קוסטה-ריקה, או פול גז בניוטרל

Santa Teresa, Costa Rica 2011

"עשיתם כבר ביטוח רפואי" שאלה בתיה החותנת כשלושה שבועות לפני הטיסה לקוסטה-ריקה. "האמת שלא. אבל קנינו פלסטרים ושלומית היתה חובשת בצבא. היא רשאית לתת אקומול". אחרי יומיים בהם בתיה כינסה את ועידת חכמי פולין להתייעצות, היא התקשרה שוב ואמרה "אתם חייבים לעשות ביטוח רפואי. אם יקרה לכם משהו חס וחלילה?" נו בתיה בחייך, מה כבר יקרה לנו? "אני לא יודעת. תצטננו. תקבלו חתך. תשברו את הראש? תחלו במחלה קשה מאוד? או אולי תחטוף אותכם חוליית גרילה ותחתוך לכם את האיברים אחד אחד תמורת כופר שאני לא יכולה לשלם?" בתיה את נורמלית? על מה את מדברת בכלל מחלה קשה?? "אני יודעת לאן אתם נוסעים לי? זו מדינה ענייה ויש שם כל מיני חולעראס, אתם תאכלו משהו לא טוב ותקבלו איידס. שלא נדע מצרות!" בתיה אלוהים אדירים אני לא מוכן לדבר על זה יותר!

"אז תעשו ביטוח רפואי".

בעשרים וארבע השעות הבאות קיבלנו מבתיה עוד עשר שיחות טלפון, שבעה אימליים, 15 הודעות טקסט, יונת דואר ומברק מזמר. בסדר בסדר אני נכנע! הזמנתי פרמייה של טריליון דולר על הוצאות רפואיות ורכשתי את בית החולים הקתולי בסן-חוזה. רק למקרה שאולי חס וחלילה, נאכל איזה דג לא טוב ונקבל את מה שבדרך כלל מקבלים מאוכל מקולקל, איידס.

לבשנו קונדום ויצאנו לשדה התעופה. האווירון שלנו עצר באל-סלבדור, מדינה פיקטיבית אשר הומצאה על ידי חברות התעופה בשביל טיסות קישור מעצבנות. אך בכל זאת העצירה שיחקה לטובתנו כי שכחנו לקנות חגורת כסף (חגורת כסף – תזכורת כואבת לעובדה שאתה לאט לאט הופך להורים שלך). שלומית מצאה לי פאוץ' קטן שנכנס מתחת לתחתונים (פאוץ' – תזכורת כואבת לסיבה שבגללה חטפת כפות בחטיבה). אחרי מחשבה רבה החלטתי שלא לקחת סיכונים מיותרים ורכשתי את חגורת הכסף יחד עם חורחה, שומר ראש לטיני מגודל. "אני חושבת שאתה מגזים" אמרה לי שלומית. היא התרככה ברגע שהראתי לה את שרירי הבטן של חברנו המסוקס.

כשנחתנו לבסוף בסן-חוזה ניגשנו הישר לדוכן השכרת הרכב. נציג החברה המליץ לנו לשכור 4X4 כי הכבישים לא משהו. אמרנו יאללה בסדר, שמנו את התיקים בבגאג' ואת חורחה קשרנו על הגג. התיישבתי בכיסא הנהג והבחנתי במשהו מוזר, לג'יפ יש דוושה נוספת. אמרתי לשלומית שזה בטח בשביל לפתוח את המיכל דלק. התנעתי, לחצתי גז והאוטו לא נוסע. התנעתי לחצתי גז והאוטו כבה ונכבה. ניגשתי עצבני לדלפק ואמרתי האוטו לא זז. הנציג התנצל ואמר לי "מנואל". אמרתי לו "תקשיב מנואל, זה לא מעניין אותי איך קוראים לך אני רוצה אוטו שנוסע". הוא התעקש להזכיר את שמו ואמר בשנית "מנואל" ובינתיים שלומית צעקה לי מהג'יפ "נראה לי שאני יודעת מה הבעיה, אני זוכרת את זה במעורפל מהטסט, זה אוטו הילוכים ידניים" אמרתי "מה זה מה זה?" והנציג שוב הכריז "מנואל" וכבר חטפתי את הקריזה אז נכנסתי לרכב ופשוט נסעתי שלושה קמ"ש בשביל שהוא לא יכבה.

אחרי ארבעה ימים בדרכים, יצאנו סוף סוף מהחניון של השכרת הרכב. האמת שככל שהתרגלתי לקטע הזה של ההילוכים, העסק נהיה די כיף והנהיגה הפכה לחוויה הרבה יותר אקטיבית, בעיקר בזמן הזינוק בעליה שדורש קוארדינציה רצינית. לא קל לדחוף את האוטו מאחורה בעליות של קוסטה ריקה. "מזל שאנחנו לא חיים יום יום במדינת עולם שלישי" אמרתי לשלומית שהנהנה וצרחה "כנס כבר כנס יש אוטוטו ירידה!"

ובכל זאת, לביקור בתרבות זרה יש גם יתרונות רבים, בעיקר כי ניתנת ההזדמנות ללמוד על דרך חיים שונה. הידעתם שבקוסטה ריקה למשל לא מקבלים אמריקן אקספרס? גם אנחנו לא. אז נאלצנו למשכן את הלפטופ בשביל שיהיה לנו מזומן להמשך הטיול. האוכל המסורתי מאלף. ניסינו להנות כמה שיותר משלל המטעמים האופיינים. אכלנו פיצות, ספגטי, המבורגרים ואפילו סושי מצויין. גם הקפה הקוסטה-ריקני נחשב לטוב בעולם והתבקשנו כמובן לחזור עם פולים טריים. מצאנו בסופר קפה נסטלה במחיר שווה לכל נפש והבאנו לחבר'ה, ככה שגם הם יהנו מהארומה האקזוטית.

למרות שלא נצפתה כל סכנה ממשית בזמן שהייתנו ברשת המלונות המקומית, רשת "הילטון", בדיעבד הסתבר שרכישת הביטוח הרפואי היתה החלטה נבונה. תודה בתיה. קוסטה-ריקה התגלתה כמדינה מועדת לסכנות, בעיקר בגלל אווירת ההרפתקנות שהמקום משרה על התייר. בערב השלישי נחתכתי קשה אחרי שסכין המטבח הקהה החליק מהעגבניה לתוך הבהן שלי, ואם זה לא מספיק, רגע לפני שעזבנו נכנסתי עם הזרת בבסיס של המיטה ואני רוצה להגיד לכם שזה הדבר הכי כואב בארץ.

שלומית מרחה לי אקמול ונתנה לי לבלוע פלסטר חורחה נשא אותי בזרעותיו החסונות לכיוון האוטו שם נפרדנו בדמעות קרוקודיל. להתראות קוסטה-ריקה קראנו בערגה ובמטוס, בדרך הביתה, הסכמנו שבאמת, מספיק עם הפינוקים, אנחנו צריכים להמשיך ולחקור מקומות חדשים, יעדים נידחים ותרבויות משונות. שנה הבאה נוסעים לניו-ג'רזי!

הלו, איך אני מגיע לסן חוזה?

Henri Matisse, Le bonheur de vivre (The Joy of Life), 1905-06, Oil on Canvas

שלומית ואני אף פעם לא היינו הרפתקנים במיוחד. זאת אומרת שלומית הייתה, פעם, עד שאני באתי וסחטתי לה כל טיפת ספונטניות מהחיים. היא רצתה הודו ואני תפסתי את הילדה אחרי צבא ואמרתי לה עזבי הודו! נוסעים לנויורק. יש שם נייר טואלט.

כמובן שהיא לא סלחה לי מאז וכל פעם שאנחנו רואים איזה ילד הודי רעב בטלוויזיה, או אוכלים איזו פרה, היא מסתכלת עלי בעיני בודהה וצורחת עלי בשלווה קוסמית אידיוט! עזוב אותי מארצות הברית וקח אותי כבר לאיזה טיול של פעם בחיים. אני רוצה לעשות אומגה מעל הג'ונגל, אני רוצה מדיטציה באשראם מבודד, אני רוצה לרבוץ בערסל מעל חול זהב בתיאלנד, אני רוצה שתשכיב אותי עכשיו על חוף ים ושים לי אגוז קוקוס ביד. אבל החול נכנס לטוסיק… ואת בכלל לא אוהבת קוקוס… אז תמלא לי אותו במיץ פטל! אני רוצה להיזרק או שאני זורקת אותך!

אז פעם אחת אמרתי בסדר, רוצה חופשה חלומית בטבע פראי? יאללה בואי נעוף על זה נלך עד הסוף וסגרתי לנו שלושה לילות בריזורט אול-אינקלוסיב ברפובליקה הדומיניקנית.

מה? יעד מספר 1 מה קרה לכם? בואנה זה לא צחוק שם יש פלמינגואים פראיים מסתובבים חופשי בהביטאט הטבעי שלהם. אין יותר אקסטרים מזה.

שלומית נאנחה ואמרה שזו התחלה טובה ובשביל שיעלה הביקיני היא פצחה בדיאטת חסה מטורפת שכוללת בעיקר בהייה בעלי חסה תוך כדי שתיית מים. אני לעומת זאת התחלתי במרתון אכילה כפייתית רק למקרה שטרוריסטים יחטפו אותנו ליערות הגשם בדומיניקה הרפובליקנית ונאלץ להתקיים על תולעים ובוץ.

אחרי שנחתנו בשדה התעופה, יצאנו החוצה לחפש כלי תחבורה שיקח אותנו למלון. הסברתי לשלומית שכאן זה מדינת עולם שלישי ויהיה לנו מזל גדול אם נצליח לתפוס עגלה עם סוסה שתוכל להביא אותנו עד לגשר הסולמות הארור מעל נהר החורחה הקטלני, שם נוכל להקים מחנה לילה ולחצות את המעבר השכם בבוקר, בזמן שהתנינים ישנים. שלומית אמרה שאולי עדיף ללכת בעיקבות השלט TAXI.

וואלה צדקה הפעם. בחוץ מצאנו את חוזה שהבטיח להסיע אותנו לריזורט. ביקשתי משלומית שתזוז ותביא לי לטפל בנושא התשלום. המקומיים כידוע, אוהבים להתמקח. זה עניין תרבותי יותר מאשר כלכלי ולכן למדתי מקרוב את האומנות בשבועות שקדמו למסע. אחד החוקים הבסיסיים ביותר הוא לתת לבעל הסחורה להציע את המחיר הראשוני ובכך להמנע מהערכה שגויה ורק אחר כך להתחיל במשא ומתן. הסתכלתי לחוזה בלבן של העיניים כמו צ'ארלס ברונסון ב"היו זמנים במערב" וסיננתי מבין שיני "כמה?" השמש הקאריבית הכתה על ראשנו ולרגע היה נדמה כאילו דומיה מוחלטת השתוררה בשדה התעופה הומה האדם. חוזה לא התמהמה והכריז בבטחה "45 דולרס!" ואני מיד אמרתי "אוקיי. כולל טיפ".

התיקים נשמטו מידיה של שלומית ההמומה שבלי לחשוב פעמיים הביא לי כאפה מאחורי האוזן. מה את רוצה?? התמקחתי! זה עם טיפ! זה עם טיפ!!

אחרי נסיעה ארוכה הגענו ליעד ושילמתי לחוזה 50 דולר לאות תודה על שלא הסגיר אותנו לברוני סמים דרום אמריקאים חסרי רחמים. מה עושים? שאלתי ושלומית אמרה לשים בגד-ים הולכים להשתזף. אמרתי לשלומית שלא השתזפתי מאז הפעם האחרונה שהייתי אצל הרופא שיניים שעשה לי את האולטרא-סגול הזה בסתימה. לא עזר. אחרי עשר דקות מצאתי את עצמי שרוע בצילו של עץ קוקוס כמו לוויתן שנסחף ליבשה ונתקע בעץ קוקוס. זה קורה כל הזמן.

שלומית הוציאה מהתיק קרם הגנה 15. אני הוצאתי קופסאת חומוס אחלה חצי קילו. אני לא לוקח צ'אנסים! אמרתי בזמן שכיסיתי את גופי בממרח הקריר. את יודעת כמה השמש מסוכנת?? ככה וככה היום הראשון עבר בסדר, כולל צ'יפופולמורל, אירובי בבריכה וריצת מאה מטר בופה. ביום השני ירדנו לחוף מעונן. שלומית אמרה שאין שמש אז לא צריך לדאוג ואני הנחתי את המסבחה בצד. אחרי שעתיים של רביצה תחת שמים אפורים שלא היו מביישים גם את כיכר פיקדילי, החלטנו לקום לחדר. את היומים הנותרים בילינו על המזגן בשירת "שריפה אחים שריפה". מסתבר שלא צריך שמש בשביל להשרף. מספיק להיות מטומטם. תשאלו את מל גיבסון.

את כל אלו לקחתי בחשבון כאשר ישבנו לתכנן את ספרינגברייק 2011. התוכנית כבר מוכנה – סיור ייקבים בנאפה וואלי. נסיעה רגועה בכביש אחד דרומה. התפעלות מיופיו של הביג סר. לובסטר במונטריי. פילהרמונית בהיכל דיסני. אז קנינו זוג כרטיסי טיסה לסן חוזה.

- רגע שלומית… סן חוזה קליפורניה כן?

- מה? למה יש עוד אחד?

- שיט. תכיני את החומוס. אנחנו נוסעים לקוסטה ריקה.

פורסם ידיעות אמריקה, 18.2.2011