טייק איט איזי מיי אס…

David Hockney, Pearblossom Hwy., 11 - 18th April 1986, #2

סמסטר ראשון של תואר שני הגיע לסופו השבוע בהצלחה לא כל כך יתרה. אנלא ממש יודע למה בדיוק ציפיתי, אבל הייתי די בטוח שהעמדת קטע ממחזה, כולל תלבושות וכל האבוג'ראס, יחד עם חברי לכיתה, זה משהו שכבר עבר זמנו ביסודי. בכללי עבר בסדר. איזה בי פלוס, איי מינוס ושבעשרה ספרים בשעה. קצת החזיר אותי אחורה, לתחילת התואר הראשון, כשלא ידעתי מה נגד מי וישבתי בשקט בצד. לקראת הסוף כבר הפכתי לכוכב הנופל של הכיתה ולא סתמתי את הפה לשניה. עכשיו, התאפס לי הקילומטרז' ואני מתחרה עם חבר'ה שמדקלמים דקארט ופוקו. ואני בעמדת התגוננות, יוצא לי בעיקר פוקו מהטוסיק.

את הראשון דרך אגב, סיימתי לפני שלושה חודשים והייתי כל כך לחוץ מהמחשבה שפברואור-יוני אני כל יום חוזר הביתה בחמש וחצי ו… משחק בפלייסטיישן, אז עוד לפני שקיבלתי את הקום-לאודה כבר הייתי רשום לשלושה קורסים בגראד סקול של ברוקלין קולג'.

ואני בכלל לא מעוניין בתואר שני. מה פתאום?! אני רק פרופסור. ובאמריקה כמו באמריקה, אפשר לעוף ישר ל-Phd בלי לסיים את התואר הראשון. ברצינות נו! למה לבזבז את הזמן? שלומית שלי, הגאונה הקטנה, עוד רגע מקבלת חותמת על הדוקטורט שאותו עשתה, יחד עם תואר ראשון-שני, תחזיקו חזק, בפחות מחמש שנים. את הקיץ הקרוב אני אבלה בלגולל את קורות חיי כחובב ספרות, משעת סיפור בגן ניצן, הלאה למרים אגמון, המורה הראשית במגמה הספרותית שנהגה לצלוב עצמה על הלוח בכיתה, הישר לברוך קולג' שם, בין שלל קוריאנים עם קסיו, הייתי האהבל היחיד שעושה מייג'ור בספרות.

ותאמינו לי אם אומר לכם שאני גם לא תחרותי בכלל? את ה-2000 מטר בגרות בספורט התחלנו בשעה עשר בבוקר ואני סיימתי למחרת בחמש אחה"צ. כל המורות אמרו לי שיש לי פוטנציאל. אף אחת לא אמרה לי שאני מממש אותו. ביום יום אני עסוק יותר בלמשמש אותו. אז לא ברור מה יש בעיר הזו שעושה דוקר בתחת. אולי בד-באגס. בכל מקרה אני מרגיש שאם אעצור לרגע, רק בשביל לנשום, אני אפסיד במרוץ. פשוט מרגיש רע לא לעשות כלום. וזה לא היה לי בישראל. אהבתי להזיע על הספה ליד המזגן, להתחמם במרפסת החורפית עם נס קפה, להעביר שבת עם העיתונים. אבל בניו-יורק, מהציחצוח שניים הראשון עד הציחצוח שיניים השני – כל היום הפעלות. מרגיש כמו לחיות בג'ימבורי. אפילו המברשת שיניים החשמלית שלי מקציבה לצחצוח רק שתי דקות. שתי דקות! בישראל מתפננים על שלוש דקות של טיפוח השן ועוד דקה מי-פה. על השבע ליטר ליסטרין מקוסטקו כתוב רק שלושים שניות. מישהו היה מת מעוד חצי דקה של שטיפה לרפואה?

וככה זה ממשיך וממשיך, אם יש שעה לפני הסרט ב-BAM צריך לצאת לריצה מסביב לבלוק. חצי שעה בין הכביסה למייבש, שלומית באטרף לעשות ניילס. אם יש סופ"ש פנוי אז יאללה לחברים בדי.סי. או לבקתה בערבות פנסילבניה. מה שהכי מוזר הוא שאין לנו בכלל חברים בדי.סי. ולא היינו בחיים בערבות פנסילבניה. אבל הופ! הנה עוד שני דברים שצריך לעשות.

וזה לא שאני לא צופה בטלוויזיה או רוצח הולכי רגל תמימים להנאתי ב-GTA , אבל הבעיה שכל ההנאות הקטנות האלו מלוות בצונאמי של רגשות אשם. כי בדרך כלל יש לי אלף ואחד דברים שאני באמת צריך לעשות וגם אם יש לי עשר דקות ת"ש, אני תמיד אחשוב בהן על המטווח שאחר כך. בחיי אני באמת לא זוכר מתי פעם אחרונה נחתי בלי להיות מודע לעצם העובדה שאני נח ויאללה להזדרז יש עניינים לסגור.

לאחרונה, עם השיטסטורם שעבר לי בחיים, נדמה לי שדווקא הפאניקה הזו, הלחץ הבלתי אנושי שגורם לי להיות בסידורים 24/7, ובכן, זה מה שדופק את הכול. כן, טוב יאללה תגידו, תגידו "דאאאא!" אני יודע שההארה הזו לא תביא לי את הנובל, אבל עדיין, נראה לי שאלו שכן מצליחים בגדול בעיר המשוגעת הזו הם אלו ששומרים את התשלומי חשבון חשמל לחלומות. והבעיה היא שאני לא מצליחן בדם. אבא שלי שנים אמר לי להתחתן רק עם בחורה שלהורים שלה יש יאכטה. להורים של שלומית בקושי יש שאכטה. אז שם כבר ידעתי שנכשלתי בחיים. עכשיו צריך להתמודד עם העובדה שכל מה שנותר הוא לרוץ לכיוון קו סיום שרק הולך ומתרחק ולקוות שלפחות, לאורך כל הדרך, היו כמה חבר'ה טובים שידאגו להשפריץ עלי קצת מים.

חיי סטודנט

Song of the Nightingale, Hans Hoffman, 1964

עבודת מחקר של עשרה עמודים, שלושה רומנים לסיים, שני מחזות לדקלם, חמישה מאמרים על התעוררות הפמיניזם בארה"ב של המלחמה הקרה וסוף שבוע אחד להספיק את הכול.

אבל מה אני בוכה, הרי אפילו אם היה לי שבוע, חודש, חמש – שש שנים ככה, הייתי מבזבז את הזמן ברביצה על הספה ובניית מבצר פחיות בירה ריקות, הכול חוץ מללמוד. אבל ככה אני.

בגן למשל, תמיד התבאסתי מגואש והייתי מעתיק את הציור של הילד לידי.  כשהגננת אמרה לי לשחק בקוביות עשיתי פיפי על מגדל של ילד אחר וסימנתי טריטוריה. תמיד עבד. בבית הספר, שנה אחרי שנה, המחנכת אמרה שיש לי המון פוטנציאל ולמען האמת אני עדיין מחכה ליום שהוא יתממש.

אף על פי כך ולמרות הכול הצלחתי לסיים תיכון בכבוד עם תעודת בגרות מלאה, הרבה בזכות אמא שלי שבתקופת הבגרויות הדביקה אותי עם מסקנטייפ לכיסא. את הבגרות בהתעמלות כמובן שלא סיימתי, אבל אבא הלך לצעוק על שושי המזכירה והיא נתנה לי עובר בתנאי שאעשה ספרינט לבורגר-בר הקרוב.

ותכלס, הרי ישנה בעצם רק סיבה אחת שבגללה עברנו לנויורק, לא בגלל המזג האוויר הנפלא או מחירי השכירות הנוחים, אלא בגלל שהתעצלתי ללמוד לפסיכומטרי. בלה בלה בלה מבחן מושחת שלא משקף דבר וחצי דבר בלה בלה בלה. יש לי תירוצים עד מחר אבל בתכל'ס לא בא לי לשנן אם התנין יותר ירוק או יותר טעים מטוגן בשמן עמוק. אחר כך כשהסתבר לי שגם אין צורך בבגרות מלאה בכדי להכנס לקולג' באמריקה, חטפתי דיכאון קליני על כל השנים בהן יכולתי לא לעשות כלום במקום ללמוד על מאורעות תרפ"ט (ארוע שנחקק בראשי כמאורעות מהומה רבה על לא דבר, כי חוץ מהשנה אני לא יודע על מה מדובר… בעצם נראה לי משהו שקשור לפייסבוק).

שלומית למשל יודעת לחרוש כמו שצריך. אחרי סשן לימודים שלה הכיסא נחרך וצריך לקנות חדש. היא יכולה לשבת קרוב לעשרים וארבע שעות על שולחן הלימודים בלי לקום אפילו לשירותים. היא הרגילה את הגוף שלה להתקיים מביסים במחק של העיפרון ומשתיית מילוי עט פארקר. בלילה היא ישנה על הספר במקום כרית, כדי שהחומר יכנס טוב לראש.

אבל אני לא כזה. אני מה שנקרא ADD שזה Ass Deficit Disorder.

בעברית זה אומר שאין לי תחת.

ברגע שאני מתמקם בזווית של 90 מעלות בין שולחן למחברת אני מתחיל לאבד את זה. בתקופת הפיינלים שעברה הספקתי לסייד את הבית, להתנדב לפעילות הצלב האדום בהאיטי, לקרוא את כל התנ"ך (הפוך: תישארב ארב םיהולא) ולהשתתף במרתון ניו-יורק המפורסם, למרות שהוא בכלל התקיים לפני חצי שנה. וזה לא שיש לי פתיל קצר או שאני משתעמם מהר… פור קרייסטס סייקס ראיתי את כל "שואה" של קלוד לנצמן במכה אחת כולל התוספות והקטעים שלא נכנסו לסרט ותחשבו כמה שהאאוטייקס האלו גרועים אם לא מצאו להם מקום בסרט של שמונה שעות! שמונה שעות!

ואפילו אם זה יהיה החומר הכי מעניין והשיעור שאני הכי אוהב בעולם, נו תחשבו על השיעור הכי כיף שיכול להיות, נגיד " תיאטרון אלזיבתני ומחזאים בני זמנו של שייקספיר"… כן… נו מה, זה מעניין אותי יש לכם בעיה? בכל מקרה, ברגע שאני מתיישב ללמוד, לקרוא או לעשות עבודה, מיליון דברים אחרים מציפים לי את הראש. שאלות אקוטיות כמו "האם היה נכון מצידי לעשות לייק לדף של רמי קליינשטיין" או "למה אספרגוס עושה לי ריח מצחיק בפיפי". או שלפתע מתעורר בי צורך עז לשטוף כלים. אין כלים מלוכלכים? פתאום נורא בא לי סנדביץ' פינאטבאטרג'לי ואוי תראו! הנה צלחת מלוכלכת לשטוף.

וגם אחרי שצחצחתי את הבית עד לרמה שאפשר לנגב חומוס מארגז החול של החתולה, מגיע האויב מספר 2.0 של הלימודים, הרי הוא האינטרנט. הפיתוח הטכנולוגי המדהים הזה (ברצינות, אפשר לראות שם סרטים וזה!) גרם לספריות לפשוט רגל (הספרניות מתגעגות שיעשו להם רעש. בכלל מישהו עוד הולך לספריה בכדי לחפש ספר?? הרי הולכים לשם בשביל ללמוד. בעצם מעתה והלאה צריך לקרוא לספרייה "שקטייה") ואפשר לעשות עבודות מחקר שלמות עם גוגל סקולר וג'יי סטור ועם יו-פורן… אהה… נו, אם זה כבר בחוץ, הרי אומרים שכל סיגרייה מקצרת את החיים בשתי דקות? אז בהתבסס על מחקר מדעי שערכתי, כל גלישה לאתר פורנו מקצרת את החיים בארבע שעות. בוא נגיד שמאז שהתקנתי תוכנת "בקרת הורים" על המחשב, פתאום כל שבוע יש לי זמן מצטבר של יומיים ספייר שאני לא ממש יודע מה לעשות בהם.

ביום ראשון בערב שלומית חזרה הביתה מהבית ספר ומצאה אותי מנקה את השחור בין החרסינות באמבטיה עם מברשת שיניים וחוט דנטלי. היא הביטה בי ואמרה אין ברירה, צריך להכריז על מבצע "פיינל טקסטבוק" ודפקה לי מחשבון קסיו בעורף. התעוררתי אזוק לכיסא עם אינפוזיה בווריד כשהעיניים שלי פקוחות לרווחה בעזרת קיסמי שיניים, התפוז המכני סטייל, תוך כדי ששלומית מטפטפת לי סטילה כל עשרים שניות.

יאמר לזכותה שאכן הצלחתי לסיים את כל המטלות שלי באותו הלילה. אבל מאז הסופ"ש, אם אני חושב על משהו מלבד לימודים, תשמעו, אני חוטף בחילה נוראית…

עם ספרות לא קונים במכולת

1946 ,Willie Gillis at College, Norman Rockwell

"אז למה אתם בעצם אוהבים ספרות" שאל הפרופסור את ערימת המצ'וקמקים הכי גדולה בפלטבוש.

"כי זה עוזר לי לברוח", "מרגש אותי", "כי אני לא טוב בחשבון", "כי אני נהנה להתבונן בעין אנליטית על אפיזודות קלאסיות ולזהות תחבירי משפטים ופאראנלוגיות קונספטואליות בז'אנר הרומן הפולני של המחצית הראשונה של ינואר 1842" אמרו הקולות בחדר בזמן שאני תהיתי האם להתאבד בהשראת דודו טופז בעזרת חוט החשמל של המקרן, או לתקוע נפיחה הגונה שתרעיד את החדר, לא משנה מאיזה חור.

אבל אז הגיע תורי לענות על השאלה, ומה שיצא לי זה "כי ההורים שלי לא הרשו כבלים בטלוויזיה בבית ואת כל היום העברתי בסיפרייה העירונית" והבנתי שאין מה לעשות, אני חלק אינטגראלי מחבורת הלוזרים של החוג לספרות, תואר שני, ברוקלין קולג'. אז ניגבתי את הנזלת בשרוול והדבקתי את הבובו מתחת לשולחן. אם כבר אז כבר.

כן, אני לא יודע איך להסביר את זה אבל כנראה זה שתמיד תתפסו אותי עם ספר מתחת לבשחי, לא ממש מעיד על אישיותי הקוסמת אלא יותר על בדידותי הרועמת. במבט לאחור אני בטוח שאם הייתי מבלה את ילדותי כמו זאטוט נורמלי אחר שגדל בשנות השמונים מול ערוץ שש ערוץ הילדים, או בוהה באיזה מגה סגאסון, שלא לדבר על אם היה לי חבר או שניים, אז לא הייתי הופך לחובב ספרות ובטח ובטח לא מרטיב בלילות על המחשבה שיום אחד אני אהיה פרופסור וארצה מול כיתת קולג' עייפה על הרנסנס של הארלם ואזכה לשלל פיהוקים ונחירות. אבל היום בהחלט קוסמת לי הפנטזייה שבעתיד הדי רחוק, כמעט בכל רגע נתון יהיו איזה שלושים חבר'ה שיצטרכו לשבת ולסבול את הקישקושים הטרחניים שלי ללא אפשרות לברוח, ואולי אפילו ישליכו לי איזה אימייל פה ושם. בערך אותה החוויה שאתם, קוראים נכבדים, עוברים ברגע זה, רק שבכיתה אוכל גם לראות את הפרצופים הסובלים.

קשה לדמיין מה גורם לאדם, פחות או יותר יציב בנפשו, ללכת לכיוון קריירה אקדמאית בספרות. זה בערך כמו להתנדב מרצונך החופשי לצעוד על הקורה הצרה בספינת הפיראטים, כשמתחת אוקיינוס אכזר ומלא בסטודנטים למנהל עסקים. לא, יותר גרוע… זה כמו להתנדב ללכת על הקורה במשך 57 שנים ואז לצלול אל האינסוף, כי זה בערך הזמן שלוקח לעשות כאן איזה רבע תואר, לא משנה באיזו דיסציפלינה.

ככה מרגיש אחרי תואר... (Jane H Kim, After, 2008)

בכלל, קשה לתאר איך זה מרגיש לסיים תואר ראשון אחרי שלושים וארבע שנים בערך. ועוד בביצפר שנראה קצת פחות טוב מעירוני ג' לוד. כן, רבים וטובים חולמים להגיע לאוניברסיטה של ניו-יורק. קצת פחות חולמים להגיע לאוניברסיטה (הציבורית) של ניו-יורק שזה בערך כמו בית ספר למזגני-אוויר רק שבמקום להיות טכנאי מזגנים יש לך סיכוי להיות זה שקובע את הלו"ז שלו. המוטו של CUNY  הוא חם אנושי ואומר שאם יש לך תעודת בגרות אתה יכול ללמוד אצלנו – לא חובה כל הקטע הזה של התעודת בגרות. הקולג' העירוני בעצם ממשיך בגאווה את המסורת ארוכת השנים של ניו-יורק האומרת "הביאו לי את העייפים, הרעבים, העניים והקוריאנים" אנחנו כבר נעשה להם איזה תואר מוסמך מיקרוספוט או משהו.

אבל האמת שסתם לא יפה. תכלס, אם כבר תואר ראשון בנויורק אז שיהיה ב-CUNY. גם ככה עם התארים האלה אפשר לנגב אולי את הזרבובית של מכונת הקפה בסטארבאקס, אז בחייאת גם להעיף מאה אלף דולר? ליום? הרבה שוכחים שכמו כל דבר כאן באמריקה הקפיטלסטית, גם אוניברסיטאות זה ביזניס. חשבתם שיש פה קטע של חינוך כערך והשכלה טהורה? סבבה אם אתם מוכנים לשים על זה כסף אז אף מוסד אקדמאי לא יתנגד לסיסמאות האלו.

מה שחשוב הוא שאני לא חושב שיש אף חיסרון מול עמיתי שסיימו ב-NYU  או בלאיודאיפה. ההבדל היחיד בינינו הוא שאם תזרקו מטבע לתוך חשבון הבנק שלי, הנפילה אל האבדון תסתיים מהר יותר מאצל אלו שלמדו בקולג'ים פרטיים. בסוף כולנו עושים 7.25 לשעה. בגלל זה דרך אגב אני הכי שונא להסתובב ליד וושינגטון סקוור שם ולראות את כל הצוציקים האלה עם האף בשמיים, חושבים שהם מינימום הולכים להיות המוניקה לווינסקי הבאה. לא שהייתי מתנגד לאיזה רומן עם הארווארד כן? אבל גם ככה אין לי את הלוקס והצ'ארם של סטיב זאקרברג. אז למה להתאמץ?

באמת שאלה טובה. בעיקר כשאני יכול עכשיו לנוח על זרי הזעתר. כבר יותר מעשר שנים שאני קורע את עצמי, מתברג לצנרת העיתונאות הארצישראלית, עוזב הכל בשביל להתרסק בברוקלין דיכאון ולאט לאט מטפס חזרה למעלה לקריירה נעימה ומדושנת בניו-יורק ניו-יורק. אבל בכל זאת קשה לי לדמיין את עצמי נכנס למסלול. מצחצח שיניים, קם בבוקר (טוב מה לעשות אצלי הסדר הפוך) הולך לעבודה, עושה יוטיוב, דופק כרטיס חוזר הביתה פותח בירה מגרבץ מול לורנס אודונול. למה לעשות כיף אם אפשר ללכת לביצפר ולעשות עוד תואר שלא צריך? (ברצינות, לא צריך, בארץ סגרו את הספרות. אין יותר ספרות. תשאלו מישהו מה זה אולי הוא יחפור בארכיון האוניברסיטה העברית ויגיד שפעם, בשנת 2010, נרשמו שלושה אנשים לתוכנית בספרות. הם היו האחרונים. מאז לא נראו עקבותיהם).

אבל אולי זו העיר המשוגעת הזו שעושה דוקר בטוסיק ולא נותנת להפסיק. אולי כי כולם רצים כאן כל היום ופשוט לא מתאים להשען אחורה ולהאנח אההההה. אבל האמת שזו כלל לא הבעיה והשאלה האקוטית היא כיצד יוצאים מהארון ספרים ומסבירים לאמא שהדוקטור שלה לא יהיה ממש מסוגל להציל חיים, מקסימום להרדים.

פורסם בידיעות אמריקה, 4.2.2011