סיפור נדוש

סירה. קיטרי, מיין, 2010

אחרי סופשבוע ארוך וצפוף מידי עם חמותי אי שם לאורך כביש 1 במדינת מיין, תהיתי לעצמי אם גורל כולנו להפוך בסופו של יום לקלישאה של עצמנו. מכת האם הפולנייה נחתה על ראשי בעוצמה של סיר ענק מלא במרק עוף דלוח, וכל מה שצחקנו עליו במשך השנים התגלה כעת כמציאות עגומה למדי, הווי מדויק של כל סטריאוטיפ אשר אי פעם נאמר על הדרך בה ילידת ליטא של 1948 אמורה להתנהג בערוב ימיה.

שאני אתחיל? דני סנדרסון סיפר פעם על סבתו ששאלה "דני, אתה יוצא החוצה?" – "לא" – "אז תשים סוודר!" ומדהים איך שסוף שבוע אחד הפך לסימפוזיון של ועדת הצמר הארצית. "רועי, קר לי, תתלבש" אומרת לי בתיה. ואם זה היה רק לי, דיינו, אבל בתיה הולכת בין חוף זהוב למגדלור פסטורלי ובמקום להרגע מהנוף הצפון אמריקני השלוו, היא מוצאת את עצמה מלבישה את תושבי העיירה בעוד ועוד שכבות. "נורא קר, למה היא לא שמה צעיף, אני לא מבינה, תראו אותה, היא לא לובשת כלום, איפה אמא שלה? בטח אין לה אמא, מסכנה."

מזל. מזל שלה שאין לה אמא. למרות שגם לבתיה הייתה אמא, וגם אמא שלה הייתה שמה על כולם דובונים בחום יולי-אוגוסט. "אתם כאלה אומללים" אומרת בתיה בחיוך חצי מרושע, "אני זוכרת איך אמא שלי הייתה מכריחה אותי להתלבש, היא לא הייתה עוזבת אותנו בשקט. עכשיו אתם צריכים לסבול אותי. חי חי חי".

הבעיה העיקרית היא שכל זה באמת מחלחל לאט לאט. את פרדוקס "תאכל חמוד תאכל שמן" למשל רכשתי מסבתא. אני מוצא את עצמי קונה לשלומית שוקולדים שהיא הכי אוהבת ואז כועס עליה שהיא אוכלת כל היום שטויות. בתיה לקחה את רגשות האשם צעד אחד קדימה, והיא מקטרת על כך ששלומית השמינה מאז שהיא עזבה את הארץ, תוך כדי שעל הכיריים מתבשלים שניצלים בשמן שהיה מספיק לשמונתאלפים קנים, ובתנור עוגת גבינת פילדלפיה, עם כמות כולסטרול שבקלות יכולה לעשות קולוניאליזם על עורקי הלב.

בנוסף לכל השטויות האלה, אחותי מתקשרת אלי מהארץ ומספרת על קריסיס משפחתי. אבא, שהיה הנהג הכי זהיר ברעננה, הגיע לגיל 55, החליט שמותר לעבור את ה-155 קמ"ש בכביש עירוני, מוציא את כל העצבים מהעבודה על הכביש, ובני המשפחה מסרבים להכנס איתו לאוטו. ואם זה לא מספיק אז אח שלי, בן 25 לא מצא את עצמו בהודו, והוא עדיין מחפש, וזה קורה בבית של ההורים, בלי עבודה, בלי כיוון, תוך כדי שהוא רב עם כל מה שזז, כולל העוף הקפוא.

החבר הכי טוב שהתחתן לפני חודש, שולח לי אימייל ובוכה על מר גורלו, על חיי הנישואין, על זה שהוא רוצה לחזור להיות כלומניק עם כפכפים בזמן שההורים והאישה רוצים צאצאים. "אבל יש צדדים חיוביים" הוא כותב, "אתמול היא פיספסה את האוטובוס מהעבודה, והייתה לי חצי שעה אקסטרה לבד בבית" והנה הוא נהפך לעוד גבר שחוק עם מנת יתר של קריאת בבלייזר.

אז האם זהו הגורל של כולנו? האם כל אחד מאיתנו צפוי להכנס למסגרת כתובה מראש, אל תפקיד האם הפולנייה, הנהג העצבני, המתבגר הנצחי או הבעל המתוסכל? ואם אנחנו עושים את זה במודע, אז למה אנחנו עושים את זה בכלל? בתיה לא המציאה את הסוודר ואבא שלי הוא לא הנהג העצבני הראשון. אז איך זה קורה שאנחנו הופכים לקלישאות שמהן אנחנו מפחדים, או לפי הגדרתו של דני ליטני, כולנו בעצם "סיפור נדוש".

ומה יהיה איתי? איתנו? הרי הכל הולך לפי הספר, פחות או יותר, ואם זה גם עובר במשפחה אז כנראה שעוד 30 שנה חיינו יתנקזו לכך שלשלומית יהיה קר והיא תשים לי עוד זוג מחממי אוזניים תוך כדי שאני חותך נתיבים כמו מושוגע באיילון צפון.

כן בגלל כל הסיבות האלו, תמיד רציתי לשבת ולכתוב לעצמי מכתב ליומולדת 50, או אפילו אחד לכל יומולדת עשור. מכתב כזה שיזכיר לי מי הייתי ומה רציתי, ומה שנאתי אצל אבא שלי ואמא שלה, ובמשפחה ובחברים ובחיים ובעצמי. מכתב כזה שיזכיר לי להירגע ולקחת הכל באיזי ולא להציק ולהיות אידיוט ולריב כמה שפחות ולהקשיב, באמת להקשיב, למה שאומרים ובעיקר, אחרי הרבה הרבה שנים של ניסיון, יאוש ועייפות, לדעת גם להמשיך ולקבל ביקורת מאלה שאוהבים אותי,

או שאני פשוט אקרא לעצמי את הטור הזה…