אוניברסיטה יקרה…

Artist's shit (1961), by Piero Manzoni

עונת ההרשמות בפתח והסטודנטים וואנאבי במתח. להגיש אפליקיישן לאוניברסיטאות זה כיף כמו קשירת צינורית הזרע. אחרי שהתחננתי מפרופסורים בשביל מכתבי המלצה, עברתי את הGRE בהנפצה וזרקתי אלפי דולרים לביצה של מוסדות שלא ישתינו עלי בקשת גם אחרי עשרה גרנדה לאטה, כעת הגיע תורה של הפרסונל סטייטמנט או בעברית "הסטיימנט הפרסונלי” שזה אחד הדברים היותר משפילים שאדם צריך לעבור אחרי הבדיקה הזו בבאקו"ם בה לופתים לך את האשכים ואומרים "תשתעל" (בעצם פרסונל סטייטמנט זה בדיוק זה). אז לכל העוסקים במלאכה אני מנדב כאן בפומבי את ההצהרה האישית שלי, ככה להשראה, לדעתי זה מאלף ומי יודע, אולי למישהו מכם זה עוד יעזור!

רועי הולר
פרסונל סטייטמנט

“כן מטמובו"

מטמבו, התלמיד האהוב עלי, פרודיג'ה אם תרצו, קם על רגליו ואמר "אם נבחן את מסגרתה של תבנית זו יתברר, בניגוד למה שנראה ממבט ראשון, שהאופן בו משתמש שייקספיר במקורות הלשון האנגלית הוא מהפכני בדרכו שלו ומשקף את נסיון הגישור על-פני הסתירות”.

זה היה היום הכי חם בהיסטוריה של זימבבואה. אני מביט על מוטמבו בגאווה. דמעה זולגת מזווית עיני ומרטיבה את לחיי. ולחשוב שלפני חודשיים תמימים מוטמבו לא ידע אפילו לדבר אנגלית.

הכל התחיל בגיל מינוס תשעה חודשים, ביום בו אמי התעברה בשרותים של הספרייה העירונית עקב דחף תשוקה שבער בחלציה לאחר ערב שירת ימי הביניים. לאמא תמיד היתה פינה חמה בלב ליהודה הלוי וכך התחילה אהבתי העזה לספרות.

מהרגע בו הגחתי לאוויר העולם, הורי החלו לדבר איתי לטינית. בגיל שנתיים קראתי וכתבתי עברית, אנגלית, איטלקית, גרמנית, יוונית ופיתחתי יכולות שיחה מרשימות במדנרינית. בגיל חמש דיקלמתי את כל כתבי עגנון ועד סוף היסודי כתבתי את התזה הראשונה שלי, תשובה לז'אק דרידה תחת הכותרת "פואטיקה של דקונסטרוקציה, או כרוניקה בביניין התפעל".

אך עם זאת, ילדות פרברים היא ילדות קשה. אמא לא שיכורה. אבא לא מכה. חינוך טוב. אושר ואהבה. עם חוויות כאלו לא הולכים לקולג'. ידעתי שהגיע הזמן לעשות משהו למען האנושות ולימוד סונטות של שייקספיר בזימבובאה זה בדיוק מה שחסר בעולם האכזר בו אנו חיים. הכל התחיל לפני חמש שנים. אני זוכר את היום ההוא כאילו היה לפני חמש שנים. הבטתי אל החלון. בחוץ חזר השלג לרדת. הבטתי בעייפות בפתיתים, כסופים וכהים, נופלים בשיפוע כנגד מנורת הרחוב. זהו הזמן לצאת למסע מערבה!

“זימבבואה. זימבבואה. זימבובואה" גילגלתי את המילה על לשוני כמו מנטרה, מוקסם מהפרמיטיביות השובה של ההברות האקזוטיות. ארזתי את מטלטלי במטפחת וקשרתי אותם למקל. ידעתי שאינני זקוק להרבה. פת לחם, מצפן, אנתולוגיה לספרות אנגלית של נורטון. איך אגיע לשם? מטוס לא בא בחשבון. גם רכב מחוץ לתמונה. דריסת רגל פחמנית כבדה מדי. אופניים? לא יכולתי להסתכן בפנצ'ר. עזבתי את בית הורי כשרגלי נושאות אותי. הלכתי לתל-אביב, צעדתי אל באר-שבע, משם לחצי האי סיני. לעבור את מצרים היה קלי קלות. עצרתי שם למשך מספר שבועות בכדי להפעיל לחץ דיפלומטי בנוגע לשחרורו של גלעד שליט וובעקבות סטאטוס שכתבתי בפייסבוק ("מוזר, נדמה שיש כאן רק בנים") החל המרד הידוע בשמו האביב הערבי.

בדרכי הארוכה לזימבבואה ידעתי שהמבחן האמיתי יתרחש בדרום סודן. בהגיעי לדרפור הקמתי מפקדה הומניטרית לחלוקת קונדומים. הדבר האחרון שהסודנים האלה צריכים זה עוד ילדים. כאשר קראתי בכותרות העיתונים על דילול האוכלוסיה באזור, הבנתי שמלאכתי נשלמה ואפשר להמשיך במסע.

לזימבובואה הגעתי על גבו של היפופוטם במורד נהר לימפופו. למדתי את אומנות הלחישה לבעלי חיים בעשר השנים בהן התנדבתי לנקד את פרושי ר"שי בגן החיות התנכ"י בירושלים. נפרדתי לשלום מידידי וצעדתי לתוך לב המאפילה כשבראשי רצה מחשבה אחת ויחידה, המדינה הכי פחות מפותחת בעולם זקוקה למרכז ללימודי שייקספיר. השאר היסטוריה.

כעת ניצב אני אל מול הדוקטורט. הנרי דויד ת'ורו אמר "לדעת שאנו יודעים את מה שאנו יודעים, ושאנו לא יודעים את מה שאנחו לא יודעים, זהו ידע אמיתי." מצד שני, הדיקן של התואר הראשון אמר לי אחרי שבוע “אין לנו מה ללמד אותך, אתה פשוט יודע כבר הכל" והעניק לי את התעודה. ובכן, כל מה שנשאר הוא לסכם בפתגם שאני אמרתי "יאללה יאללה גם כן לכו לחפש! יש לי מקומות הרבה יותר מוצלחים לתקוע בהם את הלשון שלי".

חיי סטודנט

Song of the Nightingale, Hans Hoffman, 1964

עבודת מחקר של עשרה עמודים, שלושה רומנים לסיים, שני מחזות לדקלם, חמישה מאמרים על התעוררות הפמיניזם בארה"ב של המלחמה הקרה וסוף שבוע אחד להספיק את הכול.

אבל מה אני בוכה, הרי אפילו אם היה לי שבוע, חודש, חמש – שש שנים ככה, הייתי מבזבז את הזמן ברביצה על הספה ובניית מבצר פחיות בירה ריקות, הכול חוץ מללמוד. אבל ככה אני.

בגן למשל, תמיד התבאסתי מגואש והייתי מעתיק את הציור של הילד לידי.  כשהגננת אמרה לי לשחק בקוביות עשיתי פיפי על מגדל של ילד אחר וסימנתי טריטוריה. תמיד עבד. בבית הספר, שנה אחרי שנה, המחנכת אמרה שיש לי המון פוטנציאל ולמען האמת אני עדיין מחכה ליום שהוא יתממש.

אף על פי כך ולמרות הכול הצלחתי לסיים תיכון בכבוד עם תעודת בגרות מלאה, הרבה בזכות אמא שלי שבתקופת הבגרויות הדביקה אותי עם מסקנטייפ לכיסא. את הבגרות בהתעמלות כמובן שלא סיימתי, אבל אבא הלך לצעוק על שושי המזכירה והיא נתנה לי עובר בתנאי שאעשה ספרינט לבורגר-בר הקרוב.

ותכלס, הרי ישנה בעצם רק סיבה אחת שבגללה עברנו לנויורק, לא בגלל המזג האוויר הנפלא או מחירי השכירות הנוחים, אלא בגלל שהתעצלתי ללמוד לפסיכומטרי. בלה בלה בלה מבחן מושחת שלא משקף דבר וחצי דבר בלה בלה בלה. יש לי תירוצים עד מחר אבל בתכל'ס לא בא לי לשנן אם התנין יותר ירוק או יותר טעים מטוגן בשמן עמוק. אחר כך כשהסתבר לי שגם אין צורך בבגרות מלאה בכדי להכנס לקולג' באמריקה, חטפתי דיכאון קליני על כל השנים בהן יכולתי לא לעשות כלום במקום ללמוד על מאורעות תרפ"ט (ארוע שנחקק בראשי כמאורעות מהומה רבה על לא דבר, כי חוץ מהשנה אני לא יודע על מה מדובר… בעצם נראה לי משהו שקשור לפייסבוק).

שלומית למשל יודעת לחרוש כמו שצריך. אחרי סשן לימודים שלה הכיסא נחרך וצריך לקנות חדש. היא יכולה לשבת קרוב לעשרים וארבע שעות על שולחן הלימודים בלי לקום אפילו לשירותים. היא הרגילה את הגוף שלה להתקיים מביסים במחק של העיפרון ומשתיית מילוי עט פארקר. בלילה היא ישנה על הספר במקום כרית, כדי שהחומר יכנס טוב לראש.

אבל אני לא כזה. אני מה שנקרא ADD שזה Ass Deficit Disorder.

בעברית זה אומר שאין לי תחת.

ברגע שאני מתמקם בזווית של 90 מעלות בין שולחן למחברת אני מתחיל לאבד את זה. בתקופת הפיינלים שעברה הספקתי לסייד את הבית, להתנדב לפעילות הצלב האדום בהאיטי, לקרוא את כל התנ"ך (הפוך: תישארב ארב םיהולא) ולהשתתף במרתון ניו-יורק המפורסם, למרות שהוא בכלל התקיים לפני חצי שנה. וזה לא שיש לי פתיל קצר או שאני משתעמם מהר… פור קרייסטס סייקס ראיתי את כל "שואה" של קלוד לנצמן במכה אחת כולל התוספות והקטעים שלא נכנסו לסרט ותחשבו כמה שהאאוטייקס האלו גרועים אם לא מצאו להם מקום בסרט של שמונה שעות! שמונה שעות!

ואפילו אם זה יהיה החומר הכי מעניין והשיעור שאני הכי אוהב בעולם, נו תחשבו על השיעור הכי כיף שיכול להיות, נגיד " תיאטרון אלזיבתני ומחזאים בני זמנו של שייקספיר"… כן… נו מה, זה מעניין אותי יש לכם בעיה? בכל מקרה, ברגע שאני מתיישב ללמוד, לקרוא או לעשות עבודה, מיליון דברים אחרים מציפים לי את הראש. שאלות אקוטיות כמו "האם היה נכון מצידי לעשות לייק לדף של רמי קליינשטיין" או "למה אספרגוס עושה לי ריח מצחיק בפיפי". או שלפתע מתעורר בי צורך עז לשטוף כלים. אין כלים מלוכלכים? פתאום נורא בא לי סנדביץ' פינאטבאטרג'לי ואוי תראו! הנה צלחת מלוכלכת לשטוף.

וגם אחרי שצחצחתי את הבית עד לרמה שאפשר לנגב חומוס מארגז החול של החתולה, מגיע האויב מספר 2.0 של הלימודים, הרי הוא האינטרנט. הפיתוח הטכנולוגי המדהים הזה (ברצינות, אפשר לראות שם סרטים וזה!) גרם לספריות לפשוט רגל (הספרניות מתגעגות שיעשו להם רעש. בכלל מישהו עוד הולך לספריה בכדי לחפש ספר?? הרי הולכים לשם בשביל ללמוד. בעצם מעתה והלאה צריך לקרוא לספרייה "שקטייה") ואפשר לעשות עבודות מחקר שלמות עם גוגל סקולר וג'יי סטור ועם יו-פורן… אהה… נו, אם זה כבר בחוץ, הרי אומרים שכל סיגרייה מקצרת את החיים בשתי דקות? אז בהתבסס על מחקר מדעי שערכתי, כל גלישה לאתר פורנו מקצרת את החיים בארבע שעות. בוא נגיד שמאז שהתקנתי תוכנת "בקרת הורים" על המחשב, פתאום כל שבוע יש לי זמן מצטבר של יומיים ספייר שאני לא ממש יודע מה לעשות בהם.

ביום ראשון בערב שלומית חזרה הביתה מהבית ספר ומצאה אותי מנקה את השחור בין החרסינות באמבטיה עם מברשת שיניים וחוט דנטלי. היא הביטה בי ואמרה אין ברירה, צריך להכריז על מבצע "פיינל טקסטבוק" ודפקה לי מחשבון קסיו בעורף. התעוררתי אזוק לכיסא עם אינפוזיה בווריד כשהעיניים שלי פקוחות לרווחה בעזרת קיסמי שיניים, התפוז המכני סטייל, תוך כדי ששלומית מטפטפת לי סטילה כל עשרים שניות.

יאמר לזכותה שאכן הצלחתי לסיים את כל המטלות שלי באותו הלילה. אבל מאז הסופ"ש, אם אני חושב על משהו מלבד לימודים, תשמעו, אני חוטף בחילה נוראית…

עם ספרות לא קונים במכולת

1946 ,Willie Gillis at College, Norman Rockwell

"אז למה אתם בעצם אוהבים ספרות" שאל הפרופסור את ערימת המצ'וקמקים הכי גדולה בפלטבוש.

"כי זה עוזר לי לברוח", "מרגש אותי", "כי אני לא טוב בחשבון", "כי אני נהנה להתבונן בעין אנליטית על אפיזודות קלאסיות ולזהות תחבירי משפטים ופאראנלוגיות קונספטואליות בז'אנר הרומן הפולני של המחצית הראשונה של ינואר 1842" אמרו הקולות בחדר בזמן שאני תהיתי האם להתאבד בהשראת דודו טופז בעזרת חוט החשמל של המקרן, או לתקוע נפיחה הגונה שתרעיד את החדר, לא משנה מאיזה חור.

אבל אז הגיע תורי לענות על השאלה, ומה שיצא לי זה "כי ההורים שלי לא הרשו כבלים בטלוויזיה בבית ואת כל היום העברתי בסיפרייה העירונית" והבנתי שאין מה לעשות, אני חלק אינטגראלי מחבורת הלוזרים של החוג לספרות, תואר שני, ברוקלין קולג'. אז ניגבתי את הנזלת בשרוול והדבקתי את הבובו מתחת לשולחן. אם כבר אז כבר.

כן, אני לא יודע איך להסביר את זה אבל כנראה זה שתמיד תתפסו אותי עם ספר מתחת לבשחי, לא ממש מעיד על אישיותי הקוסמת אלא יותר על בדידותי הרועמת. במבט לאחור אני בטוח שאם הייתי מבלה את ילדותי כמו זאטוט נורמלי אחר שגדל בשנות השמונים מול ערוץ שש ערוץ הילדים, או בוהה באיזה מגה סגאסון, שלא לדבר על אם היה לי חבר או שניים, אז לא הייתי הופך לחובב ספרות ובטח ובטח לא מרטיב בלילות על המחשבה שיום אחד אני אהיה פרופסור וארצה מול כיתת קולג' עייפה על הרנסנס של הארלם ואזכה לשלל פיהוקים ונחירות. אבל היום בהחלט קוסמת לי הפנטזייה שבעתיד הדי רחוק, כמעט בכל רגע נתון יהיו איזה שלושים חבר'ה שיצטרכו לשבת ולסבול את הקישקושים הטרחניים שלי ללא אפשרות לברוח, ואולי אפילו ישליכו לי איזה אימייל פה ושם. בערך אותה החוויה שאתם, קוראים נכבדים, עוברים ברגע זה, רק שבכיתה אוכל גם לראות את הפרצופים הסובלים.

קשה לדמיין מה גורם לאדם, פחות או יותר יציב בנפשו, ללכת לכיוון קריירה אקדמאית בספרות. זה בערך כמו להתנדב מרצונך החופשי לצעוד על הקורה הצרה בספינת הפיראטים, כשמתחת אוקיינוס אכזר ומלא בסטודנטים למנהל עסקים. לא, יותר גרוע… זה כמו להתנדב ללכת על הקורה במשך 57 שנים ואז לצלול אל האינסוף, כי זה בערך הזמן שלוקח לעשות כאן איזה רבע תואר, לא משנה באיזו דיסציפלינה.

ככה מרגיש אחרי תואר... (Jane H Kim, After, 2008)

בכלל, קשה לתאר איך זה מרגיש לסיים תואר ראשון אחרי שלושים וארבע שנים בערך. ועוד בביצפר שנראה קצת פחות טוב מעירוני ג' לוד. כן, רבים וטובים חולמים להגיע לאוניברסיטה של ניו-יורק. קצת פחות חולמים להגיע לאוניברסיטה (הציבורית) של ניו-יורק שזה בערך כמו בית ספר למזגני-אוויר רק שבמקום להיות טכנאי מזגנים יש לך סיכוי להיות זה שקובע את הלו"ז שלו. המוטו של CUNY  הוא חם אנושי ואומר שאם יש לך תעודת בגרות אתה יכול ללמוד אצלנו – לא חובה כל הקטע הזה של התעודת בגרות. הקולג' העירוני בעצם ממשיך בגאווה את המסורת ארוכת השנים של ניו-יורק האומרת "הביאו לי את העייפים, הרעבים, העניים והקוריאנים" אנחנו כבר נעשה להם איזה תואר מוסמך מיקרוספוט או משהו.

אבל האמת שסתם לא יפה. תכלס, אם כבר תואר ראשון בנויורק אז שיהיה ב-CUNY. גם ככה עם התארים האלה אפשר לנגב אולי את הזרבובית של מכונת הקפה בסטארבאקס, אז בחייאת גם להעיף מאה אלף דולר? ליום? הרבה שוכחים שכמו כל דבר כאן באמריקה הקפיטלסטית, גם אוניברסיטאות זה ביזניס. חשבתם שיש פה קטע של חינוך כערך והשכלה טהורה? סבבה אם אתם מוכנים לשים על זה כסף אז אף מוסד אקדמאי לא יתנגד לסיסמאות האלו.

מה שחשוב הוא שאני לא חושב שיש אף חיסרון מול עמיתי שסיימו ב-NYU  או בלאיודאיפה. ההבדל היחיד בינינו הוא שאם תזרקו מטבע לתוך חשבון הבנק שלי, הנפילה אל האבדון תסתיים מהר יותר מאצל אלו שלמדו בקולג'ים פרטיים. בסוף כולנו עושים 7.25 לשעה. בגלל זה דרך אגב אני הכי שונא להסתובב ליד וושינגטון סקוור שם ולראות את כל הצוציקים האלה עם האף בשמיים, חושבים שהם מינימום הולכים להיות המוניקה לווינסקי הבאה. לא שהייתי מתנגד לאיזה רומן עם הארווארד כן? אבל גם ככה אין לי את הלוקס והצ'ארם של סטיב זאקרברג. אז למה להתאמץ?

באמת שאלה טובה. בעיקר כשאני יכול עכשיו לנוח על זרי הזעתר. כבר יותר מעשר שנים שאני קורע את עצמי, מתברג לצנרת העיתונאות הארצישראלית, עוזב הכל בשביל להתרסק בברוקלין דיכאון ולאט לאט מטפס חזרה למעלה לקריירה נעימה ומדושנת בניו-יורק ניו-יורק. אבל בכל זאת קשה לי לדמיין את עצמי נכנס למסלול. מצחצח שיניים, קם בבוקר (טוב מה לעשות אצלי הסדר הפוך) הולך לעבודה, עושה יוטיוב, דופק כרטיס חוזר הביתה פותח בירה מגרבץ מול לורנס אודונול. למה לעשות כיף אם אפשר ללכת לביצפר ולעשות עוד תואר שלא צריך? (ברצינות, לא צריך, בארץ סגרו את הספרות. אין יותר ספרות. תשאלו מישהו מה זה אולי הוא יחפור בארכיון האוניברסיטה העברית ויגיד שפעם, בשנת 2010, נרשמו שלושה אנשים לתוכנית בספרות. הם היו האחרונים. מאז לא נראו עקבותיהם).

אבל אולי זו העיר המשוגעת הזו שעושה דוקר בטוסיק ולא נותנת להפסיק. אולי כי כולם רצים כאן כל היום ופשוט לא מתאים להשען אחורה ולהאנח אההההה. אבל האמת שזו כלל לא הבעיה והשאלה האקוטית היא כיצד יוצאים מהארון ספרים ומסבירים לאמא שהדוקטור שלה לא יהיה ממש מסוגל להציל חיים, מקסימום להרדים.

פורסם בידיעות אמריקה, 4.2.2011