השבוע דיסקסנו בכיתה על השלכות תרבותיות של חברה אובר-צרכנית. אני בטוח שזה היה דיון מעמיק וענייני אבל האמת שלא ממש התרכזתי כי הייתי עסוק בלפנטז על הפלייסטיישן 3 שקניתי באותו הבוקר באמאזון וצריך להגיע לקראת הסופשבוע. זה לא שאני איזה גיימר. המשחק וידאו האחרון בו נגעתי הגיע על דיסקט. רך.זה היה דיגר.
אז למה אני צריך פלנסטנשן? כי למה לא?
תכלס, אני כבר מלאזמן רוצה את המכשיר הזה. בערך מאז שהייתי בן 17. אז מה אם שיא הטכנולוגיה אז היתה סגה-מגאסון וסוני עוד היו עסוקים בלפתח את הווקמן. החשבון די פשוט… באותה שנה התפרסמה כתבה על האלבומים הגדולים של כל הזמנים. בורן טו ראן של ספרינגסטין היה אחד מהם. לא ממש הכרתי את המוזיקה של הבוס אבל אמרתי ננסה. התאהבתי. מאז אני גרופי. אני משלם על כל פליצה חדשה שספרינגסטין מפריח מכיוון ג'רזי. השנה הוא הוציא קופסא מהודרת עם מלאן שירים גנוזים. שלושה דיסקים ובלו-ריי. קניתי. אבל אין לי נגן בלו-ריי. אוקיי? אוקיי אתם מתחילים לראות את הקשר? בקיצור מגיל 17 אני רוצה בלו-ריי.
"כן אבל אם בלו-ריי אז למה פלייסטיישן" תשאלו.
כי למה לא?
"הקונסולה מגיעה עם נגן בלו-ריי בילט-אין" אמרו באמאזון ואני יודע שתמיד עדיף בילט-אין מאשר בילט-אאוט ובכלל, כל הביקורות אמרו שאם כבר בלו-ריי אז שיהיה פלייסטיישן. כי למה לא?
כל האתרים אמרו את זה ואני כבר חודש וחצי רק קם וניגש ללפטופ לבדוק ביקורות. מכירים את זה? אני מעוניין לערוך את הקנייה החכמה ביותר ולהיות הצרכן הנבון ביותר. כמובן שצרכנות נבונה משמעה לא לקנות שום דבר שלא צריך, בעיקר כשאין כסף, אך לא בכך עסקינן. הייתי כולי בתוך הזיית הביקורות, בטריפ סקר השוק. זה מתחיל בקריאת כתבה רנדומלית על טלוויזיה חדשה ונגמר בריור מול פלזמה 72 אינץ' בחלון ראווה של בסט-ביי.
פעם שעברה זה קרה לי עם מצלמה. בלוג טכנולוגיה בישר על השקת דיגטלית חדשה עם לוק רטרו מטורף שגם יודעת לקחת תמונות. במשך חצי שנה פנטזתי על רכישה. חלמתי בלילות על צמצמים, על פיקסלים וגם היו חלומות כחולים על ערבי חילוף עדשות. לא הצלחתי להתרכז, לעבוד, רק מיללתי ופיללתי ליום בו היפהפיה תהיה שלי. בסוף לא רק שקניתי את המצלמה, אלא הוספתי לה גם שלוש עדשות וינטג', פילטרים ונרתיק נשיאה מעור ששומר טוב טוב על הרכישה מהרטיבות. שבארון. כמובן שהסוף הזה היה די מתבקש. מעולם לא הייתי צלם וגם לא עוזר צלם ואת המצלמה האחרונה שהיתה לי היו צריכים לשבור בסופר-פארם בשביל לפתח את התמונות. אבל זה לא משנה כי אם הרכישה לא היתה מתבצעת אז כל קשר ביני לבין המציאות היה נשרף כפילם בשמש.
אחר כך אמרתי לעצמי שאין יותר רכישות, לפחות עד הרכישה הבאה. וזאת תמיד מפתיעה אותך מאחור, בדיוק ברגע שחשבתי שזהו, אני לא צריך יותר שום דבר בחיים חוץ מפת לחם ומים ואולי איזה בבא-גנוש. אבל איכשהוא פתאום תמיד מגיע משהו חדש שממש אבל ממש אי אפשר לחיות בלעדיו וכך התחילה ונגמרה לה גם סאגת הפלייסטיישן, אבל מה אני יכול לעשות? כל הצרכניה הזו חזקה ממני. אני צורך אובססיבי וזהו צורך קיומי. עד כדי כך שאני עושה שופינג באינטרנט בעבודה ובלילה במיטה. בזמן שאני ישן. כן, גם לזה יש אפליקציה.
אבל מה שבאמת משגע אותי זה כמות הסרטים שאני מאכיל את עצמי לגבי קניית בלו-ריי לעומת האפס מחשבה שאני מקדיש לנגיד, ארוחת ערב במסעדה עם חשבון שלא רואה את המאתיים דולר מרחוק. למרות שגם אם מדובר באותו הסכום, אני אוכל את הלב חודשים לפני שאני אקנה איזה לפטופ שאני באמת חייב במאה חמישים דולר, אבל אני יעיף כפול כסף על איזה וינרשניצל בלי למצמץ. אני גם לא חושב פעמיים לגבי עוד בירה או עוד בקבוק יין או פאק-איט, למה שאני לא אשלם על כולם הערב, כי ככה, בא לי לעשות טוב. בקיצור, אחר כך שאני תוהה איפה לעזאזל נעלמה כל המשכורת החודשית אני מבין שזה לא הפלייסטיישן, זה האפטייזרים.
המכשיר יגיע בסופ"ש ואני בטוח שיהיה שמח, בכל מקרה הכי שחשוב זה שהגעתי למסקנה שלא משנה מה, בחיים אני לא מזמין את הפלייסטיישן לארוחת ערב.
“הלו, דיס איז ראג'סטן ספיקינג פרום אנ.בי.אל.בי פאנדינג. אני רוצה להנגיד לך שאשתנך חייבת 1200 דולר על חנשבון כרטיס האנשראי שלה בגאפ ואם היא לא משלמנת לי עכשיו אני עושה לכם עגינה על הקרדיט היסטורי ולא זז".
Organicgeek
מה יש לכם לאמר?