ללכת לים זה ביץ'

Bohemia Lies by the Sea, Anselm Kiefer | 1996

קיץ בא ושוב זה חם, בואי ונשב במזגן. כי למה? למה באמת ים?? ללכת לים זה התהליך המייגע ביותר שידע האדם. זה תמיד לוקח ארבע-עשרה שעות התארגנות. כשהייתי ילד, יציאה משפחתית לים הייתה פרויקט לא נורמלי, שהתחיל עוד בערב יום שישי.

אמא הייתה חותכת את האבטיח ושמה בקופסא, במיוחד בשביל שלמחרת הוא יאבד את הטעם והצורה וישוט לו במיץ גרעינים. אבא היה חותך את הסלט ושם בקופסא, במיוחד בשביל שלמחרת הוא יאבד את הטעם והצורה ויהפוך לעיסת ירקות ברוטב שמן קנולה. אני הייתי מסתגר בחדר, חושב ברצינות על לחתוך את הוורידים.

ואז שבת בבוקר עם התסריט המשעמם של להקים את עצמי בכוח מהמיטה בשמונה, לשים יד על הציידנית "קולמן" הירוקה מאמריקה, להכניס את הכסאות המתקפלים לבגאז', לאסוף את המטקות וכל זה בעיניים עצומות. את הנסיעה לחוף בהרצליה העברתי בריור על שמשת הפורד פיאסטה, תוך כדי שאמא מורחת את כולנו במקדם הגנה 100 ועליו מקדם הגנה 50, שביחד יצרו קרם שיזוף תעשייתי 150 שיכול להגן על האור מפני השמש ומתקפה אטומית. ואז חנייה והירידה המשוגעת לחוף הקשתות ובדרך מבטים עצובים לכיוון גלידת אריה, כל זה עם 700 סלים שמכילים בעיקר קופסאות תירס שימורים עם הפרצוף של הילד המכוער ההוא.

ההגעה אל חולות הים התיכון לא שיפרה את המצב העגום ולא במאום. לא חוף מבטחים ולא בטיח. באוזן אחת צועקים לי "הלו ארטיק" ובאוזן השניה תקוע כדור של מטקה. ארטיק אף פעם לא קיבלנו למרות התחינות החוזורת ונשינות אל הורי הקרח שתמיד ענו באדישות ארקטית "כשנחזור הביתה", הבטחה עלובה שהסתיימה 90% מהפעמים עם גלידת שטראוס מהפריזר, זו עם שלוש הצבעים שצריך לנסר מתוך קופסאת קרטון.

ואחרי שכבר לא ברור אם אנחנו אדומים יותר בגלל השמש או בגלל המדוזות, בזמן שאחי הקטן טומן את ראשו באדמה כבת-יענה ואחותי שוקלת להמלט בשחייה לכיוון קפריסין, אני מתחנן לאמא שדי, חלאס תשכחו מגלידת אריה רק קחו אותנו הביתה. אבא נותן לי כפה באוזן, קורא לי בכיין ואומר שכולה עברה חצי שעה מאז שיצאנו מהבית. כי זה עוד דבר נוראי בים, הזמן עובר כמו חיי כלב. חצי שעה מרגיש כמו שבע שעות.

אז כששלומית אמרה לי שבסופ"ש הולכים לחוף, לקחתי מזלג ותקעתי אותו עמוק באוזן. "אני לא יכול" אמרתי, "יש לי פורקופיליה נפוצה באוזן שמאל". שלומית משכה לי במזלג וצעקה לשים בגד ים. אמרתי לה שלא היה לי בגד-ים מאז התקפת התחבושות ההיגייניות על חופי תל-אביב של קיץ '93 אז הא מצאה לי את תחתונים שנראות הכי ספידו ויצאנו לכיוון הרכבת.

כל מה ששנאתי בים של ילדותי הופך לגרוע פי כמה בחופי המטרופלין ניו-יורק. קודם כל העסק הופך למטומטם להפליא כשטמפרטורת המים מזכירה את החורף של אודסה, וגם נראה שספינות המהגרים מברית המועצות פשוט עגנו על החוף והשאירו שם את כל הרוסים. מה הרעיון בללכת לים כשאי אפשר אפילו להכנס למים? למה לא לפתוח ארגז חול בחצר במקום?

יורדים מהאיי-טריין ומחכים לשאטל שתיקח אותנו לרוקאווי. שלומית אומרת שצריך להיות פה מגניב ואני כבר מחכה להפוך לקורבן של ירי מרכב חולף. ביציאה מהסאבווי של ביץ' 96 יש פקק. אנחנו שואלים את אחד החבר'ה אם זה התור לים והוא עונה שכולם כאן מחכים לדוכן הפיש-טאקו. שלומית ואני עוקפים מסביב ורואים את כל ווילאמסבורג עומדת בשורה. בקצה יש דוכן מצ'וקמק בצבע פסטל ותפריט שכתוב בגיר. מגנט היפסטרים מצוי.

על החוף עצמו מחכה סניף של "קאראקס", עוד איזה בוטקה של מאפיה פלצנית מהלואר-איסט, ואלפי מקועקעים עם משקפי ריי-בן ושיזוף ניאון. לא ידעתי שהיפסטרים הולכים לים, אני אומר לשלומית שכבר עומדת בתור לאמפנדס מנגו בתחמיץ ומיץ קמבצ'קה-סילנטרו-טורבו או וואטאבר.

אחרי נצח ועוד קצת אין סוף, הילדה מקבלת שקית חומה וספוגה עם גוואקמולי ממעל ועשרות היפסטרים מסתכלים עליה בקנאה מהתור ומריירים בערגה. מסיימים את האוכל, שלומית צוהלת "יאללה לים!" ואצה מהטיילת לכיוון החוף. עוד לא הספקנו להגיד "שוקו-בננה" ושוטר מגודל עוצר אותנו. "הלו חבר'ה הים סגור".

הבטנו בשעון וגילינו שעמדנו בתור לאוכל משהו כמו שלוש שעות ואוטוטו מחשיך וצריך לחזור הביתה.

איזה כיף בים!

שחי לניו יורק

בשבועות האחרונים בית השחי שלי מקבל את מירב תשומת הלב, הרבה יותר מכל האיברים האחרים. בית השחי שלי זוכה לתחייה מחודשת ואני נוטה לבהות בו, לגעת בו, להריח אותו, ובעיקר לתהות יחד איתו מדוע אלוהים לא בחר לשים לנו את בלוטות הזעה במקום פחות בולט, נגיד במאחורה של הברכיים. מה אכפת לי עיגולים בברכיים. מישהו ידע? מישהו יראה? אבל האמת שעיגולי זיעה בבית שחי הם תמצית מהות החיים. מסריחים, מביכים ולא יורדים בכביסה.

האדם קיבל את עיגולי הזיעה למען יזכור את מקומו. ומי שלא סובל מתסמונת השחי הלחלוחי, זכאי להנשא על ידי ההמון המיוזע בראש חוצות. אנו צריכים לבחור את מנהיגינו על פי רדיוס עיגוליהם. ככל שהעיגול קטן כך גדול העילוי. קחו את ישו למשל. גם כאשר היה תלוי על הצלב, באקלים הים-תיכוני הלוהט, עם סיכוי אפסי שהספיק למשוח דאודורנט לפני שיצא לדרך היסורים, הבחור לא הכתים את הפונצ'ו הלבן שלו, אפילו לא טיפה. והרי בגד לבן זה הכי בעאסה כשרטוב, שלא לדבר על כך שבלי אקונומיקה כל החיבור שם של שרוול חולצה נהיה צהוב ג'יפה כזה. אבל ישו נשאר יבש כחציה העליון של הכינרת וזה מה שמבדיל משיח מאספסוף.

חוצמזה, אף פעם לא הבנתי איך אפשר לקחת בן אדם עם עיגולי זיעה ברצינות. לא רק שזה אידיוטי, זה גם מהפנט. השיטפון התת שחיי סוחף את המבט אל מערבולת אין סופית וכמה שמתמאצים להסתכל בעיניים, הוורטקס הדביק גורר את האישונים אל האזור שמתחת לכתף. הנה אזרוק לכם סטרטאפ ושמו "ספגונית – תחבושת היגיינית לבית השחי". כל מה שצריך זה ללפף שני אולוויז אולטרה עם גומיות באזור האינטימי שיתפקדו כאקוויפר החוף וישימו קץ להצפות העונתיות. תרימו את זה ויש לכם מיליונים בבנק. דרך נוספת שעדיין לא נבדקה רשמית, היא זריעת שתלי אקליפטוס בבקע הזרוע. אם החלוצים הצליחו ליבש כך את פתח תקווה, לא מסתמנת בעיה לייבוש ביצות הגוף באותה השיטה.

אבל אם כבר להזיע בקיץ הזה, אז צריך לכוון לקיצון. לפתח הצפה טוטאלית, כזו שמתחברת מהשחי אל הגב התחתון ומקיפה את צוואר החולצה. כך אנשים לא יחשבו שעומד מולם עוד מזיעון מהישוב, אלא אתלט מקצועי שהגעתו עד הלום כללה אימון מפרך לתריאטלון, או שמה אף יסיקו שיש בנמצא אדם עם בעיה רפואית, וכידוע, אף אחד לא עושה צחוק מבעיה רפואית.

ובאמת לא משנה כמות המקלחות הקרות, כל עוד שהגוף לא זורם יחד עם הטיפות אל הביוב, החום של ניו יורק יגרום לכם להזיע בשורה של התחתונים. אז בחייכם, אל תגידו לי שאתם אוהבים את הקיץ. אני לא מסוגל לשמוע אנשים שגרים בניו יורק ומקללים את החורף. אלא אם אתם מאלה שקוראים את "מה ומי במיאמי" אין לכם סיבה לאהוב את העונה המבחילה שנופלת על העיר וגורמת לכולנו להשאיר מאחור שובל מגעיל של נוזלי גוף מלוחים. אומרים שבקיץ הימים מתארכים. בטח מתארכים. כי רק היציאה בבוקר מהבית אל הסאבווי מרגישה כמו נצח במדבר סהרה. בחורף למשל, קמים מהמיטה אל האוויר השברירי הנהדר. אני מתעורר חצידקה אחרי שפקחתי עיניים, ברגע בו פני פוגשות את זרם המים החמים והמנחם של מי הכיור הצלולים. ואז הכאפה של הכפור החודר ממלאת את הגוף במרץ ומכניסה חיים בעצמות העייפות.

ובקיץ? כל יום זו טראומה מחודשת. אני שולק את עצמי מהשלולית ונמס לכיוון הכיור. שטף המים הקרים מרגיש כמו יום מיון בכלא מעשיהו, ולמרות שיש מן המנחם במקלחת רעננה, אפקט החיות נגוז עם הפסיעה הראשונה אל מחוץ לחדר המדרגות אל תוך גיהנום המזכיר חמאם תורכי, רק בלי ענפי עץ הדקל, המגבות הרטובות והחריץ השעיר של הרוסי השמן. האוויר שלא התחלף מאז יוני מריח כמו ביצה סרוחה, ושאריות המקלחת הקרירה מתחלפות ברגבי חום מהביל, וכל זה עוד לפני שיורדים לרכבת התחתית, אל מעמקי הסאונה המצחינה מאדי השתן שנדבקים על גבעת הדאודורנט התעשייתי אשר הרים ידיים כבר מזמן והשאיר את החולצה המכופתרת לחסדי הבלוטות העולות על גדותן.

כן, הגוף שלי הופך בקיץ לשמורת טבע אקזוטית, ואני מטפח להנאתי ביצה טרופית בתחתונים. קו העורף שלי נמס כמו במהירות של גליישר ומאיים בכל רגע להטביע את טיפת הכבוד העצמי שנשאר לי, בים דביק של כעס ועצבים. הקיץ של ניו יורק הוא אחד הפשעים הגדולים של אלוהים נגד האנושות והייתי לוקח את כבודו לתת את הדין בהאג, רק ששמעתי שיש שם 42 מעלות בצל, ולפסיכים האלה אין אפילו מזגן.