ואם לכנסת היו גלגלים?

Ai Weiwei, Bicycles Forever

מספר מילים לרוכבי האופניים. תשמעו, סך הכול אתם בסדר גמור. אופניים זה יופי וחשוב ועזור לסביבה. כלי התחבורה שלכם מוריד את הלחץ מהכבישים וגורם לירידה משמעותית בכמות בתי שחי בסאבווי. הפעמון שלכם עושה מקסימום גרינג-גרינג וכשאתם מגיעים לעבודה נוטפי זעה, כיף לצחוק עליכם. אבל ראבאק? מתי נהייתם כאלו חולרות חסרי התחשבות? לא עובר יום בלי שרוכב אופניים כמעט דורס אותי או לפחות מבצע אקט חסר התחשבות בזמן שאני חוצה את הכביש להנאתי וגורם לי להעיף אצבע משולשת. אני בהחלט מבין שמושב האופניים והסקיני ג'ינס גורמים ללחץ כפול באזור החלציים,אבל חבר'ה, תחשבו על הסיבה שבגללה הפכתם לרוכבי אופניים, על השנאה המשותפת שאנו חולקים כלפי הרכבים הממונעים והמוניות הצהובות. אז למה להתנהג כאילו לכולכם קוראים פונג'בי ואתם נהג מונית מטרג'קיסטן? זה ממש לא קול.

אוכלוסית רוכבי האופניים פיתחה לעצמה סוג של התנשאות בלתי נסבלת בשנים האחרונות ותאמינו שלא קל לי לכתוב את השורות האלו, אני עוד אחטוף בראש מאבא שלי, פאנאט אופניים מושבע. בכל זאת אני מרגיש שמכלי תחבורה נוח ותחביב של שעות הפנאי הפכו האופניים לעוד סמל סטאטוס או מועדון אקסקלוסיבי. מחנה האופניים מתחלק לשני חלקים, אלו שידם משגת והם משקיעים באופניים כאילו היו מכונית פאר. אלפי דולרים נשפכים רק בשביל שיהיה אפשר להשוויץ כמה קל לעלות במדרגות את שילדת הפליטניון, שהוא חומר סודי של NASA אשר פותח בפרויקט לשיגור אחמגינג'ד לחלל. למחנה השני אין כסף ויש משקפי היפסטרים, זקן מדובלל ופרצוף של "אני יותר טוב ממך".

ובכל זאת, בואו ונבהיר רגע את ההבדל בין "דריסת רגל" ל"דריסת הולך רגל". בכיתם לבלומי שיתקין לכם מסלולי אופניים וקיבלתם מסלולי אופניים, אז למה לא לפדל כמו בני אדם? כהולך רגל, להסתכל שמאלה וימינה כאשר אני חוצה את הכביש הפך לשמאלה, ימינה וממש ימינה, כי למרות שיש לי ירוק לרוכב האופניים יש מסלול ירוק ששיך לאבא שלו והוא יכול לעשות מה בראש של ובדרך כלל בראש שלו זה לשפשף לי את האף עם קסדת הוינטג' כאילו אני לא קיים. הם טסים בלי לראות בעיניים וחושבים שהם מרחפים על איזה ענן כשבמציאות הם כמעט דורסים אמא עם עגלה (זה קרה בפינת הרחוב שלי בצהרי יום שבת). זה מעצבן, מקומם ובעיקר מאכזב כי רוכבי האופנים, במקום להיות מראה פסטורלי אל עבר עתיד טוב יותר הפכו למטרד מפחיד ובלתי נסבל בעליל.

חבר'ה, לפני שכל הירוק הזה שלכם יהפוך לפטרת, אנא מכם, חישבו על הכעס והזעם שעובר לכם בדם כשכלי רכב לא נותן לכם זכות קדימה. הרי דוגרי, הזכרו בשיחות שאתם מנהלים עם חבריכם הרוכבים על החוצפה, היהירות וחוסר האכפתיות שהנהגים מפגינים כלפיכם בכביש ורק תדעו שאנחנו, הולכי הרגל, אומרים את אותו הדבר בדיוק עליכם.

זה בערך כל מה שרציתי להגיד על רוכבי האופניים.

עכשיו יש לי מספר מילים לממשלת ישראל. קול זעקת יהודי ארה"ב הוביל השבוע להורדת הקמפיין המטומטם שקורא להחזיר אותנו לארץ. למרות שאין כל קשר בין הפרסומות האוויליות ליהודי הגולה, הם כהרגלם החליטו להעלב, הרי בשביל זה משלמים לעובדים בליגה היהודית, אנשים מצוינים מקבלים שם משכורת בשביל לשבת כל היום ולהפגע בשם העם. ההעלבות הפומבית גררה מספר אייטמים בעיתונים מקומיים כאלו ואחרים, מספר אתרי אינטרנט ובעיקר לחשש מסתימה בצנרת הבנקים ובתזרים הכספים השוטף אל עבר מזנון הכנסת.

מה שמפליא הוא שאנוכי, יחד עם עמיתים רבים בתקשורת, בעיתונות, בבלוגוספירה וברשתות החברתיות, מחינו על אותו הקמפיין לפני מספר שבועות ברגע שהוא נוצר כל ידי גדולי המוחות הקטנים אשר מתרוצצים במסדרונות האפלים של הלישכה הממשלתית לפרסום. אני כתבתי טור מוקדש בידיעות אמריקה ואף כלי תקשורת ישראלי לא פסח על האייטם, מ- ynet, לוואלה, גלובס ומעריב, שלא לדבר על עשרות כותבי בלוגים מוכשרים והאמת שאף אחד מאיתנו לא ממש נעלב, דווקא הבענו ביקורת נקודתית ומדויקת על הבעיות האקוטיות בקמפיין, הסיבות למה הבדיחה הזו צריכה לעוף מהמרקע ואפילו סיפקנו מספר טיפים כאלו ואחרים לשיפור מסעות הפרסום הבאים והדברים אותם אנו מעונינים לשמוע כאשר מדברים על חזרה לארץ.

כמובן שאף אחד לא הקשיב לי, לא לעמיתי למקצוע, לא לבלוגריסטים או לקירות של פייסבוק. אני, כמו כל שאר המגיבים העבריים, סך הכול בחור טוב, עדיין אזרח המדינה, ובאמת שהקמפיין הזה עורר את זעמי ממש כמו את קצפם של יהודי ארה"ב. אז למה כשאני כעסתי, אף אחד לא אמר מאום אבל כשאלה כעסו לקח יומיים לנושא להגיע לראש הממשלה שביטל את הקמפיין בשניה? הרי אם מישהו היה מתעניין במה שיש לנו להגיד, כל הבושה הזו לא הייתה מתרחשת.

אז באמת, תוציאו עוד אלף פרסומות מביכות ותקראו לי יורד בפרצוף ותצחקו על הילדים שעוד לא נולדו לי והכל בשביל לנסות להחזיר אותי לארץ. אבל להקשיב למה שיש לי להגיד? בטח. אולי תתבעו אותי על לשון הרע וזהו?

הגיע הזמן להגיד קיבינמט!

Migrant Family, California 1936. Dorothea Lange

ראש השנה ההולך ומתקרב וביקור חטוף של חבר מהבית משכו לכיוון טור געגועים לישראל לכבוד החג. ואז זכיתי לצפות בקמפיין החדש של משרד הקליטה "הגיע הזמן לחזור לארץ". בהתחלה הרגשתי צורך עז לדקור את עצמי בעין עם כפית. אחר כך הגעתי למסקנה שיותר מוצלח יהיה לשנות את נושא הטור השבועי.

באמת הגיע הזמן לחזור לארץ. בדיוק עכשיו ברגעים אלו ממש זו התקופה הכי טובה לארוז את הפקלאות ולשוב הביתה! אז למי שלא ראה, סדרת הפרסומות מחולקת לשלושה תשדירים קצרים, כל אחד יותר מביש מקודמו. בראשון, לונג שוט על שכונה ציורית ושורת בתים פרטיים. בתי העץ הנעימים מכוסים שלג לבן וצחור. שוט פנים, אבא אמא ונעה'לה יושבים במטבח שף חדיש, גדול פי כמה מרוב הדירות בתל-אביב. על שולחן האוכל לפטופ, ובלטפוט סבתא אוכלת את הראש על זה שסבא דורך לה על הרגליים בחוג לריקוד. כולם צוחקים. סבתא, כשחנוכיית ענק מוארת מאחוריה, שואלת את נכדתה איזה חג היום. נעה'לה הסתומה שלא מבינה רמזים צווחת "כריסטמס!" והמבוגרים מביטים אחד על השני בכזו אכזבה, כאילו הילדה סיפרה להם הרגע על תמיכתה המלאה בהקמת מדינה פלסטינאית.

כמובן שבמקום להתענג על הילדה המקסימה שהתבלבלה בתמימות שובבה, הפולנייה מהגהינום מסתכלת על סבא כאילו אומרת "לך תביא את הצוואה, יש לי כמה שינויים לעשות" ואמא מנשקת את הקטנה על הראש, נשיקת רחמים כזו שמנחמת בעדינות "את מלעונה אבל אנחנו עדיין אוהבים אותך". לסיום, ברקע קריין מפציץ את הסלוגן "הם תמיד ישארו ישראלים. הילדים שלהם לא" ואחריו מגיע הקרשנדו "עזרו להם לחזור לארץ". עזרו לנו לחזור לארץ באמת, כי אני לא יודע איך עושים את זה. מה ברגל? אבל זה נורא רחוק! "עזרו להם לחזור לארץ" כאילו אנחנו היורדים, חבורה של מוגבלים בעלי נכות נפשית-שיכלית אשר צריכים דחוף עזרה, משל היינו חיות פצועות ועזובות באיזה קמפיין קורע לב של שרה מקלכלן לצעב"ח.

בפרסומת השניה, צילום פנורמי של סתיו יפהפה על רקע שורת בתי עץ ויקטוריאנים. כניסה לסלון ענק עם רהיטי עץ כבדים ומזמינים. ילד חמוד יושב ומצייר ציור ומאחוריו אבא חורפּ על הספה כשעליו עותק של האקונומיסט. כשהציור מוכן קורא הילד Daddy, דאדי, Daddy , ואין תגובה. אך כשהילד לוחש אבא, אזי הדוב מתעורר משנתו ומביט ביצירת המופת של בנו. קריין ברקע, עזרו להם לחזור לארץ וכיוב'. במקרה הזה הרשו לי לצוטט את מגיב מספר 12 "רגע זה קמפיין לעודד עליה או לעודד ירידה? הקליפ נפתח בתמונה פסטורלית ובית צמוד קרקע וסלון גדול, וילד שאומר 'דאדי' ולא ילד ערסוות שאומר 'אבאאאאא'".

הפרסומת הכי מקוממת מתחילה עם תמונת רחוב בניו-יורק. הדלת נפתחת אל תוך דירת קטלוג איקאה ועל השולחן בסלון מחשב ולצידו נר זיכרון. בחורה עצובה נכנסת פנימה ומתיישבת על הכורסא. בן-זוגה הגוי מחייך בשובבות ואומר "עכשיו אני מבין למה לא רצית ללכת למסיבה. מוזיקה… נרות…אולי באמת נשאר הערב בבית" אבל הישראלית יושבת מול המסך שעליו מרוח באנר "יזכור" ולא מקשיבה לקישקושים של האידיוט עוכר ישראל. הבויפרינד מתקרב ובדאגה שואל "דפנה? מה זה?" כי הוא כבר ממש לחוץ להרביע את היהודייה, ואו אז נכנס הקריין שאומר "הם תמיד יישארו ישראלים. בני הזוג שלהם לא תמיד יבינו מה זה אומר". כאילו ימי זיכרון רשומים אצל הישראלים בטאבו. כאילו דפנה לא מתקשרת עם חבר שלה ולא מסבירה לו למה היא עצובה היום. זה מטומטם בדיוק כמו לשים מול המחשב אשכנזייה ולתת לה חבר פרסי עם הסולגן "הוא לא תמיד מבין מה זה שואה". חוצמזה חשבתי שרק במאה שערים עוד מחנכים נגד התבוללות. מסתבר שזה עכשיו טרנד ממשלתי.

אז ישבתי עם שלומית ושקלנו למה משרד הקליטה חושב שאנחנו צריכים לחזור לארץ:

1. כי הילדים שלנו לא ידעו מה זה חנוכה, כאמור חג ישראלי בעל חשיבות אדירה. חג בו כל המדינה עומדדת בפקק באיילון בשביל להגיע לראות את חני נחמיאס מחליקה על הקרח בכיסא גלגלים.
2. כי כשנרדם בבית הענק שלנו עם האקונומיסט על הפרצוף במקום עותק של "ישראל היום" מהסוּפּר, הילד שלנו ישב בשקט ויצייר במקום להצטרף לקורס הכנה לקרבי או סתם לחטוף מכות בחצר בית הספר.
3. כי רק בארץ יש מצב להיות עצובים בדוגרי. רק בישראל נוכל להתבעס כמו שצריך על חללי צה"ל או הנספים בשואה. רק הארץ מאפשרת לך להיות נקרופיל ולהתעסק כל היום במוות.

כאילו ג'יזס קרייסט, באמת משרד הקליטה? באמת? בזמן שישראל עוברת את המאבק החברתי הכי גדול בתולדותיה, אתם מציגים דופלקסים צמודי קרקע ומנסים להחזיר אותנו עם גילט? עם רגשות אשם? עם אחת הסיבות המרכזיות אשר בגללן ברחנו מלכתחילה? זה כל מה שנשאר לכם בארסנל?

כי מה שהורס את הקמפיין הגם ככה מיותר זו בדיוק אותה אי-אמירה של הדברים החשובים באמת. זה שלא מציינים שם סל קליטה מזמין, אפשרויות העסקה מכבדות ושכר נאות, או סביבה אקדמאית פורה ודיור שפוי. כל הדברים הללו אשר קיימים כאן בשפע, נעדרים מאותו תשדיר שמנסה בעליבות לפרוט על מיתרי ה"ישראליות", אותו מותג מכליל וריקני.

אז קיבינימט, באמת שרציתי להיות חגיגי ונחמד בראש השנה הזה ואם כל מה שרציתם זה לגרום לי להשאר עוד קצת בחו"ל, חבל על הכסף שלכם, הנאומים של אבו-מאזן וביבי באו"ם עשו את אותו האפקט ובחינם.