"עדיף לשתוק וזהו"

לשלומית ולי היה ויכוח רציני השבוע. ריב גדול בבית משפחת הולר בדרך כלל אומר שאני מדבר ושלומית בוהה בזבוב שעל הקיר. כי שלומית אתם מבינים, היא לא מאמינה גדולה בהתבטאויות ורבאליות. "מי צריך את כל הדיבורים האלה", היא תמיד אומרת וחוזרת על המנטרה "עדיף לשתוק וזהו". כן בבקשה, כל אלה מכם שמחפשים את המתכון המושלם ליחסים בריאים, הנה קיבלתם עצה יקרה ממיץ פז: "מי צריך את כל הדיבורים האלה". הסוד לחיים שלווים, אחד צועק והשניה שותקת. ושלא תבינו לא נכון, זה לא שאני מתחיל את כל הוויכוחים, בכלל לא, אנחנו די חצי חצי בעיניין ושלומית תמיד תשמח לפתוח במריבה. אבל התפקיד שלי הוא לשמור על ההתנגשות עסיסית, כי אחרי ששלומית זורקת את המשפט הראשון, היא כבר מסופקת, ולי נשאר להמשיך לברבר ולברבר, עד שאני מתיש את עצמי. ולוקח לי זמן להתיש את עצמי. אני יכול להמשיך שעות על גבי שעות (ימים אם צריך, ואחד החלומות הגדולים שלי הוא לפתוח פיליבאסטר ולהחזיק את הסנאט למשך שבוע שלם). בכל מקרה, במריבות שלי ושל שלומית, אני הצד שרב, בדרך כלל עם עצמי, אחר כך גם עושה ברוגז ואחרי כמה זמן גם מבקש סליחה ממני ומשלים איתי, כי תכל'ס, לא כיף להיות בכאסח עם עצמך.

הריב התורן של השבוע היה בעניין כספים. זה לא שיש לנו כספים וגם לא רבנו בנוגע להשקעות לא נבונות או קרונות חיסכון או כול הביטויים האלה של המבוגרים. רבנו על הכספים שאין לנו ובעיקר על הכספים שלא יהיו לנו. כבר די השלמתי עם העובדה שאולי אני אזכה לשיער דליל, אבל דונלד טראמפ כבר לא אהיה. אבא שלי, שתמיד רצה שאצליח בזכות עצמי, היה אומר לי "בן, יום יבוא ואתה תהיה מיליונר. אני יודע שיש לך את זה, ואתה כבר תזהה את הילדה הכי עשירה בכיתה". הוא לימד אותי איך לעלות על ניואנסים עדינים בהתנהגות, לזהות פרטים כמו להורים של מי בשיכבה יש יאכטה, אבל אני יותר התעניינתי בזו שנתנה לי שאכטה. ועכשיו, עשר שנים אחרי, שלומית חוזרת הביתה מבואסת בגלל שחברים בבית הספר אמרו שמשכורת התחלתית של דר' מדופלם לפיזיותרפיה עומדת על 50 אולי 60 אלף דולר לשנה ולמה בכלל כל המאמץ. מה זאת אומרת, אני שואל, למה כמה חשבת שתעשי? והיא זורקת: לפחות 100 אלף. אני מחייך ואומר לה שהיא במקצוע הלא נכון ויותר גרוע, היא עם הבעל הכי לא נכון. כי עם שכר של מורה לספרות אנחנו חייבים להתחיל ללמוד לחיות מצומצם וחוץ מזה, מה לעזאזל את הולכת לעשות עם 100 אלף דולר בשנה? את קולטת בכלל את המשמעות של המספר? אנחנו בקושי מצליחים להתארגן על הכלום שאנחנו עושים אז איך נסתדר עם כל כך הרבה כסף. וחוץ מזה, למה נהפכנו? האם חמש שנים באמריקה גרמו לנו להיות תאבי בצע כסף, וכל מה שאנחנו מסוגלים לחשוב עליו זה אם נעשה חמש או שש ספרות? מה עם החיים שרצינו לעצמנו פעם? מה עם הדברים החשובים באמת, הביחד, האהבה, המשפחה שרצינו, מה עם הספרים, המוזיקה, הסרטים, המוזיאונים, הרי הם לא עולים מאות אלפי דולרים. פעם מה שהיה יותר עמוק היה יותר כחול. היום, זה רק מה שיותר ירוק. מה קרה לך שלומית? מה קרה לנו? שלומית? שלומית? שלומית??

כמובן שכל הנאום שלי נכנס מצד אחד, ואפילו לא יצא מהצד השני. הוא הלך לאיבוד אי שם בין אוזן לאוזן, וכל מה שהיה לשלומית להגיד הוא את האמרה האלמותית: "בא לי סושי!". מה סושי מה? תגידי לי איפה את? את לא שמת לב שהיה פה קונפרונטיישן עצבני, שהיה פה קריסיס, היה פה משבר דיפלומטי רציני וכל מה שיש לך להגיד זה בא לי סושי???

"מה אתה רוצה ממני? אני רעבה טוב, אל תצעק, בוא נזמין סושי".

אני מחליט להכריז על ניתוק קשר חד צדדי ונסוג לחדר השינה. זהו זה אני אומר, היא תילמד הפעם. אם היא לא יודעת לקחת את המריבות שלנו ברצינות, אני פשוט לא אדבר איתה וזהו. מספיק ודי, נמאס, חלאס, אי אפשר לנהל ככה מערכת יחסים. ועוברות חמש דקות והיא עוד שם בחוץ, לא אומרת כלום, בטח רואה טלוויזיה. מעניין מה יש בטלוויזיה. איזה יום היום… שבת! סאמק יש SNL ובטח לא שידור חוזר. מה אני אפסיד את זה בגלל עקרונות? כן! שהיא תבוא לבקש ממני לראות איתה SNL. אבל אם היא לא תבוא? יו, היא גם לא אכלה איזה שעתיים. והיא אמרה שהיא רעבה. אולי רק איזה משלוחון הומניטרי לסלון? זה לא אומר שאני מסכים עם הפעולות שלה אבל קצת רחמונס. טיפה אנושיות.

אני לוקח את הטלפון ומזמין איזה סיוויד סאלאד וכמה רולים.

שלומית, אני מצטער. לא הייתי צריך להתנהג ככה. אני מאוד רוצה שתעשי גם 200 אלף בשנה והייתי צריך לתמוך בך ולא להתנפל עלייך במריבה. את סולחת לי?

"מריבה? למה מתי רבנו? יאללה סולחת רק תביא תביא ת'רוטב סויה".

תכל'ס… מי צריך את כל הדיבורים האלה? עדיף לשתוק וזהו.