא רק שקניתי את המצלמה, אלא הוספתי לה גם שלוש עדשות וינטג', פילטרים ונרתיק נשיאה מעור ששומר טוב טוב על הרכישה מהרטיבות. שבארון. כמובן שהסוף הזה היה די מתבקש. מעולם לא הייתי צלם וגם לא עוזר צלם ואת המצלמה האחרונה שהיתה לי היו צריכים לשבור בסופר-פארם בשביל לפתח את התמונות. אבל זה לא משנה כי אם הרכישה לא היתה מתבצעת אז כל קשר ביני לבין המציאות היה נשרף כפילם בשמש.

אחר כך אמרתי לעצמי שאין יותר רכישות, לפחות עד הרכישה הבאה. וזאת תמיד מפתיעה אותך מאחור, בדיוק ברגע שחשבתי שזהו, אני לא צריך יותר שום דבר בחיים חוץ מפת לחם ומים ואולי איזה בבא-גנוש. אבל איכשהוא פתאום תמיד מגיע משהו חדש שממש אבל ממש אי אפשר לחיות בלעדיו וכך התחילה ונגמרה לה גם סאגת הפלייסטיישן, אבל מה אני יכול לעשות? כל הצרכניה הזו חזקה ממני. אני צורך אובססיבי וזהו צורך קיומי. עד כדי כך שאני עושה שופינג באינטרנט בעבודה ובלילה במיטה. בזמן שאני ישן. כן, גם לזה יש אפליקציה.

אבל מה שבאמת משגע אותי זה כמות הסרטים שאני מאכיל את עצמי לגבי קניית בלו-ריי לעומת האפס מחשבה שאני מקדיש לנגיד, ארוחת ערב במסעדה עם חשבון שלא רואה את המאתיים דולר מרחוק. למרות שגם אם מדובר באותו הסכום, אני אוכל את הלב חודשים לפני שאני אקנה איזה לפטופ שאני באמת חייב במאה חמישים דולר, אבל אני יעיף כפול כסף על איזה וינרשניצל בלי למצמץ. אני גם לא חושב פעמיים לגבי עוד בירה או עוד בקבוק יין או פאק-איט, למה שאני לא אשלם על כולם הערב, כי ככה, בא לי לעשות טוב. בקיצור, אחר כך שאני תוהה איפה לעזאזל נעלמה כל המשכורת החודשית אני מבין שזה לא הפלייסטיישן, זה האפטייזרים.

המכשיר יגיע בסופ"ש ואני בטוח שיהיה שמח, בכל מקרה הכי שחשוב זה שהגעתי למסקנה שלא משנה מה, בחיים אני לא מזמין את הפלייסטיישן לארוחת ערב.

הצילו, דיאטה!

Lucien Freud - Girl Sitting in the Attic Doorway,1995

עם הוודע לשלומית על הטיול הקרב ובא לקוסטה-ריקה היפה, החליטה הילדה לאוורר את בגדי הים העבשים מהחורף הניו-יורקי ותוך כדי לערוך סקירה קצרה של מצב האומה ומצב הגופה. עכשיו ברגע שראיתי את הבקיני יוצא מהמאחורה של הארון, דפקתי ספרינט לכיוון הדלת כי ידעתי שראשים הולכים לעוף. זו הרי משוואה כימית בסיסת אשר קובעת ששילוב של שני היסודות, בגד-ים וצלוליטיס, גורם לריאקציה קטלנית  של אסטרוגנים ושנאה עצמית, מה שבמקרה הטוב יכול להוביל לדיפיוזה מסתורית של שלושה גביעי האגנדז, או במקרה הרע לריסוק מראת הקיר לחלקיקי אטום תוך כדי צעקות "נמאס לי נמאס לי למה אני כזאת פרה למה?!"

אך עוד לפני שהספקתי להגיד "מרזי מורית" שלומית חסמה את דלת הכניסה ומשכה אותי באוזן לכיוון חדר השינה ושאלה את שאלת מיליון הקלוריות "אני נראית כמו אנג'לינה ג'ולי?"

שתיקה.

זהו אין הלך עלי קפוט. להתראות עולם אכזר.

שלומית מביטה בי עם רייצח בעיניים. אני מתעשת ואומר "לא" וחוטף משקל דיגיטלי בראש.

"מה לא?? מה לא!!"

"חומד מה את רוצה שאני אגיד לך את לא נראית כמו אנג'לינה ג'ולי. קודם כל יש לה כמה סנטימטרים עלייך במספר מקומות אסטרטגיים וחוצמזה מזה הקשר בכלל? את לא נראית כמו אנג'לינה ג'ולי בדיוק כמו שאני לא נראה כמו בראד פיט ושנינו ביחד נראים אולי כמו הילדים המאומצים שלהם מביאפרה, רק שיש לנו מלתחה פחות יוקרתית."

"אה באמת רועי?!"

"כן באמת שלומית"

"אוקיי אז אם אני לא נראית כמו אנג'לינה ג'ולי, אז אתה לא נראה כמו בראד פיט!"

"כן אני יודע שלומית זה בדיוק מה שאמרתי לפני שניה"

"אה. טוב מה אכפת לי אני עושה דיאטה!"

כפי שציינתי בשבוע שעבר, שלומית כבר ניסתה פעם לעשות דיאטה כאסח לפני שיצאנו לחופש אקזוטי. זו היתה דיאטת בזק סודית ובעלת מרשם בטוח להרזיה מהירה וקראו לה "דיאטת אריזות". שלומית היתה בעצם יכולה לאכול את כל האריזות של המאכלים האהובים עליה וללא הגבלה. קופסאות קורנפלקס היו מומלצות ביותר בגלל הסיבים. שקיות ביסלי ובמבה גם רצו חזק. קופסאות שימורים קצת פחות, למרות שיש בהן ברזל.

בסיבוב הנוכחי שלומית החליטה להציב לעצמה מטרות יותר ריאליות וקבעה שבשבועיים הבאים היא תוריד ארבעים קילו. מה שמשאיר לה בערך עשר ספייר.

הפעם היא גם החליטה לשלב את הדיאטה עם כושר. מאוד מומלץ. אך מכיוון שיש לנו שבועיים עד הנסיעה וצריך לעשות חדר כושר לפחות פעמיים בשבוע ולפחות שעתיים כל פעם, שלומית החליטה ללכת פעם אחת ולתמיד, למשך 48 שעות רצופות שיכסו תקופת אימונים של חצי שנה. אחרי חיפוש מהיר בגוגל שלומית גילתה לפחות חמש חברות דיאטה עם תוכניות כוללות אשר מבטיחות הרזייה מהירה. כל מה שצריך לעשות זה לחתום, לשלם ולקבל את האוכל במשלוח עד דלת הבית ולאבד שלושה עד ארבעה קילוגרמים בחודש. היא חתמה על כולם בתקווה שהיא תוריד ארבעה קילו כפול חמש.

הסברתי לה שיש לה בעיה רצינית עם כל המתמטיקה שלה אז בסוף היא החליטה לחיות על קופסאות סלימפאסט ומלפפונים שישמשו כקשית.

בהתחלה הכל הלך די חלק עד שהתחלתי לשים לב ששלומית אוכלת גם את הסלט וגם את המזלג. בתום שבוע תענית, חזרתי הביתה מהעבודה ומצאתי את שלומית נוגסת בשולחן הקפה. "זה בסדר, זה בצבע ירוק, זה בריא" היא אמרה ואני תפסתי אותה וצעקתי "זה לאקה עץ ירוק של איקאה ולא! זה לא בריא! מה אכלת היום??"

"מים" שלומית אמרה תוך כדי שהיא מלככת לי את האוזן. בלית ברירה גררתי אותה למטבח וחיברתי לה עירוי של בשר טחון לווריד.

"שלומית חמודה זה לא יכול להיות שבגלל איזה בקיני את תפסיקי לאכול. את יפה ומקסימה והרבה יותר נחמדה כשיש לך עגל קטן בבטן. מה את אומרת שבמקום דיאטה פשוט תקני לך בגד ים חדש?"

כעבור יומיים הגיע לי חבילה לעבודה מערב הסעודית. אחרי שכלבי המשטרה ריחחו וביטלו כל חשש לאנתרקס, פתחתי את המשלוח ומצאתי בורקה שחורה עם כיסוי ראש קומפלט.

"שלומית את לא מאמינה מה הגיע אלי היום לעבודה…"

"הבגד ים החדש שלי?!"

* זהו דרך אגב של סילברסטין הנפלא… והנה המילים!

** פורסם בידיעות אמריקה, 25.2.2011

זה לא אני זה הדת

שו חנוכה?

חנוכה בא עוד איזה יום וחצי ותאמת ששוב ממש לא היה לי מושג שהחג המוזר הזה בדרך. זתומרת, היו כמה חבר'ה שעידכנו סטאטוסים לגבי סופגניות, קלוריות ובולמיה, ואולי איזו כתבה על פסטיגל ושיעור התאבדות של הורים מתוסכלים, אבל כל אלה עדיין לא הצליחו לשכנע לגבי העובדה ש"חנוכה זה כאן" ובעיקר בגלל השאלה האקוטית "למה זה צריך לעניין אותי?!”

ושלא תבינו לא נכון, אני אוהב את חג האורים ואהיה הראשון שיכנס בבית השני של "מה עוזצור ישו עתי" בקנון גאה. אך עם כל זאת אני לאט לאט מבין כמה שחנוכה הוא חג מיותר אחרי שלוקחים ממנו את המסורת, ואני לא מדבר על מסורת הדלקת חנוכייה או תקיעת סופגנייה, אלא דווקא על מסורת החופש. הרי פעם חנוכה היה הנר בקצה שיעור התנ"ך. בית מקדש של חופש בין בוחן בלשון לשיעור ספורט. כשהייתי תלמיד יסודי, חנוכה היה נס כי גם אחרי שמונה ימים של מרתון הערוץ הראשון, עדיין הצלחתי לחזור לתפקידי כאינדיבידואל פרודוקטיבי. אבל תוציאו את החופש מחנוכה ומה נשאר לכם? סביבון מסכן? לביבה מקוטג'?

תמיד חשבתי שהמעבר לניו יורק הרחיק אותי מהמסורת. אבל זה לא. זה המעבר לשפיות, לחיים הבוגרים, להתעסקות בדברים חשובים יותר מניסים ושמנים. אלו החיים שמרחיקים ממסורת ודווקא המסע ליבשת אחרת הכניס אותי עמוק עמוק לתוך אוכלוסייה שחייתי לידה שנים ארוכות בשכנות גיאוגרפית אך בנתק מנטלי. אתם מבינים, המעבידים שלי הם יהודים אורתודוקסים שהוכיחו לי שאפשר אחרת. לדוגמא, אפשר לכלכל משפחה בכבוד ולמצוא גם זמן לתורה, אפשר ללמוד גמרא על הבלקברי בסאבווי בדרך להקמת הסטארט-אפ הבא ואפשר לחלום הרבה מעבר לנסיעה שנתית לקברי צדיקים. הבוס אפילו קנה לי תפלין וכל יום אני משלים להם מניין וגם אין לי בעיה לעשות את זה, אבל עם כל האהבה והלמידה אני רק ממשיך ומתרחק משם. כי אני לא צריך לכרוך רצועות עור על הידיים וקישוטים על הראש בטקס פגאני בשביל להרגיש קרוב יותר ולא רוצה לבקש אלף סליחות כל יום בשתיים בצהריים על פשעים וחטאים שלא ביצעתי. גם מעצבן אותי שכל שישי בא איזה רבי למשרד, עובר בין העובדים ושואל מי יהודי ומי לא, מחלק נרות לאלה שכן ומתעלם מאלה שרק חצי, או כששלומית מתקשרת אלי מחתונה של חברה דתייה לספסל הלימודים, כעוסה ופגועה אחרי שכמה בנות לא הסכימו לשתות מבקבוק שהיא ועוד אורחת נגעו בו, מפני שהיין לא מבושל והן, באי-דתיותן נגעו בו, והפכו אותו לטמא רחמנא ליצלן. זה נוראי, זה מעליב, וכל זה עוד לפני שהתחלנו לדבר על הבלאגנים במדינה.

חגוג את ההיגיון...

אבל מה התעוררתי עכשיו? כי במקרה הבוקר כתבו בעיתון ידיעה על שלט ענק שנתלה בלינקולן טאנל על ידי תנועת האתאיסטים מניו-ג'רזי (אם כבר לא להאמין בכלום, אז למה לא לגור בג'רזי?) ועל השלט מתנוססת סצנת הלידה הכי לא אינטימית בהיסטוריה ויש שם גם חמור ושלושה גמלים ואותיות קידוש לבנה אשר מכריזות (בתרגום חופשי): "אתה יודע שזהו שיגיון. בעונה הזו, חגוג את ההגיון". וזה באמת מוזר שצריך שלט כזה כאן בניו-יורק, בעיר המתקדמת בעולם וגם שניה אחת לפני שרואים את האור בקצה הטאנל. אבל מה שיותר מוזר הוא שכאדם חושב בעל דעה די מוצקה על הדת בכלל והיהדות בפרט, אני עדיין לא מסוגל לקרוא לעצמי אתאיסט ועדיין מייחס חשיבות לדת ולזהותי ה"יהודית" בזמן שאני יודע שחנוכה זה עוד חג שנועד לרפד את כיסם וכוסם של מיקי פלד ומאפיית רולדין ואת כעסם של ההורים המתוסכלים, בדיוק כמו שהגוים המציאו את סנטה במשרדי קוקה-קולה ואפילו את חג-ההודייה הנקי ממאפיינים דתיים הצליחו ללכלך בבלק-פריידי, סייבר-מאנדי והוצאה לפועל-טיוסדיי. אין פה משהו טהור. הכל עסקים.

בביקור האחרון שלי בארץ, בסלון של חבר במושב נהלל, מושב שטיפח את מיטב האתאיסטים הארצישראלים, נכנסתי לוויכוח בו נאלצתי להגן על זהותי היהודית ולסנגר על הדת. הטיעון החזק ביותר שלי היה “כי… כככי.. נוווו כי כי זה מסורת ו…היסטוריה? ו…שייכות וגגגגם מה מה מממה? גם שואה וכל זה" ואני לא מאמין כמה מהר שלפתי את קלף השואה אבל וואללה, לא היה לי הסבר אחד מוצלח.

ואם זה באמת כל כך פשוט וכל מה שצריך הוא "לחגוג את ההגיון" כמו שאומרים חברינו הלא מאמינים מג'רזי, אז למה זה כל כך מסובך? למה היהדות היא חלק כל כך בלתי נפרד מזהותי למרות שאני מייחס יותר חשיבות ועניין לאלבום החדש של ברוס ספרינגסטין? ואם ברור שיותר מחצי מהבעיות בעולם יפתרו אם לא היו כאן דתות, למה אני ממשיך לתת לזה יד? למה אני עדיין ממשיך לראות עצמי כיהודי? אולי בגלל שפה מוגבלת? אולי אני תוחב הרבה יותר מידי משמעות למילה מכיוון שאין לה מקבילה חזקה מספיק שתייצג את זהותי הבסיסית?

אכן, קושיות רבות ומסובכות הן, ולכולן תשובה במדור הבא של "שאל את הרב".

פורסם בידיעות אמריקה – 26.11.2010

זה יגמר במוות

אחרי טיסת יסורים שהרגישה כמו שיעור מבוא לאינקוויציה, אנחנו נוחתים חזרה ומשחררים את החגורות. ברק קם מהמושב, מניח רגל על הקרקע, מאבד שיווי משקל ונמרח על הרצפה. רות מסתכלת ימינה שמאלה ומתעלפת ואני, גיבור גדול, מחזיק את מעקה הבטיחות ומקיא נקניקיה וצ'ילי צ'יז פרייז של ניית'ן.

ברוכים הבאים לקוני-איילנד.

לא ברור למה, אבל כבר שנים ארוכות שכל עיתונאי דמיקולו (ואני בינהם) מחליט לסגור את קוני-איילנד, רגע לפני שהאי עושה אצבע משולשת לכולם, נפתח מחדש וגורם לאנשים אחראים ועצמאיים להפוך למכולות קיא חסרי תועלת. השנה, אפילו הווילג'-וויס הנכבד הריץ כתבת פרידה שביכתה את פארק השעשועים הכי עתיק בניו יורק ואת הצער הכרוך בהריסת אתר המורשת בשל תאוות בצע בלתי נשלטת של כרישי נדל"ן צמאי דם. וואטאבר. קוני-איילנד חי וקיים ובועט בקיבה ולא הולך לשום מקום.

אז אחרי שבוע שברק ורות עשו כל מה שיש לצמד תיירים לעשות בעיר הזו ואחרי שנתפס להם הצוואר מלהסתכל למעלה כל הזמן, עלינו על הקיו טריין, או האף או האן טריין או אחת הרכבות המוזרות האלו שעולות מעל פני האדמה ונוסעות בשכונות שנראות כמו פרברי באר-שבע. דרך אגב, הנסיעה לקוני-איילנד מרגישה כמו טיסה טרנס-אטלנטית וכמובן שהצתיידנו בהתאם. אני תכננתי לסיים את האודיסיאה של הומר בזמן שרות בלעה כדור שינה והוציאה את השמיכה וברק פתח במרתון תשבצים.

ביציאה מהרכבת, אחרי ביקורת הדרכונים, מחכה דוכן הנקניקיות של ניית'ן וברגעים אלו מתחילה הספירה לאחור, אל הרגע בו הגוף יעבור קריסת מערכות טוטאלית ותתבצע פתיחת נקבים בלתי נשלטת. הדבר החכם ביותר לעשות הוא לדלג על דוכן הנקניקיות, או לפחות להשאיר אותו לאחרי הבחילה הגדולה של ספטמבר 2010, אבל ההגיון הלך לאיבוד איפהשהוא באושן פארקווי. הרי גם לא משנה שביום יום, אני אוכל סלט מקקים לפני שאני בכלל אשקול לגעת בנקניקיה של ניית'ן, כי איך שהוא בקוני-איילנד יש ניתוק בין רשת הנקניקיות מוכת העכברים לבין הדוכן הכל-אמריקאי שמחכה לך שם מאז 1929. חוצמזה, כמו שסטיב מרטין אמר, אין לי בעיה לאכול נקניקיות כי אני ממש אוהב שפתיים של חיות.

סיימנו לתקוע את בשר הציפורניים ושמנו פעמינו לכיוון הלונה פארק. דני סנדרסון הגדיר יפה את פירוש השם: "לונה" – בוא נראה כמה מהר נוכל לגרום לך. "פארק" – להקיא. במרכז הפארק עומד בגאון אובליסק מודרני, פאר הנדסת אנוש והפיכת קיבות, מתקן שעשועים שנבנה במטרה לחלץ מידע מאויבי מדינה ושמו Air Race או בעברית "נראה אותך עולה עלי אם אתה גבר".

המתקן מתחיל לפעול. העמוד המרכזי מסתובב על צירו ומניף לאוויר מטוסים צבעוניים אשר חגים במעגל משלהם, בהתחלה לאט, ואחר כך בלופים של 360. ילדים צווחים ונהנים, חלקם מחייכים, חלקם צועקים "אמא בלי ידיים", ואנחנו מרגישים את הבטן שלנו מתהפכת. מזל שלא עלינו על המתקן.

ברק מסתכל על שנינו ואומר יאללה בואו. אני שואל אותו מתי פעם אחרונה הוא הסתכל בתעודת הזהות שלו. "נולדת בשנתון הלא נכון ברק". אולי לפני עשר שנים כן, אבל לעלות על המטוסים האלו זה כמו פרל הארבור בשבילנו. זה יגמר במוות.

רגע אחרי אני מרגיש את חגורת הברזל יורדת על כתפי. קיבינימט. אני צריך לעבוד על תרגילי חיזוק עמוד שידרה. אני חושב על מקומות טובים יותר ובטוחים יותר וקורא לאמא. היא לא שומעת. גם מפעיל המתקן לא שומע. אני בוכה. לאף אחד לא אכפת.

חמש דקות אחרי אני מנגב את עצמי מתוך שלולית הקיא. רות מצליחה לדדות לכיוון ספסל בודד וברק צועק "למה?! למה?!". אני מרגיש שהטחול שלי נמצא בבית החזה והלב בתחתונים. בשלוש הדקות האחרונות עירבבו לנו את האיברים הפנימיים ועכשיו אנחנו מרגישים נורא כי הם מחפשים את הדרך חזרה למקומם הטבעי.

התעלפות. שקט. לחיצות בבית החזה. האם זה הסוף?

העיניים נפתחות לאט ומולי עומד בחור גדול שעושה לי פוקים עם מטאטא. "סגרנו את הפארק לפני שעה. אתם צריכים ללכת" הוא אומר. אני מעיר את ברק ורות אל תוך האנגאובר של טעויות. אנחנו מסתכלים אחד על השני עם חיוך של הבנה. ברוכים הבאים למועדון הגריאטרי. מעכשיו זה רק בעיקר בינגו, רמיקוב וכוסות תה.

אבל עמוק עמוק בפנים אנחנו יודעים שכמו קוני-איילנד, למרות שהגוף אומר סגור, רקוב, מתפורר פה, פנו מקום לצעירים, אנחנו בכל זאת תמיד נשאר פתוחים, תמיד נשאר ילדים.

אוי שיט, רגע רגע… אני עף להקיא.

אתם לא נורמלים!

תמונה. אוסטין, טקסס. 2008

מאז שנועה שמעה שאני מנקה את הריצפה עם פבריז ומנהל קרב מוחות עם מקקים שמסתתרים מתחת לארון, היא לא מוכנה להתקרב אלינו הביתה. היא צועקת לנו מלמטה "תרדו מטונפים" ואני מצליח לשכנע את שלומית לעזוב לרגע את הספרים, ולבוא איתנו לכוס קפה.

"מה כוס קפה?! תביא לי סטייק!" היא נובחת ואני מגרד אותה עם שפאכטל מהכיסא אשר ממנו לא זזה בשנה האחרונה. כששלומית מסכימה להניח את לימודיה בצד, אני מתרגש כמו ילד. כמו אותם רגעים קסומים בהם היא חולפת על פני בדרכה לבית השימוש עם פרצוף כעוס בזמן שהיא ממלמלת לעצמה מונחים רפואיים בלטינית ושובל קצף ענוג מבצבץ מבין אודם שפתייה. או אותו האושר שמציף את איברי למשמע כפות רגליה הנוגות המתקרבות לכיוון המטבח, וצליל קולה המלטף המצווה עלי כמטה כשפים "אוכל! עכשיו! או שאתה מת!". שניות ספורות אלו מסמלות עבורי רגעים קטנים של אושר, זכרונות רכים כאסופות אבק המצטברות בפינות הלב. ואם בכל גיחה שלה לנוחויות מתנגן בראשי "אגם הברבורים" אזי יציאה לבית-הקפה מתרחשת לצלילי אוברטורה 1812, ותרועת חצוצרה מלווה כל צעד עדין אשר עושה ילדתי מחוץ לכותלי ביתנו הקט.

"מה חדש?" שואלת נועה ואני "יש הקלות בסגר שעורכת שלומית על שולחן הכתיבה. לראשונה מזה שישה חודשים היא ביצעה התנתקות ואיפשרה לכוחות הניקיון להעביר מטלית לחה ולהיפטר מהתנחלויות של ממחטות אף משומשות ועטיפות ממתקים".

"ומה עוד?" היא מתעניינת ואני "אה! אל תשאלי! לפני כמה ימים אני מקבל טלפון מבחורה שלמדה איתי בקולג' ניו יורק. מסתבר שהיא סיימה את התואר וניפגשנו בסוף השבוע לקפה! היה ממש נחמד. נראה לי שנעשה את זה שוב" והיא פתאום "סליחה?? אתה נורמלי? תגיד לי מה יש לך?!"

מה יש לי? מה יש לי? שלומית לא יורקת לכיוון שלי, אלא אם יש בכיוון שלי איזה סושי קטן. אני יושב כל היום בבית, מול הטלוויזיה, הזמנתי מאמזון את כל המערבונים, כולל המיזרחונים, ואם לא תהיה לי קצת אינטראקציה אנושית שלא כוללת "רועי, תבדוק לי את הגרמר בפייפר" אז אני אצא לרחוב ואתחיל לירות באינדאינים. התקשרה אלי חברה שלא ראיתי שלוש שנים ויאללה, כמה בירה אפשר לשתות לבד?

"שלוש שנים?!" היא אומרת, "תקשיב לי חבוב ותקשיב לי טוב הזנזונת הזו לא רוצה לשתות בירה ולא נעליים. לא נראה לך קצת מוזר שפתאום היא מתקשרת אלייך? דווקא אלייך? זה לא נראה לך מוזר? אם מישהו היה עושה לי את זה… אני… אני…"

כן, אבל אני לא עושה לך את זה נועה! ואם היא באמת רוצה אותי אז מה? סליחה, אנחנו חיים במדינה חופשית וזכותה של כל בחורה לרצות אותי עד מחר. את בכלל מתארת לך איזה משבר מטורף יהיה פה אם נתחיל להגיד לבחורות שהן לא יכולות לרצות אותי? בנות יצאו להפגין ברחובות, שערות יתלשו מקרקפות, יהיה בכי כמו שלא היה מאז שאמיר פיי גוטמן עזב את היי-פייב. חוץ מזה, מה ההתקפה הזו? נו נראה לך באמת שמשהו יקרה?

"לא, לא נראה לי, אבל חלאס להיות כזה נאיבי רועי!”

כן, אני נאיבי וכל הסיפור הזה גם הכי נאיבי מבחינתי. היא כולה ילדה בת 22, סיימה בית-ספר, עיר גדולה, קשה להיות בקשר, החבר שלה באיטליה ו… "רגע נראה לך הגיוני שהחבר שלה באיטליה והיא מתקשרת אלייך?! תקשיב לי, אם קורה משהו, אתה יודע שאתה מת כן? אני הורגת אותך!"

ואם זה היה להיפך? היית הורגת את שלומית?

"לא. הייתי הורגת אותך כי אם שלומית תעשה דבר כזה אז זה בטח באשמתך. נכון שלומית?" שלומית? שלומית?

"מה?!" שלומית קופצת כאילו ראתה נקניק קבנוס נזרק לפח.

מה מה שלומית? לא שמעת את כל השיחה שהייתה כאן כרגע? "לא, היה פה כלב מה זה חמוד, כזה קטן קטן, רועי אני רוצה כלב! תקנה לי כלב! ונעשה ילדים כדי שהם יוציאו אותו לעשות קקי טוב?". שלומית! נועה כרגע אמרה שהיא תהרוג אותי כי אני בוגד בך.

"מה? מי בוגד בי? אתה! מגיע לך למות! חלאה!"

"אבל אם אני אמות שלומית, אז מי יכין לך אוכל?"

"הממ…" היא חושבת, "נכון, אי אפשר להרוג אותך כי אני אגווע ברעב."

"אז אני יכול לבגוד בך?" אני תוהה, "בתנאי ש… נגיד ש… אני אכין לך עוף כל היום?"

"מה? כמה עוף??" – "מלא עוף! כמה עוף שתרצי, אספקה חופשית, תגידי 'רועי' בכל רגע נתון, ואני אגיע עם פולקע. בתנור, בגריל, על האש, מעושן ומיושן, איך שלא תרצי, כמה שלא תרצי" – "למה לא תרצי? רוצה רוצה! יאללה בסדר. סגרנו עניין".

נועה מסתכלת על שנינו בהלם. "אתם לא נורמלים. אתה לא נורמלי ואת לא נורמלית. לא מדברת איתכם".

מאיר אריאל אמר פעם שזה כבר לא נורמלי להיות נורמלי. אז אם זה נורמלי להסתכל על הסיפור הזה מבחוץ ולהגיד שזה נראה מוזר, אז אני שמח שאני לא נורמלי. אולי זה בגלל ששלומית ואני כבר ביחד מאתיים עשרים שנה. נכנסו לקשר בתקופה שבקושי ידענו מה זה קשר, שלא לדבר על לבגוד, ונשארנו עם התמימות הזו. כן, הרבה אנשים גם הסתכלו על מה שיש לנו מבחוץ ואמרו שאין סיכוי, ושנתחיל לארוז, כי הסוף של הסיפור הזה מוכר. אז אולי כל זה נראה מוזר ולא הגיוני מבחוץ, אבל מה שחשוב הוא שאנחנו לא מבחוץ. אנחנו מבפנים.

וכל מה שאני צריך זה מבט, וכל מה שהיא צריכה זה שניצל, וכל השאר ממש, אבל ממש לא משנה.