סנופוקליפסה עכשיו

השלג של סופ"שעבר, לבן, הזכיר לי נשכחות וחידד מדוע כל כך כיף לי בניו-יורק. בזמן שישראל מטוגנת בשמן עמוק, לנו יש הזדמנות לחוות חורף כמו שחורף צריך להיות ואין מה לעשות, העונה הקרה הזו היא חלק בלתי נפרד מההוויה האנושית. בגלל זה כל פעם כששלומית ואני חושבים על העתיד שלנו, קשה לי לחשוב על חיים בלוס-אנג'לס או סן-דייגו או כל מקום בו ישנה רק עונה. אחת. ארוכה. למרות שאלסקה דווקא בא לי בחשבון. שלומית תתאבד לפני שתסכים לחיות עם הדובים והדובונים אבל חורף עושה לי טוב. נכון קר וגשום וסך הכול לא ממש נעים אבל יש הרבה ערך מוסף לחורף וכל התקופה הזו היא בעצם מבחן אופי וסיבולת ובסופו הפרס הנכסף – חודשיים של עיגולים בבית השחי ומזיע בגב.

ניו-יורק כמובן הכי יפה בחורף ובעיקר בתקופה הזו של חג המולד בה מתגלה יופיו האלמותי של הטבע, בעיקר ברגע בו העלים נושרים מהעצים ולפתע פתאום, על כל גזע וכל ענף צומחות להן מנורות קטנות קטנות אשר בוהקות בחשכה ומשרות על העיר אווירה קסומה. ואין מה לעשות, עצי אשוח מקושטים העומדים בגאון ומציצים בחינניות בחלנות הבתים בעיר מרשימים פי כמה מהקונטרה היהודית, הלא היא החנוכיה, אשר עיטרה את משקוף ביתנו הקט בלהבה גוססת. מסוממת משלל הצבעים הבוהקים, שלומית גייסה את מבט הפודל העזוב שלה ושאלה בקול חנוק "אולי נביא הביתה עץ קטן? פליז פליז פליז מה אכפת לך?" ואני ניפחתי חזה עוף ואמרתי "אין מצב בעולם שום סיכוי נקודה," (הרי אני איש מסורת,) "את חושבת שאני לא יודע איך זה עובד אצלך? השנה זה רק עץ קטן פליז פליז ושנה הבאה את תבקשי גם שיהיו מתנות מתחת". שלומית הסתכלה ואמרה "אז מה? חוצמזה אתה הבטחת לי שופינג" ואני אומר "מה שופינג? איזה שופינג? ראית מה הולך בחוץ?!" והיא נובחת "ש-ו-פ-י-נ-ג! עכשיו!" ואחרי עשר שניות אני מוצא את עצמי בתוך מעיל ומגפיים עם כרטיס אשארי מוכן בשלף ואת שלומית יוצאת מהחדר עם סוודר, גרביונים ומגפיים גבוהות מגומי. אני מסתכל על הילדה ואומר "נראה לי ששכחת משהו" והיא "מה?" ואני "מה מה? מכנסיים??"

"לא שכחתי מכנסיים מטומטם. זה ככה זה היום במודה אצל הצעירים נו" היא עונה בעגה פולנית כבדה שבאה עם השלג ממזרח. אני בועט לה בטוסיק שתכסה את הפולקע ואנחנו יוצאים לכיוון העיר הלבנה.

"טוב די רועי קר לי אני פוחדת אמאלה מה זה? אני חוזרת הביתה! ראית איזו סופה אתה משוגע להוציא אותי ככה אתה רוצה שאני אמות?" ואני קורא לה מלמטה "בחייך עוד לא יצאת מהחדר מדרגות!" והנה אנו עוצרים לפני הרכבת במיילאנד דלי המצוינת ואוכלים מרק עוף עם קניידלך בתפאורה הגלותית המקורית, ממש כמו בגליציה הקרה, כשמסביב יורד שלג כבד.

מסיימים את המרק ועפים עם הרוח לכיוון הרכבת התחתית. שלומית הקטנה הצליחה לאתר אזור מפורז מתחת לזרם הרוחות והיא הולכת בו מכופפת בזמן שאני נתלש מעמוד לעמוד וצועק "הצילו הצילו שמישהו יעזור לי". אחרי שעה וחצי צלחתי את הבלוק שבין הבית לסאבווי. אני מנער את כדור השלג שלידי ומתוכו יוצאת שלומית.  מסתבר שלקחת את ה-Q לא היה רעיון חכם ואיפהשהוא באמצע גשר מנהטן הקונדוקטור מבקש מכולם לצאת החוצה ולתת איזה פוש מאחור.

כשמגיעים לצ'יינה טאון אנחנו שומעים שני נזירים טיבטים אומרים שכזו סופה הם לא ראו בחיים שלהם. שלומית אומרת "אז מה? גם כאלו מבצעים ב-H&M לא ראיתם בחיים שלכם" וכולנו הולכים לכיוון הסוהו שנראה כמו סצינה מסרט הזומבים "ליל המתים הקונים". אוטובוסים הפוכים באצמע הכביש, מכוניות מכוסות בשלג, מוניות שננטשו על ידי בעליהן, אסקימוסי עם חכה דג דגים מתוך חור של ביוב והכי גרוע – החנויות סגורות. סנופוקליפסה עכשיו.

שלומית מביטה בי ורצח בעינייה. הנזירים הטיבטים בורחים בצווחת אימה. אני לוקח שלושה צעדים אחורה ומועד על גופה של קוראני עם שקיות קניות של יוניקלו. שלומית קופצת עלי ונותת לי ביס באוזן. דם ניגר מזווית פיה בעוד היא מסננת בכפיתיות "הבטחת לי שופינג… הבטחת לי שופינג… הבטחת לי שופינג…" ולפני שאני מספיק לאמר שמע ישראל, צעקה רחוקה מפלחת את האוויר הקפוא ודמות מעורפלת מופיעה מתוך מסך השלג הלבן "בואו לכאן!" היא אומרת ותג חולצתה הזהוב מסנוור את עינינו כאור בקצה המנהרה, כאצבע האלוהים. אנחנו הולכים בעיקבות הניצוץ ודלתות זכוכית עצומות נסגרות מאחורינו. ניצלנו.

שלומית טענה שמהתחלה היא ראתה שעל התג כתוב בצד ימין "מליסה" ובשמאל "סטור מנג'ר – H&M" ולכן היא עזבה אותי מאחור. אני הבנתי היכן אנו נמצאים אחרי שניגבו לי את הדם מהעיניים וחבשו לי את האוזן. את 17 השעות הבאות העברנו בביטחה ובמדידה של שלל פריטי לבוש ואופנה שוודים. עלה איזה 1000 דולר כל העסק.

בכל מקרה, מה שאני מנסה להגיד זה שלפעמים עדיף לגסוס בסופה מאשר לעשות שופינג עם שלומית, שלא כל שוודי שמחלץ אותך מהשלג הוא ידיד שלך ושיש אחלה סיילים ב-H&M.

שחי לניו יורק

בשבועות האחרונים בית השחי שלי מקבל את מירב תשומת הלב, הרבה יותר מכל האיברים האחרים. בית השחי שלי זוכה לתחייה מחודשת ואני נוטה לבהות בו, לגעת בו, להריח אותו, ובעיקר לתהות יחד איתו מדוע אלוהים לא בחר לשים לנו את בלוטות הזעה במקום פחות בולט, נגיד במאחורה של הברכיים. מה אכפת לי עיגולים בברכיים. מישהו ידע? מישהו יראה? אבל האמת שעיגולי זיעה בבית שחי הם תמצית מהות החיים. מסריחים, מביכים ולא יורדים בכביסה.

האדם קיבל את עיגולי הזיעה למען יזכור את מקומו. ומי שלא סובל מתסמונת השחי הלחלוחי, זכאי להנשא על ידי ההמון המיוזע בראש חוצות. אנו צריכים לבחור את מנהיגינו על פי רדיוס עיגוליהם. ככל שהעיגול קטן כך גדול העילוי. קחו את ישו למשל. גם כאשר היה תלוי על הצלב, באקלים הים-תיכוני הלוהט, עם סיכוי אפסי שהספיק למשוח דאודורנט לפני שיצא לדרך היסורים, הבחור לא הכתים את הפונצ'ו הלבן שלו, אפילו לא טיפה. והרי בגד לבן זה הכי בעאסה כשרטוב, שלא לדבר על כך שבלי אקונומיקה כל החיבור שם של שרוול חולצה נהיה צהוב ג'יפה כזה. אבל ישו נשאר יבש כחציה העליון של הכינרת וזה מה שמבדיל משיח מאספסוף.

חוצמזה, אף פעם לא הבנתי איך אפשר לקחת בן אדם עם עיגולי זיעה ברצינות. לא רק שזה אידיוטי, זה גם מהפנט. השיטפון התת שחיי סוחף את המבט אל מערבולת אין סופית וכמה שמתמאצים להסתכל בעיניים, הוורטקס הדביק גורר את האישונים אל האזור שמתחת לכתף. הנה אזרוק לכם סטרטאפ ושמו "ספגונית – תחבושת היגיינית לבית השחי". כל מה שצריך זה ללפף שני אולוויז אולטרה עם גומיות באזור האינטימי שיתפקדו כאקוויפר החוף וישימו קץ להצפות העונתיות. תרימו את זה ויש לכם מיליונים בבנק. דרך נוספת שעדיין לא נבדקה רשמית, היא זריעת שתלי אקליפטוס בבקע הזרוע. אם החלוצים הצליחו ליבש כך את פתח תקווה, לא מסתמנת בעיה לייבוש ביצות הגוף באותה השיטה.

אבל אם כבר להזיע בקיץ הזה, אז צריך לכוון לקיצון. לפתח הצפה טוטאלית, כזו שמתחברת מהשחי אל הגב התחתון ומקיפה את צוואר החולצה. כך אנשים לא יחשבו שעומד מולם עוד מזיעון מהישוב, אלא אתלט מקצועי שהגעתו עד הלום כללה אימון מפרך לתריאטלון, או שמה אף יסיקו שיש בנמצא אדם עם בעיה רפואית, וכידוע, אף אחד לא עושה צחוק מבעיה רפואית.

ובאמת לא משנה כמות המקלחות הקרות, כל עוד שהגוף לא זורם יחד עם הטיפות אל הביוב, החום של ניו יורק יגרום לכם להזיע בשורה של התחתונים. אז בחייכם, אל תגידו לי שאתם אוהבים את הקיץ. אני לא מסוגל לשמוע אנשים שגרים בניו יורק ומקללים את החורף. אלא אם אתם מאלה שקוראים את "מה ומי במיאמי" אין לכם סיבה לאהוב את העונה המבחילה שנופלת על העיר וגורמת לכולנו להשאיר מאחור שובל מגעיל של נוזלי גוף מלוחים. אומרים שבקיץ הימים מתארכים. בטח מתארכים. כי רק היציאה בבוקר מהבית אל הסאבווי מרגישה כמו נצח במדבר סהרה. בחורף למשל, קמים מהמיטה אל האוויר השברירי הנהדר. אני מתעורר חצידקה אחרי שפקחתי עיניים, ברגע בו פני פוגשות את זרם המים החמים והמנחם של מי הכיור הצלולים. ואז הכאפה של הכפור החודר ממלאת את הגוף במרץ ומכניסה חיים בעצמות העייפות.

ובקיץ? כל יום זו טראומה מחודשת. אני שולק את עצמי מהשלולית ונמס לכיוון הכיור. שטף המים הקרים מרגיש כמו יום מיון בכלא מעשיהו, ולמרות שיש מן המנחם במקלחת רעננה, אפקט החיות נגוז עם הפסיעה הראשונה אל מחוץ לחדר המדרגות אל תוך גיהנום המזכיר חמאם תורכי, רק בלי ענפי עץ הדקל, המגבות הרטובות והחריץ השעיר של הרוסי השמן. האוויר שלא התחלף מאז יוני מריח כמו ביצה סרוחה, ושאריות המקלחת הקרירה מתחלפות ברגבי חום מהביל, וכל זה עוד לפני שיורדים לרכבת התחתית, אל מעמקי הסאונה המצחינה מאדי השתן שנדבקים על גבעת הדאודורנט התעשייתי אשר הרים ידיים כבר מזמן והשאיר את החולצה המכופתרת לחסדי הבלוטות העולות על גדותן.

כן, הגוף שלי הופך בקיץ לשמורת טבע אקזוטית, ואני מטפח להנאתי ביצה טרופית בתחתונים. קו העורף שלי נמס כמו במהירות של גליישר ומאיים בכל רגע להטביע את טיפת הכבוד העצמי שנשאר לי, בים דביק של כעס ועצבים. הקיץ של ניו יורק הוא אחד הפשעים הגדולים של אלוהים נגד האנושות והייתי לוקח את כבודו לתת את הדין בהאג, רק ששמעתי שיש שם 42 מעלות בצל, ולפסיכים האלה אין אפילו מזגן.