יש ערימה של גברים בטייטס על הדשא

Norman Rockwell, Football Hero, Oil on canvas. 1955

למרות החשש הכבד והפחד מהתבוללות ועם כל הרצון לשמר תרבות ומסורת בגולה, החלטתי גם הפעם לקחת חלק אקטיבי בחגיגות הפאגניות של העם בו אני יושב ולהשתתף בהילולה השנתית לכבוד הגביע הקדוש המייצג את האל הקדום והכל יכול, וינס לומברדי.

הטקסים הדתיים אשר נפתחו ביום ראשון אחר הצהריים מאופיינים כרגיל בהתאספות קהילתית של המאמינים במסבאות ופונדקים ברחבי היבשת, במשתה שיכר בסגנון עד-לא-ידע ובהעלאת קורבן הבאפולו ווינגס המסורתי.

אירוע זה היה משמח שבעתיים בין קירות ביתנו הדל, עקב רכישה אחרונה של ארטיפקט דתי מיוחד המאפשר אינטגרציה מלאה וחוויתית, הלא מדובר בסט מהדרין 40 אינץ' HDTV מבית טושיבה אשר בא קומפלט עם חותמת הכשר "הכי חד" למחמירים או "גלעט-חד" לפי הז'ארגון היהודי הקלאסי.

הזרמים המרכזיים השנה היו ה"סטילרס" והכוהנים שלהם אשר הגיעו לבית המקדש הטכסני כשעל גופם הטייטס הצהוב המסורתי. ה"פקרס" גם הם לבשו את את הטייטס הצהוב המסורתי מה ששוב מראה שאפילו בפולחן הנ"ל רב הדומה על השונה. בכדי לא להצטייר כאוויל גמור, החלטתי לחקור את שורש האמונה ועשיתי גוגל ל-Packer ולמדתי מאתר פולקלור ססגוני כי "הפקר בנוי למשעי ומרגיש טבעי לגמרי גם דרך ג'ינס ונודע אף לעבור את 'מבחן הלחיצה' במועדוני גייז. יש לו טקסטורה וצורה 'ריאליסטית' והוא מחקה להפליא פין טבעי". הסקתי מכך כי הפאקרס מוצאים חשיבות רבה בסמל הפאלוס.

לאחר הכנות רבות הגיע הרגע הגדול ובשעה שש וחצי בדיוק, עם שריקת הפתיחה, הייתי תקוע בבארנסאנדנובל, מעיין באריכות בספרו של ד. ה. לורנס, "חקר ספרות אמריקאית קלאסית". כי להגיד לכם את האמת, הסופרבול הזה לא מעניין לי את הזרת השמאלית, שהיא אפילו יותר פתוחה לרעיונות חדשים מהימנית, וגם זה לא עזר. בשבע בערב כבר העיפו אותי מהחנות בטענה שיש עוצר לאומי והכרזה ממשלתית גורפת על כך שכולם, אבל כולם, צריכים להחזיק בקבוק באד לייט עד שנגמר המשחק.

יצאתי החוצה לרחובות שוממים אשר הזכירו את לי את הירושימה בקיץ 1945. אדם יוצא בריצה מדלי שכוח עם שישיית מילר. הומלס עזוב מקשיב לשידור המשחק בטרנזיסטור מקרטע. ואני, כפי שתיאר פנחס שדה בספרו "החיים כמשל", אני פוסע ברחובות ההולכים ומתרוקנים. אני פוסע לאט, כי שתיקת האדמה מבעיתה אותי, אבל בעיקר פוסע לאט כי אני מסתכל למעלה ונזהר מפחיות הבירה הריקות אשר מושלכות מגגות הבתים. אכן, ריקנות כזו לא נראתה במטרופולין העמוס מאז סופרבול 2010.

בבית, שלומית ישובה על שולחן העבודה, מזיזה תיבות פאוורפוינט מהנה להנה בתנועות עדינות. אני ניגש אל מקלט הטלוויזיה ואוסף את השלט שנראה במצוקה, כאילו חיכה כבר שעות ארוכת לבוא הישועה, לפעולה הפשוטה כל כך אשר תספק משמעות להוויותו הפלסטיקית, בעיקר ברגע משמעותי שכזה המסמל את תמצית חייו. אם לא להפעיל את השלט בסופרבול, אז אי מתי?

על המסך הופיעו לפתע גברים בטייטס, ונראה כי הם לא מבסוטים אחד מהשני, או כפי שביל מאהר הפליא לתאר: "חבורה של מיליונרים על סטרואידים שעושים אחד לשני נזק מוחי על גבי מסך טלוויזיה ענק ושטוח עם תמונה כל כך אמיתית שזה מרגיש כאילו בן ראות'לסברגר נמצא בסלון שלך וממזמז את אחותך". למזלי, אחותי נמצאת הרחק מכאן במזרח התיכון, ונראה שראות'לסברגר או איך שלא קוראים לו ממשמש דווקא גבר, על המגרש, ומרתק אותו בתנועת אִיפּוֹן מסורתית בזמן שההוא חופן את איבריו הלא כל כך מוצנעים דרך הטייטס היותר מדי צמוד.

"אווווו", אני זועק ושלומית מרימה את הראש מהמחשב ואומרת, "מה אווו? מה אתה משחק אותה מתעניין. לך תקרא שירה ותזיל דמעה או מ'שתם לא עושים שם בחוג ספרות שלכם". אחרי רגע האוזניים שלי מתחילות לדמם כשפרגי מזייפת את "סוויט צ'יילד אוף מיין", מה שגורם לשלומית לצאת מהמחילה ולבדוק את התלבושת של הזמרת. "בת זונה", היא מסננת בשיטתיות, בדיוק כמו כל פעם אחרת שהיא רואה גיזרה 90-60-90  ואני תוהה מדוע עטפו את פרגי בחזיית צניעות מימי הביניים ונזכר במקרה הציץ המציץ של ג'אנט ג'קסון.

כשהגברברים חוזרים למגרש, שלומית תוהה איפה נמצא השוער ולמה השער שלהם כל כך גבוה. אחרי שאני מסביר לה שזה לא כדורגל וכאן יש להם שלושה סטרייקים בשביל לעשות הקפה ולקלוע טאץ' דאון, היא אומרת שזה ממש מטומטם ושואלת מדוע לא מונחת מולה נקניקייה בלחמנייה ונותנת לי ביס בזרוע.

ואף על פי כך ולמרות הכל צלחנו שנינו את המשחק המפרך וזו בהחלט הייתה חוויה לקחת חלק במסורת הנפלאה הזו, ובכלל, כל כך משמח אותי שניו-אורלינס זכו! באמת שמגיע לעיר הזו לשמוח קצת, אחרי כל מה שעבר עליהם.

הטור פורסם בידיעות אמריקה, 11.2.2011

* נורמן רוקוול מקשט את הפוסט כבר השבוע השני ברציפות. מי מכם שנמצא בניו-יורק חייב לסור מהר למוזיאון ברוקלין שמציג רטרוספקטיבה נהדרת של האמן האמריקאי החשוב הזה.

יש דשא יש משחק

גרין-קארד שמין-קארד. לא'כפת לי מה שאומרים במשרד ההגירה כי בשבוע שעבר הפכתי רשמית לאזרח אמריקאי מן השורה כאשר לקחתי חלק אקטיבי בחגיגות הפאגניות האופייניות כל כך לעם בתוכו אני יושב, חגיגות יום הראשון, הרי הוא יום הסופר-בול. ולא בלבד שלקחתי חלק, אלא אפילו התעניינתי במתרחש על המגרש, עודדתי קבוצה, ואף חרדתי לגורל המשחק מספר פעמים רבות באותו הערב. חוויה דתית רגשית כזו לא קרתה לי אף פעם, אפילו בערב אליפות הבדמינטון העולמית של קיץ 83', אותו יום אקוטי שייזכר בחוג משפחתי המצומצם כיום בו הגחתי לעולם בבית החולים בילינסון בתל אביב.

כן, אני מאותם האנשים המעצבנים האלו אשר תוהים למה כדורגל משחקים 90 דקות כשאפשר גם עשר. אני מאותם נפילי שיעור ההתעמלות שתמיד נשאר אחרון כשעושים כוחות, הרבה אחרי הילד השמן עם האסטמה והמשקפופר שיש לו רגל אחת יותר ארוכה מהשנייה, או רגל אחת יותר קצרה מהשנייה, או משהוא כזה. חברי לכיתה היו בוחרים בספר אלגברה של בני גורן לתפקיד השוער הרבה לפני שהיו היה בכלל מעלים על דעתם לתת לי לגעת בכדור. בוא כבר נגיד שאני והספסל היינו חברים ממש טובים. ששיחקתי מחניים עם הבנות. שעשיתי בגרות כתובה בריצת 2000 מטר. שיש לי צלקת לכל החיים מסיבולת לב ריאה וסיבולת סועל. אני פשוט לא אוהב ספורט. לא אוהב לעשות ספורט. זה עושה לי בחילות. לא אוהב לראות ספורט. זה גם עושה לי בחילות.

אז שנה שעברה הסכמתי לראות את הסופר-בול בשביל ספרינגסטין שהופיע במחצית. ובשביל הבירה והנאצ'וס. והשנה? הלך הספרינגסטין. נשארו הבירה והנאצ'וס. אז חזרתי. קצת לפני הסופר-בול. כמה שבועות לפני ליתר דיוק וגם הצלחתי להבין למשל שיש אחד שקוראים לו פארב אבל מאייתים את השם שלו "פאברה" וכנראה שלא נעים לו להעיר לכולם כל הזמן. ויש גם אחד קוראים אותו פייטון מאנינגס או מייטון פאנינגס ואני גם יודע שיש לו אח. לא זוכר למה זה חשוב, אבל יש לו אח. וגם יש את ניו-אורלינס ויש להם מכנסיים בצבע ספריי זהב כזה שמרססים בגן ילדים על בריסטולים.

חוצמזה גם הצליחו להסביר לי שכל המשחק הזה לא ממש מסובך ובסך הכל יש קו צהוב ואחרי עשר יארד יש קו כחול (1 יארד שווה 0.9 מטר אז זה 1 כפול 0.9√ בחזקת Ω²{xy}שזה אומר שיארד שווה בערך מטר) וכל מה שצריך לעשות זה לעבור את העשר מטר האלו מהקו הצהוב לקו הכחול הזה בארבע נסיונות, בלי שישברו לך את המפרקת וישאירו אותך משותק לכל החיים. אם שוברים לך את המפרקת אתה בחוץ. וזהו.

ברגע שמבינים את כל הפיצ'יפקס האלו, אז איך אומרים? יש דשא יש משחק! טוב, לא יודע איך זה מתקשר אבל הנה גם אני מתחיל להיות בעניינים ולשלוט במתרחש על המגרש ולראות שהשמן הזה, מספר 87, יושב להוא על הפרצוף והנה אני צועק עליו "תקום! תקום לו מהפרצוף י'שמן!" וזה אפילו מרגיש לי טוב כזה, יצרי כזה. ופתאום גם ניו-אורלינס עולים לגמר ואני וניו-אורלינס ככה! ככה אני אומר לכם! (הויזואל לא עובר משהו בעיתון, דמיינו שכשאני אומר "ככה" אני מחזיק את האצבעות ומנפנף אותן באוויר). כי אין על ניו-אורלינס ומה זה מגיע להם לזכות אחרי כל מה שקרה להם בארבע שנים האחרונות ואמן ואמן שהם יזכו השנה ואמן שהאיטי יזכו שנה הבאה כי גם להאיטי מגיע.

ואז יש את ההתרגשות של הסופשבוע שלפני וצריך לבדוק שהכל מתקתק ומוכן, כולל הטלוויזיה HDTV וסטוקים של באד-לייט (מגעיל מגעיל אבל המרענן הרשמי של הסופרבול). אנחנו מתקשרים לפיצה כבר ביום שישי בבוקר כדי להזמין ארבעה מגשים לראשון בערב והם צוחקים ואומרים שהרשימת המתנה למשלוחי סופר-בול נפתחה ב-12:00 בצהריים, בשלישי לדצמבר בשנה שעברה ונסגרה כעבור שעתיים ואין יותר פיצות להזמנה בכל אזור הטריי-סטייט. שטויות. אני מכיר חבר בביקור בארץ שעולה על ה-01 במוצ"ש. טלפון אחד אני מארגן 5 מגשים XL של קאסה דל-פפה. יהיו פה בחמש אחה"צ פונקט ואם לא אז על כל 30 דקות מקבלים חצי ליטר RC קולה.

יש פיצות, יש קולות, יש דוריטוס ובאד-לייט. יש משחק, יש פרסומת ל"דני'ס", יש אצלם ארוחות בוקר בחינם ביום שלישי (ומי שאמר שאובאמה לא הופך את אמריקה לקומוניסטית שייקום). יש מחצית, יש הופעה של "המי" ויש ניצחון מדהים לניו-אורלינס סיינטס. והקדושים, הם צועדים, כן הקדושים הם צועדים, ואני שואל את עצמי איך לכל הרוחות יצא ממני אוהד ספורט, ולמה אני לא חוגג עכשיו בבארבן סטריט עם שרשרת פנינים מפלסטיק. “מתי המשחק הבא" אני שואל וארז עונה לי "שנה הבאה. אבל יום שבת יש מכבי חיפה – בית”ר ירושלים. אתה בא? יש בירות" ואני אומר “יש דשא יש משחק”.