יום העצמאות שלי

שקיעה בלואיזיאנה

בתחילת השבוע, עם כל הבעאסה של יום שני הארור, בלי שום אזהרה מוקדמת ובהפגנת גאווה שלא נראתה אפילו ברחובות העליזים ביותר בוילאג', חיכה לו על מפתן דלתי מוסף החג של העיתון . שו חג? מי חג? פסח לא היה כבר? אולי זה מהחגים ההזויים האלו, כמו ט"ו בשבט או ט"ו באב או מה קורה איתכם אתם שם בוועדת החגים, אתם לא חושבים שזה כבר ט"ו מאץ'? בכל זאת שלקתי את העיתון מהניילון הלבן וכמובן, איך שכחתי, יום העצמאות.

נו תגידו. כן כן, תגידו שאני נפולת חסרת בושה וגם ששכחתי מאיפה אני בא. מה שבטוח הוא שאני כבר יודע לאן אני הולך וזה לא יהיה בחזרה לשם. וגם אם היו לי קצת תהיות ומחשבות, עיתון החג המחורגג הוכיח לי סופית שהגיע הזמן להפסיק להתנצל ולהבין שההחלטה נכונה, לגיטימית ושכל הסיבות שבגללן עזבנו חקקות בסלע, או לפחות מודפסות בברור על נייר שמשאיר שחור על האצבעות.

"הדמעות והחגיגות" זעקה הכותרת הראשית ואותן הנוסחאות השחוקות של "שכול ושמחה" או "הלב בוכה… ובערב חגיגות" חזרו על עצמן ונראה שהדמעות שעם ישראל מזיל היום ממליחות את הקבב כבש של מחר. אבל אני הרי למדתי מ"פרפר נחמד" ש"לפעמים אני עצוב ולפעמים שמח" ופשוט לא יכול לערבב עצב ושימחה. תנו לי את זה, או את זה, בסדר? ובכלל כל העירבוביה הזו כבר מזמן הפכה למרק סמיך. תכנסו ל-ynet למשל ותסתכלו בפרויקט היפה שהם הכינו, בו כל אחד מתבקש להדליק נר לזכר יקריהם ויקירותיהן אשר נספו במערכות ישראל. עכשיו תעברו טוב טוב, נר נר, עד שתקפוץ לכם תמונה של יוסי ועינב בובליל (ז"ל) שהכניס איזה גולש עלוב. מצחיק לא? ממש לרוץ לספר לחבר'ה. מה? הרי רציתם דמעות וחגיגות יחד. אז בבקשה. ובנימה זו אולי גם צריך לחנוך יום זיכרון חדש, מיוחד בשביל החיילים שלא מתים כבר בשביל עצמאות. אלה שנופלים, או נמקים בשבי בגלל מלחמות כושלות של ראש ממשלה שלפי החשד נתן יד בהרס פני ירושלים ובדרך גם נתן לחשבון הבנק שלו קצת יותר מידי עצמאות. ואולי באותה הזדמנות גם נצמיד את יום הזיכרון הזה ליום חגיגות השחיתות הלאומי. או שאולי פשוט נעבור לניו-יורק.

“למה אני אוהב את המדינה הזאת". הרי גם אם הילד בעייתי, מעצבן ואלים, הגננת בסוף תמצא איזה משהו טוב להגיד להורים המתוסכלים. משהו בסיגנון "אבל הוא עושה הדבקות, ממש משהו." ככה גם מרגיש כשמבקשים מאנשים לסנגר על המדינה ולהסביר "למה ישראל?” אז למה באמת?
"ריח פריחת התפוזים". אהה… אני מצטער מאוד חברים, אבל גדלתי ליד פרדס זהב ובאמת שאין לי מושג על מה אתם מדברים. אני אולי זוכר את ריח פריחת התפודים. אני גם זוכר את ריח הריקבון שעלה ממסדרונות בית הספר המוזנח. אבל אלה, אלה הם הדברים שאריק שור, מנכ"ל תנובה, דווקא לא יכול בלעדיהם. בלי "הכיתות הדחוסות עד אין קץ… הקולניות המעצבנת והמזג החם… אי העמידה בתור, הנסיון להתחכם איפה שלא צריך." תקשיב חבוב, אלה בדיוק הסיבות שבגללן עזבתי את הארץ וכבר לא מעניין אם הקוטג' שלך כן יותר טעים או לא יותר טעים. וכמובן שמנכ"ל תנובה לא היה היחיד שהתשמש בנסיבות האלו. נראה שאנשים בארץ נכנסו לתסביך חטוף קשה ובתרחיש פאראדוקסלי מסובך הם מסנגרים על כל הדברים הכי לא נסבלים במדינה שאוכלת אותם לאט לאט. אבל אולי כשאתה מנכ"ל תנובה, היוגורט מקרר את השורף בעיניים.

"בגלל שיש לי כאן המון חברים" או יותר נכון בגלל ש"בשתי שיחות טלפון כל אחד יכול לפגוש את מי שהוא חפץ בו במדינת ישראל – שיחה אחת למי שמכיר את מי שהוא חפץ בו והשנייה לתאם את הפגישה." וואלה? אז ככה מתקדמים בחיים מר חלוץ. שיעור חשוב. אבל למה? למה להתגאות בזה, אלוהים אדירים. הרי ברור שלא מדובר כאן בעידוד הציבור להרחבת מעגל החברים. מדובר באותה הקומבינה הכל כך אופיינית וכל כך דוחה שמצרעת את תפיסת המציאות במדינה. היהירות הזו, השאננות, שבשיחת טלפון אחת אתה תקבל כל מה שאתה רוצה. אני לא בטוח שהמאפייה האיטלקית עוד עובדת ככה. אחר כך חלוץ ירד מתחת לקו האדום וחילץ את האימרה הגאונית הבאה "הכנרת התייבשה וגם התביישה שהיא גורמת לנו מפח נפש מתמשך" ופה באמת נפלה לי הלסת והתייבש לי המוח. אתם קולטים שלמשפט האומלל הזה מתנקזת ההתנערות המוחלטת של "מובילי ארצנו" מכל שבב של אחריות אישית? אנחנו? אנחנו גרמנו לכינרת להתייבש? חס וחלילה! זו הכינרת ש"התייבשה" לה וגם שתתבייש לה בדרך. חוצפנית. חבל שחלוץ כבר לא מפקד חיל האוויר. היינו יכולים לתכנן את מבצע "הו כינרת שלי" ולהפציץ את האגם המביש מלמעלה בגשם של טילים.

ובאמת שהדוגמאות האלה נשפכות ללא סוף. לרגע היה נראה שנקודת האור היחידה הפציעה בהתכתבות בין רענן שקד ויאיר לפיד. שקד, כמו אדם שפוי יצא מדעתו על "מדינה חסרת עצמאות בערב עצמאותה" וקיבל קונטרה מלפיד, שבהתאם לשמועות על עתידו המקצועי, בחר להוביל שיחת פיתרון במקום עוד קטרת מיותרת. המסקנה של השניים הייתה להפיץ רעיונות חשובים דרך כלי התקשורת שבהם הם עובדים. אבל אותם כלי התקשרות מלאים בהבל פיהם של "אוהבי ישראל", אוהבי הקומבינות, שונאי הכינרת המתייבשת ומצודדי מערכת החינוך הכושלת. פיתרון אחר היה להפוך את ישראל לניו-יורק, אותה עיר אוטופית שהופכת את האנרגיה של המתח האין סופי להנעת גלגליה האדירים. אז באמת, הקדמתי תרופה ולקחתי את העיניין צעד אחד קדימה, וביום העצמאות ה-62 של מדינת ישראל, אני מכריז בזו על עצמאותי שלי בניו-יורק, וזרועי עוד נטויה.