טור הכניעה הגדולה

22 יול

Bruce Nauman, Punch and Judy II Birth & Life & Sex & Death. 1985

אנחנו לא חוזרים לארץ. זה ברור. אז הנה חסכתי את "לא טוב לכם? קחו את המזוודות ועופו לקיבינמט". קרה כבר תודה. אני לא צריך את ישראל וישראל בטח שלא צריכה אותי וכל המלחמה של השבועות האחרונים, סופת החרא המזרח תיכונית הזו, חותמת סופית את ההפרדה הפיזית שהתחילה בטיסת אלעל טרנסאטלנטית עם תוספת של ניתוק נפשי-רגשי טוטאלי, לאו דווקא מארץ המולדת, אלא מכל שורש וגבעול.

עזבתי, ברחתי, נפולת של נמושה. מהמרפסת במיד-ווסט הדשא לא רק נראה ירוק יותר, הדשא אכן ירוק יותר. ולמה לא? אני מכסח אותו כמו חמור כל שבוע, אני עובד בשבילו, מגיע לי דשא ירוק. לכל אחד ואחת מגיע דשא ירוק. כל מה שצריך לעשות זה לקום ולחפשו. לברוח ולחפשו. תברחו כבר! למה זה לא נורמלי לברוח? לא מדובר ביצר קיומי בסיסי? לא מובן לשאוף לשקט? עזבו מיליון דולר, עזבו פרסום, עזבו גדולה, עזבו מי צודק ועל מה, רק בבקשה קצת שקט. אפשר בקופסא. עדיף מארץ רחוקה.

החיים האלו קצרים מידי בשביל רעיונות, בשביל ערכים, בשביל עקרונות. העקרונות מתו. קברו אותם ראשי-ממשלות, אנשי-עסקים, גנרלים, טוקבקיסטים, מחבלים. העקרונות שלי כבר לא מענינים אף אחד. הערכים שלי לא יעצרו את הטילים. אני יכול למשל לקחת אותם ולהלחם בשביל מפקדים בפנסיה שישלחו אותי למות בנגמ"ש לא ממוגן. או אולי ללכת עם העקרונות שלי לאו"ם, עם חתימות דם של 600 הרוגים, חיילים, נשים וילדים, לצעוק חמס, לזעוק חלאס, ולחזור הביתה עם מסמך גינוי נגד עוד קטל צפוי. לנגב איתו את התחת.

ואם עדיין נותרתי עם זר של עקרונות נבולים, נגד אפליות, בעד הפלות, מה אעשה איתן? אתרעם בארוחת הערב? סביב המדורה? עוד לייק בפייסבוק לפוסט מחאה? אם אני לא הולך להלחם באמת על העקרונות שלי, למה להתאמץ לחיות אותם? אני אפס מול המחליטים. נכשלתי הובסתי נוצחתי במערכה. נפלתי טבעתי מאיי השלום אל תוך אוקיינוס של מלחמה. אז אני לא רוצה לראות, לדבר או לשמוע. רוצה דשא ירוק. בשביל הילדה. מה עשתה הילדה? אם אפשר לקחת אותה ולברוח, למה לא? בחירה בחיים של נוודים, חיים מנותקים, חיים על מזוודות, להפטר ממשקל עודף של אדמה וחשבונות, שפה וזכרונות. החיים זה לא העבר אלא העתיד. אנחנו. אבא אמא נעמי. גם ככה זה כל כך קצר, עדיף לבזבז הכל אחד על השני.

לחיות עם הידיעה הזו שאפשר ואם צריך אז הנה מחר, אני כבר שייך למקום אחר, וכל מה שמפריד ביני לבין היעד הבא הוא דלק וקילומטרז'. אני רק אורח בעולם הזה, נווד, ואם כאן קר בחורף ויש סופה, או שאין עבודה, או שאנשים מסביבי החליטו לחיות במלחמה, הופ לדרך, ליעד הבא.

אז כן קמתי והלכתי. ואני לא עוצר. זה זמן שלא חוזר. עזבו אותי מצרות, טילים וחיסולים. לא רוצה לדעת על רציחות, שנאה ומלחמות. אני זה לא ישראל. אני זה לא רצועת עזה. אני לא אשם על החלטות אומללות, על כיבוש, שנאה, מנהרות והתנחלויות. אני לא הסיבה לזה שעפים טילים, שילדים סובלים. אני גם לא אמריקה, לא ניו-יורק, אינדיאנה או המיד-ווסט. לא גבר, לא לבן, לא כובש ולא אונס. אני אני. נולדתי ב-83' ואוטוטו בן 31. אני אוהב את הילדה שלי כמו שום דבר אחר בעולם הזה. אני אוהב לשבת על הספה עם שלומית ולראות ביחד סרט. אני מאד מאוד אוהב ללמד ספרות באוניברסיטה. אני אוהב לבשל, לעשן קצת, וגם ברבון של ג'ים בים. וזהו. זה אני. סליחה, מותר? אפשר?

אבל רגע חתכת זבל, בנזונה. הרי יש אנשים בלי כרטיס יציאה. בלי מצב לברוח. בלי רשת בטחון, בלי אשראי מבנק החיים. אני אולי יכול להיות אני, אבל הם, כל מה שהם יכולים זה להסתכל למעלה ולעשות אצבע משולשת לאלוהים. ואותי לא הכו, לא רצחו, לא התעללו בי ולא חטפו את אחותי. לא כבשו אותי, לא גייסו אותי, לא יורים עלי טילים. אני לא רעב, לא צמא, לא חולה ולא זקוק. נולדה לי פג חצי קילו במינוס שלושה וחצי חודשים, אבל עם זה לא קונים במכולת האומללות. העונש הכי גדול שלי הוא שהחיים שלי לא בזבל. סאמק.

 

מתוך "אל הצאצאים" של ברטולט ברכט (תרגמתי, תקראו)

זה נכון: אני עובד למחייתי

אבל, האמינו לי, זהו מקרה ותו לא. אין דבר

שאני עושה אשר נותן לי את הזכות לאכול לשובע.

יד המקרה רחמה עלי. (אם זה המזל יעלם,

אני אבוד.)

 

הם אומרים לי: אכול ושתה. תשמח על עושרך!

אבל איך אוכל ואיך אשתה

כאשר אני לוקח את מזוני מן הגוועים

ולאלו שצמאים אין את כוס מימי?

ובכל זאת אני אוכל ושותה.

 

אשמח להיות חכם.

הספרים הישנים מלמדים אותנו מהי חוכמה:

לפרוש ממאבקי העולם

לחיות את הזמן הקצר שבחלקך

ללא פחד

לפלס את דרכך ללא אלימות

להחזיר לרשע בטובה –

החכמים אינם מחפשים למלא את תשוקותיהם,

אלא לשכוח אותן.

אך איני יכול שלא לשים לב:

אמת, אני חי בזמנים חשוכים!

 

מודעות פרסומת

שלושים האכזר

5 אוג

.Eric Zener. The Pursuit of Happiness, oil on canvas, 2006

אין מוזיקה על גיל שלושים. מעט השירים שיש על גיל שלושים מבאעסים. ויצמן ועידו לא עשו ספין אוף "שלושים פלוס" וג'אד אפאטו קפץ ישר להסריט את "זה גיל 40". שלושים זה אזור הדמדומים. זו אשליה. אני רוצה להיות ילד, מרגיש ילד, אבל תקוע לי קילומטרז' של טרנטה. אני עצוב כמו מוסטנג 83' שמשתעלת בעליה. עוד רגע פג תוקף. בציר רע.

אני יוצא לבארים עם מחית אפונה על השרוול. מכין שיעורים ומנדנד את הלול. יושב על המרפסת, מול הגארג' עם פחית בירה מלאה וחשבון בנק ריק ופתאום מה שאני מבקש זה שלא יהיה יותר טוב, אלא שפשוט לא יהיה יותר רע ואולי זו ההארה האמיתית של הגיל ההזוי הזה, מספר חסר משמעות בגדול, אבל בקטן תמרור אזהרה. המסיבה נגמרה.

שלושים שלי, שמגיע ביום שישי, זה להוציא את החבילת תמונות שחור לבן 5X8 שהזמנתי מתיבת הדואר ולבלות בוקר בלסדר אותן במסגרות בחדר השמש שלנו. פעם הייתי מצלם עוד אעלק יומרנות אומנותית ותולה על הקיר אבל עכשיו, סיסטמטית, כל התמונות הן של אובייקט אקסקלוסיבי אחד שיושבת בפינה, עם אצבע באף ורטוב בחיתול, מנשנשת שאריות של עיפרון איקאה שמצאה על הרצפה. שלא תבינו לא נכון, זה לא רע. אני לא בא למרר על הורות מתסכלת או זוגיות לוחצת, לקטר על בורגנות ולבכות על גורלי, כי אני בחרתי אותו, לא הוא אותי. פשוט מוזר ומדהים המעגל האכזר, הזמן האלים שצורב בבשר, כי הילדה הזו אתם מבינים, כל מה שעלה לי בראש במשך השנה האחרונה, פעם אחר פעם, רק שלא תגדלי, תשארי כזו קטנה, תני לי עוד קצת לחבק אותך חזק ולנשק אותך חזק, בלי שאלות, תני לי להציק לך עם האהבה שלי עכשיו, כי אני יודע שעוד מעט לא אוכל שלא לכעוס עלייך או להתאכזב ממך או לריב אתך או לראות אותך הודפת אותי ממך והולכת לעשות את מה שכולנו עשינו, הולכת לגדול.

בגיל שלושים, בפעם הראשונה בחיים, אני לא רוצה יותר לגדול, לא רוצה לשאוף, לא רוצה עוד כסף עוד רהיטים דיסקים ספרים סטריאו מכונית מחשב השכלה כסף או חצר גדולה, קידום בעבודה, עליה במנייה, לא רוצה עוד כלום חוץ מכאן ועכשיו. שלושים כזה וזהו. לא ילד ולא איש. לא צעיר ולא מבוגר. תולה על הקיר תמונות של תמימות חייכנית עם בונוס גומות, בבית שכור, מכונית מצ'וקמקת, חתולה בין הרגליים ואהובה בעבודה, כשמבעד החלון שאריות של בקבוקים ריקים ומאפרות מלאות מערבים חמים עם חברים קרים.

כי אני יודע שמחר הצ'ק יחזור, המכונית תתקלקל, החתולה תקיא שערות על השטיח, בעבודה כבר יקרה משהו מרגיז שיגרור מריבה ולחברים תהיה התחייבות קודמת או שהם יעברו לעיר אחרת, כמו שהם תמיד עושים, כמו שאנחנו עשינו. עשר שנים, שתי יבשות, שלוש ערים. מנסים לבלבל את הזמן. מזרחה, איפה שהשעון חוזר שעה שעתיים שלוש אחורה. אפילו הילדה הקדימה בשלושה חודשים ועכשיו שלושים. וכל רגע שאני מתקתק עוד מילה על המקלדת זה רגע שחולף בלי שאני מנצל את מה שיש לי, בלי שאני נושם את מה שטוב לי, כל מילה מקרבת אותי להפסד נוסף של הזמן השקט, של הילדות, של השלווה. כל דקה מקרבת אותי לתקלה הבאה, למחלה הבאה, למשבר הבא.

לפחות אני מתחיל להפנים שחרא זה לא עניין של אם. זה עניין של מתי. אז אני מתעצבן מהדברים הקטנים ומחכה בשלווה לדברים הגדולים. נשבר הכפתור של המזגן באוטו? מסיבת רחמים עצמיים. אין סודה במקרר? כושולאומו אערס בן זונה. כל השאר שטויות. צרות? חובות? דאגות? יש לי אותן כל יום ולא נראה שלהן יש תוכניות אחרות.

ובכל זאת סיום חיובי? טוויסט בעלילה? אז ככה, להביא ילדים זה כדאי ונפלא ומוכרחים להיות כל הזמן בתנועה, לקרוא עוד ועוד ספרים, לחפש ולמצוא מוזיקה חדשה, לכתוב טור לכתוב עבודה לכתוב שיר, ואם יש בוקר כזה מושלם, עם שמש שחודרת מהחלון, תמונות שחור לבן וילדה צבעונית שמחייכת בפינה, אולי רק להתנחם בכך שיום אחד, ארבעים חמישים או שישים לא משנה, כמו בסיפור ההוא של מרסל פרוסט, אקח תמונה מסמר ואזכר.

ועוד קצת מתוך "שירים לנעמי":

אין דבר כזה סוף טוב.

תמיד בסוף עצוב, זה לא עוזר,

אז רק תן לי אמצע שמח,

והתחלה שמחה עוד יותר.

                        -של סילברסטיין.

הצד החשוך של הרחוב

לרחוב שלנו יש צד אחד מואר,

וצד אחד,

חשוך.

הפנסים שם קצת עייפים,

והמדרכה שקטה יותר מזו שבצד האחר.

בצד החשוך השכנה לא צועקת "שששש!"

השוטר לא שורק במשרוקית,

הילדים לא יושבים על הגדר,

הסבתות לא עוצרות לדבר,

והפרחים צומחים,

נמוך יותר,

מאלה שבצד האחר.

הצד החשוך של הרחוב,

הוא לא כמו הצד אחר.

אם הולכים שם לאט לאט,

שומעים צרצר אחד מצרצר,

וחתול מיילל,

ופרפר מתפרפר,

ואח שלי אומר שכשאין מכוניות,

אפשר אפילו לשמוע את הרצפות מתלחששות.

פעם מצאתי שם מטבע ישן,

כדור טניס ואיצטרובל קטן.

אז למרות שהאמהות, והילדים, והגננת והכלבים,

כולם בוחרים ללכת בצד המואר,

אני תמיד בוחר,

בצד החשוך יותר.

שירים לנעמי

3 יונ

אבא גן שעשועים

כשאבא שוכב על הספה וקורא עיתונים,

הוא נראה לי פתאום כמו גן שעשועים.

יש לו בטן גדולה ורכה כמו טרמפולינה,

עליה אפשר לקפוץ אחורה קדימה.

משם אני מטפסת למעלה, עד הברכיים,

ומייד מתגלשת לכפות הרגליים.

אחר כך, אני משחקת מסירות עם הברכיים ותופסת עם הידיים,

ועל הגב קופצת קלאס ולפעמים גם מחניים.

את הראש אני שומרת למחבואים, יש לאבא שלי זקן גדול,

אולי אני אמצא שם נדנדה,

רק חבל שמפעם לפעם אבא הולך לעבודה.

_______________________________

יש צעצועים

יש צעצועים רכים

ויש צעצועים קשים.

יש צעצועים לבנות ויש כאלה של בנים.

יש צעצועים בצורת דובי,

יש בצורת מפלצות,

ויש אפילו מטבח צעצוע שאפשר לטגן בו קציצות.

יש פאזל צעצוע עם החווה של הדוד משה, יש אחד עם שלושה חתולים ואחד מאד מאד קשה.

יש צעצוע מסכן שאבדו לו כל החלקים,

ויש צעצועים עם בטריות,

הם בדרך כלל לא עובדים.

יש צעצועים שלא אכפת לי לחלוק,

אלה שהיו פעם של אחותי.

יש צעצועים שאני מחביא מתחת למיטה,

אלה צעצועים שהם רק שלי.

יש צעצוע אחד שאני לא יודע מאיפה הוא בא,

אולי גיורא שכח אותו אצלי.

יש צעצועים שעושים הרבה רעש,

אמא ואבא אותם לא אוהבים.

יש צעצועים סתם ויש ממש ממש שווים,

אבל בסוף, גם עם כל כך הרבה צעצועים,

הכי אני אוהב לשחק עם המחבתות והסירים.

_______________________________

כולם קוראים לי

אבא קורא לי לוּצׇה,

ואמא קוראת לי בּוּצה.

כששניהם ביחד אני מיד בּוּצׇה-לוּצׇה.

סבא קורא לי נומצ'וק וסבתא אומרת 'קטנטנה'.

הדוד בדרך כלל צובט לי בלחי,

הדודה נותנת נשיקה רטובה,

ואז שניהם ביחד קוראים לי 'בובה'.

לפעמים נדמה שיש לי המון שמות שונים,

אז למה תמיד שעלי כועסים

זה נהיה נורא רציני

ופתאום כולם קוראים לי נעמי.

_______________________________

שירי ילדים

אבא שר לי שירים על איש עם תוף מרים,

על צלילים של שקט ועל אי ירוק בים.

הוא שר על נהר וגשם כבד,

ובלוז עצוב של איש בודד.

יש לו שיר על יהלום שזורח מול הצד האפל של הירח,

על מלאך ממונטגמרי, דספרדוס, והלהקה של דוד ג'ון

על היום בו המוזיקה מתה והואלס האחרון.

כשאני קמה הוא שר לי בוקר טוב קרן שמש,

ובלילה שירים על כביש רעם ועולם פרוע,

וגם אטלנטיק סיטי לפחות פעם בשבוע.

אבא שלי כל הזמן שר לי שירים מיוחדים,

אבל לפעמים קצת מתחשק לי שיר אחד של ילדים.

ניו יורק, יחסים פתוחים

30 מאי
Louis Stettner American, born 1922 Manhattan from the Promenade, Brooklyn, New York 1954

1954 | Louis Stettner | Manhattan from the Promenade

ערימה של גורדי שחקים צפופים נשקפת מבעד לזגוגית הרטובה בחדר השאיבה של הפגיה בקומה העשירית בבית החולים שיקגו נורת'ווסטרן. בין הבניינים נשרכת שדרת מישיגן, שם מיניאטורות של מכוניות טסות בירוק הרמזורים שמשתקף על האספלט הנוצץ, ספוג בסופת ערב שהרטיבה שאריות של יום חמסין נעים. שבע שנים
בניו-יורק לא היה לי נוף שכזה מאף חלון.

מניו-יורק אני זוכר כנפי מטוסים מסתירים שקיעות מרהיבות מעל מפרץ ג'מייקה. נחמתו של עובד ביטחון אל-על. אחר כך זה היה רחוב 44, תקתוקי קופה
אלקטרונית ב-Rush של הבוקר וריח הקרואסונים מתחממים במטבח שמאחור. בחלון של הקפה עמדו לחוצים כל מיני חליפות, משוטטים בתוך רשת אי-מיילים בציפיה ללאטה גדול טו-גו. את השלוק האחרון, כך למדתי בגלגול הבא בתור פקיד קריאטיב, מסיימים בסביבות השעה עשר וחצי, רגע לפני המחשבות על סושי כשר של צהריים. מרייר, כך העברתי שנתיים בסוף העולם ברוקלין, בתוך קיוביקל מצחין כשמעלי אשנב מיקרוסקופי מכוסה בצואת יונים. קרני שמש היו מבצבצות מבעד לאותו החריץ בדיוק בין השעה תשע לתשע ועשרים ורחצו אותי בתקווה, רק עוד שבע שעות לבית ספר. ואז השתדרגתי לעבודה חדשה בקומה שש מעל מדיסון סקוור פארק. המשרד, בצד הלא נכון של הבניין, השקיף לרחוב 27 ומולי קיר לבנים מלמטה וקיר לבנים מלמעלה ושום קשר לחיים שבאמצע, כי כמו בתעלול ספרותי ותיק, הטיפוס במעלה קומות רק הוריד אותי למטה.

קשה להתמודד עם ניו-יורק כשאתה לא שם בשביל לכבוש אותה. אז ניו-יורק בסוף ניצחה, פלטה אותי החוצה בלי לאמר שלום. אני את ניו-יורק לא לקחתי. לא הבאתי את המכה, את המיליון, לא הקמתי אמפריית נדל"ן או רשת בתי קפה מצליחה. לא עשיתי כסף במובינג ולא דפקתי אמריקאים טיפשים בעגלה שלי בכריסטמס. כל מה שעשיתי פה זה תואר ראשון וכל מה שיש לי בבנק זה מינוס והעיר הזו לא עושה חסד עם אנשים כמוני. בלי כסף, ניו-יורק היא לא פחות גרועה מווגאס, כי לא משנה עוד כמה כתבות יעשו בטיים-אווט על איך לבלות קיץ מתחת לעשר דולר, למפסידנים, ניו-יורק תמיד תזכיר את האמת המרה – אתה לוזר!

הדירה שלך קטנה מידי והמקרר ריק מידי. עוד כמה הצגות ומסעדות תוכל עוד לשפשף לפני שתבוא ההכרה שזהו, אתה בצרה, אין לך כסף לפאלפל, לכביסה, לתחתונים. העיר הזו גדולה עליך מותק, אתה סך הכול בחור נחמד, אין לך שיניים, ציפורניים, תמשיך כאן ואנשים יאכלו אותך בלי מלח. אתה פרייאר, אתה יודע שלא משלמים לך מספיק כבר שנים, דורכים עליך, אתה אולי מתלבש יפה אבל זורקים לכיוונך פרוטות כמו לקבצן, זה פלסטיק, חלום ריק, אתה מת בעיר הזו, העיר הזו מתה בשבילך.

כרגע נראה שסחטתי מהעיר הזו את כל מה שיכולתי. במקביל ניו-יורק גם סחטה אותי. קשה לי לראות את עצמי כמו הרבה אחרים, מנסה לגמור עוד חודש ועוד חודש ועוד חודש, לא כי יש כאן בעיות חברתיות, לא כי הממשלה דופקת או המיסים לוחצים, אלא סתם כי אני לא יכול על ניו-יורק. לא יכול להיות יותר כלבויניק, נמאס מעבודות מזדמנות ודירות מלחיצות. נמאס לי מהמלחמה.

לפחות לעכשיו. כי לא ככה תיארתי את טור הפרידה שלי מהעיר הזו. רציתי שהוא יהיה רומנטי, דרמטי, רגיש, מתפרץ, אוהב וצבעוני. דמיינתי רפסודייה, חשבתי על מינימום וודי אלן, משהו בסטנדרטים של "מנהטן". רציתי לגרום לכולם לבכות, אבל זה נגמר כל כך מהר, שאפילו לא הספקתי להגיד את השלום שתכננתי. לא ירדתי במדרגות עם המזוודה האחרונה, לא הנפתי יד למונית צהובה בגשם ולא הבטתי בערגה על הבראון-סטונס בפעם האחרונה דרך השמשה האחורית. אני וניו-יורק, זה נגמר כל כך מהר שכאילו נראה שלא היה בינינו כלום. ואולי, אולי באמת לא היה בינינו כלום, רק רומן חולף וזו חופשה, פרידה הדדית למען הערכת מצב תקופתית.

אולי עכשיו, לרגע, מותר לנו לצאת עם אחרים. לי יש חפוז עם דופלקס באינדיאנה. עם מדשאה במקום מדרגות חירום. מתוכנן לי קטע עם אקסטרה שיש במטבח, יחסים צפופים עם מדיח כלים, במקום בו מזווה היא לא מילה גסה. אחרי שנים של זוגיות לוחצת, אני רוצה לטעום מדרגות בתוך הבית, לא בדרך אליו. בא לי קשר עם מכונת כביסה משלי, לא כזו שנותנת לכולם, ואני גם מעוניין לנסות סוף סוף זוגיות פתוחה, עם יותר מחדר שינה אחד. החיים קצרים מידי. מגיעה לי אוניברסיטה שיש לה קמפוס אמיתי שנפרש לצדדים ולא לגובה. עם קבוצת פוטבול ששווה משהו ועם מעודדות ששוות לא פחות. אני רוצה קצת מכונית, מתגעגע לכבישים, לדוושת הגז, בא לי סובארו, אולי שברולט. ברוס ספרינגסטין לא נשמע כל כך משכנע בסאבוויי.

אני מוכן לפארק שהוא לא סנטרל, לירוק אמיתי, לאגמים שפשוט היו שם, לנחלים לא מהונדסים. אני מוכן לחיי פרברים, לאוויר לא מפויח, לארבעה ביולי וחג הודיה ללא תמיכה כלכלית של מייסיס, לחג מולד עם שלג לבן במקום קרח שחור.

קצת אמריקה אמיתית, טיפה יותר רפובליקאים, טנדרים של פורד. זכות לשאת נשק, לבקר בסטריפ-מולס. לערוך מכירות חצר. בכל זאת, טסנו לכאן כי רצינו ארצות הברית, אז למה שלא יהיה קצת יותר מאתגר להשיג חומוס? לדבר עברית? לא לפגוש כל יום שלישי חבר'ה מהתיכון שבאו לבקר? בכלל, סוף סוף נראה מי חבר אמיתי, מי מהגיבורים שהתרסקו אצלנו בניו-יורק יבוא לבקר אותנו גם באינדיאנה.

נמאס להתכלב בשבילך ניו-יורק. הגשמה אפשר למצוא גם במיד-ווסט, עם שכר דירה של 800 דולר. גם כאן יש פילהרמונית, בפארק, גם שייקספיר ופיצה והמבורגר ומזג אוויר מחורבן. אני אוהב אותך ניו-יורק אבל את לוחצת מידי, טובענית מידי ולא משאירה ספייס. את מלאה בעצמך, נפוחה, מבוקשת, את גדולה עלי, אני לא בליגה שלך. אני יודע שזה נראה רע, שאני כזה כישלון, כזה אפס, וכל מה שנשאר לי לעשות זה להתלהם ולרדת על העיר שכולם כל כך אוהבים. אני יודע. אני אפס. אני חולם על פלינג עם ערים אחרות לא כי מעאפן בניו-יורק, אלא כי נהדר ואני יודע שלמרות שהפסדתי במלחמה, אולי יש עוד קרב אחד שאותו אני יכול לנצח, ורק אז, אחזור במלוא הכח, אחזור לקחת את העיר הזו, את ניו-יורק ניו-יורק, כמו שצריך.

ניו-יורק את העיר שלי. את תמיד תהיי.

קילו, קילו מאתיים בערך

23 מאי
Ron Mueck | Big Baby | 1996

Ron Mueck | Big Baby | 1996

"יו, רועי, היא לא הדבר הכי יפה שראית בעולם?" שואלת שלומית, רכונה מעל האינקובטור, בוהה בציפלוחה ששוכבת בין הצינורות. "אהה… במושגים של הנוסע השמיני, היא קצת יותר חמודה מהתפלץ שבסרט וכן, יש לה סיכוי לא רע לככב בהמשך המדובר ל'מפגשים מהסוג השלישי', אם זה מה שאת מתכוונת".

"די, רועי, היא באמת מושלמת. אני לא מהאמהות האלה שחושבות שהילד שלהן מדהים למרות שהוא נראה כמו מופלטה. אני אוביקטיבית לגמרי!" לא, שלומית, את לא אוביקטיבית, הבת שלנו נראית כמו חייזר שבוי באיזור 51, היא וכל החוטים האלה שמחוברים אליה.

לא, זה לא קל. זאת אומרת זה מאוד קל, קילו, קילו מאתיים בערך, אבל בכל זאת להבין שהילדה שלך נראית כמו ניסוי מדעי שהשתבש זו לא הרגשה שהורה רוצה לחוות. בשביל להרגיש קצת יותר טוב עם עצמנו, אנחנו חושבים לארגן תחרות יופי בפגיה. הסיכויים של נעמי שלנו להצליח נראים די גבוהים, בהתחשב בעובדה שמולה שוכבים אאבי ואארי, צמד התאומים ההודי, שהתברכו בהרבה שיער במקומות הלא נכונים. בזמן שכל שאר התינוקות בפגיה עוד מחוברים לזונדות, לילדה שלנו יש רק צינורית אוויר באף, כמו של הזקנים הסנילים בסרטים, אז אפשר לראות לה את רוב הפרצוף, מה שמעלה את הסיכויים לזכיה בתואר הנכסף של מלכת הפגיה. "רגע, נזמין את שני התאומים לתחרות?" אני שואל את שלומית, "אאבי עדיין מקבל נוזלים באינפוזיה, הוא ממש חנון מעאפן". "אבל אי אפשר להזמין את אח שלו ולא להזמין אותו", אומרת שלומית, "אז אולי נשאל אותו אם הוא רוצה להיות סדרן?". בסוף אנחנו מחליטים שתחרות יופי זה קצת שטחי ומחליטים לארגן פרטיה בסופ"ש. אפשר להביא את כל הפגים לאינוקבטור של נעמי ולהקפיץ איתם שוטים של חלב שד. ברקע נשים את אינקו-אינקו-אינקו-אינקו-אינקו-אינקו-אינקובטור.

תחרות או לא, ישנה יריבות גדולה בין הפגים לזרם התודעה שלי. לוסי, הפגה ששוכבת ליד הכניסה, עלתה אתמול 35 גרם וכבר עברה את הקילו וחצי ואוטוטו עריסה בעוד שהפיצקל'ה שלנו מגרדת אולי 10 גרם ביום. פרה. ליילה, הפגה מאינקובטור 38, קיבלה את הצד עם הנוף לאגם בזמן שכל מה שנעמי רואה כל היום זה התאומים ההודים. הכל קומבינות. כל המחלקה מרגישה לי פתאום כמו בית האח הלא-כל-כך-גדול רק הפוך, מנצח מי שיוצא מכאן ראשון.

אבל אין מה לעשות, מנסים להיאחז בכל מה שאפשר. למשל, האחיות תמיד עוזרות לנו להרגיש טוב עם המיני-תינוקת שלנו ואומרות, "אוי היא כל כך מתוקה! אני אחות כבר עשרים שנה ואף פעם לא ראיתי תינוקת כזו מדהימה", מה שקצת מאכזב כשאנחנו תופסים אותה עם ההורים מהאינקובטור ליד, אומרת, "אוי היא כל כך מתוקה! אני אחות כבר עשרים שנה ואף פעם לא ראיתי תינוקת כזו מדהימה". אבל גם ככה מסתבר שחצי עולם נולד פג, כי כל בן-אדם שני שאנחנו מדברים איתו מספר לנו על מישהו או מישהי שהוא מכיר ונולדה במשקל נוצה. הסיפורים נעים בין נולדה 500 גרם והיום היא הולכת להרווארד עד לנולד 600 גרם והיום יש לו רק משקפיים. בכלל לא רואים שהוא פג. קצת פוזל אבל נורמלי לחלוטין. שומר בבוטקה בחניון של קניון השומרון אבל חי את החיים. קצת מתבלבל לפעמים עם העודף אבל מותק של בחור.

בכל מקרה, מחקרים אומרים שפגים גדלים להיות אסרטיבים יותר מעמיתיהם שהתפננו עוד קצת בג'קוזי של הרחם. אמנם רוב הסיכוים הם שמחקרים אלה מומנו על ידי הורי פגים, אבל בכל זאת טוב לשמוע שנעמי תהיה פייטרית, אחרי הכל, אמא ואבא החליטו שאין דמי כיס עד גיל 17 בגלל כל חשבונות הפגיה. אתם יודעים שזה יוצא משהו כמו 2000 דולר ללילה? אם היה לנו זמן הייתי עושה פרייסליין ומוצא דיל יותר טוב. מאות אלפי דולרים יוצאת החופשה שלה בבית חולים. "כן, חמודה", אני לוחש לנעמי בלילות, "תתחילי להשלים עם העובדה שאת הולכת לקומיוניטי קולג'".

כל מה שנשאר לנו לעשות זה להתבונן מבעד לפלסטיק ולקוות שזו הקטנה גדולה תהיה. באופן יחסי. אמא שלה מטר וחצי ואבא שלה לא בדיוק דורון ג'מצ'י. בינתיים היא עולה במשקל יופי, שזה דבר טוב אצל נשים עד גיל מסוים, למרות שאמרתי לה שתפסיק ברגע שהיא מגיע ל-60 קילו. חוץ מזה נורא משעמם להיות פג. אבא שלה מתכנן תוכניות כמו לקחת את האינקובטור לגן החיות בשבת (יש לזה גלגלים), או לפתוח עמותה בשם "גג לפג". הילדה בינתיים, חצי גאון, עובדת על לנשום מסודר. אז מה? גם איינשטיין היה פג. יאללה, בואי איינשטיין, מחליפים חיתול.

הומלס

11 מאי

Graham Miller, Fremantle, Australia

לשיקגו קפצנו לסופ"ש שהפך לפתע לחופשה הארוכה ביותר שהיתה לנו בחיים עם גיחתה הפתאומית של נעמי, ביתנו הבכורה, אחרי שישה וחצי חודשי הריון. בימים הראשונים בעיר זרה, כשבית אחד רחוק מאיתנו שעתיים טיסה והשני שתיים עשרה שעות, נכנסו לפאניקה מיידית והתחלנו להרים טלפונים לכל קרוב משפחה מדרג חמש עשרה מצד הזרת של הבדודה של הסבתא רבה. למזלנו, דוד פיל מיד הסכים לשכן אותנו בחדר השינה הפנוי שנמצא בביתו אשר בפאתי שיקגו רבתי. דוד פיל מליטא, אינו בעצם דוד אלא פקיד הקבלה של הדנטיסט בכיכר העיר אצלו פקידת הבנק של גיסה של סבתי היתה מבקרת מדי שישה חודשים לניקוי חניכיים ושיוף שיני הזהב. בעודינו מודים לדוד פיל מתקשרת אלינו העובדת הסוציאלית ומאמתת את השמועות על לבביות המידווסטרנים כשהיא זורקת עלינו במתנה דירת סטודיו במיקום פריים, בלוק וחצי מהפגיה, כולל החלפת מגבות-סדינים ושאיבת אבק חינם אין כסף. נדמה כי בכל מקום אחר הינו צריכים להקים מאחז ליד האינקובטור, חומה ומגדל בלובי, רגע לפני שהיו קוראים למשטרה וזורקים אותנו לרחוב כאחרוני מחוסרי הדיור, אבל בשיקגו, העיר שהכי רוצה להיות ניו-יורק, כנראה שלשכן לצמיתות רגעית זוג ברוקלינאים לשעבר מעלה את ערך הנדל"ן האנושי.

בית החולים בו ילדתנו הלא מוכנה מתבשלת בחום קבוע של 36.7 מעלות נמצא בלב המנגניפיסנט-מייל של שיקגו, שמרגיש כמו הפיפת' אבניו של ניו-יורק. ניו-יורק. לניו יורק כבר לא נחזור. מכאן זה דוך לאינדיאנה, לחיים חדשים בצל הדוקטורט, לבית צמוד קרקע עם חצר, מנגל גז ומכונת כביסה שעובדת על חשמל במקום על קורטרים. שלומית כבר לא תראה את הסיטי, לפחות לא בעתיד הקרוב, אני נסעתי לסופ"ש, לדחוף כמה שאפשר לתוך שתי מזוודות שטסות אצל סאות'-ווסט ללא תשלום נוסף.

לה-גוורדיה מרגיש כמו אפריקה. כמה יעלה לי לדאון-טאון ברוקלין? 65 דולר?? טראפיק הא? אני ניגש לתחנת אוטובוס הקרובה בשביל איזה קיו שישים ומשהו לכיוון קווינס. מפשפש בארנק ומציא כרטיס שנראה כמו, אבל שייך לטרנסופרטיישין אות'וריתי אחר, ל-CTA במקום ה-MTA. בכיס יש לי חמישה קורטרים ושני דיים. מובס אני ניגש למכונה בתוך הטרמינל וקונה מטרוקארד, פעם ראשונה מזה שנים שאני לא אוטומטית מתקתק לאנלימיטד, אלא מקיש את השווי של ניו-יורק ללילה הקרוב, שווי של חמישה דולר.

אני נוסע לכיוון הבית אותו סיבלטנו לראשון שענה על מודעת הקרייגסליסט. "חתול פלוס בית". יש לי שני חתולים הוא אמר, אחד מהם נראה כמו שלך, איך קוראים לו? חתולה עניתי, קוראים לה חתולה והוא צחק ופייפל לי 2000 דולר ברגע. בראש כבר דימיינתי איך אני מטפס לקומה הרביעית ונמרח על הספה הכתומה איקאה יד שנייה לאיזה שעתיים, רגע לפני שאני נפרד לתמיד מהצ'יקמוק השוודי האהוב. מפתח מסתובב, חתולה מיללת, מסדרון מוכר אבל משהו מוזר, לא מסתדר, יש כאן ריח של מישהו אחר. כבר חודש שהבית הזה מזדמן לזוגות מאייר-בי-אנ-בי ולקז'ואלים מקרייגסליסט ולמרות שהכול נראה אותו הדבר, אני בפאניקה חייתית מרגיש דחף פתאומי לרוץ לשרותים ולשחרר, להמרח על המיטה עם הבגדים ספוגי הטיסה, להדליק את נרות הלבנדר מיס-מאיירס ולעשות כל דבר בשביל לגרום לוואן-בדרום שהיה מקום מפלט ודירה אהובה של שבע שנים לחזור ולהיות שלי, של שלומית, הבית שלנו.

אני תופס עצמי באמצע הספונג'ה ואומר קיבינימט, עכשיו המטר המרובע שליד האינקובטור הוא הבית השלנו ואני שותף כאן רצפה של מישהו אחר. שחרר! זורק את כל הארון למזוודה ולא שוכח להביא את כל הדברים החשובים באמת, כרטיסי סושיילסקיוריטי, דרכונים, תעודות נישואים והכי קריטי, מייבש שיער לפן של שלומית, שבלעדיו אין לי מה לחזור אמרה לי האמא הטרייה.

על גזעי העצים הלחים ברחוב התנוססו מודעות לקראת תחרות הבלוק הירוק ביותר בברוקלין, ארוע שנתי שתמיד חימם לי את הלב כי הבלוק שלנו מחזיק בתואר לשנת 2006-2007 ו-2011 אבל עכשיו רק בא לי לעוף מכאן כבר, מהרי הזבל של ניו-יורק אל צחור המדרכות של שיקגו. אין לי כל חשק להפרד ושום צורך. באותה המהירות בה התאהבתי ברחובותיה של ברוקלין התאהבתי גם במסלול אותו אנו עוברים כל יום בדרכנו לבית החולים. במגרשי הטניס הרטובים, בערוגות הטוליפים הכתומים, בשפנים על מדשאת המוזיאון לאומנות מודרנית ובדלתות המסתובבות אל תוך מסדרונות נורת' ווסטרן ממוריאל, בדלתות המסתובבת אל תוך חיי החדשים.

כלבויניק

3 אפר
The Painter No. 2,  Peter Smets,  Oil/Canvas

The Painter No. 2, Peter Smets, Oil/Canvas

הסתגלות היא התכונה הכי חשובה במאה ה-21" אמר שחקן בודד בהצגת יחיד שראינו בסופ"ש ואחרי המחיאות כפיים חשבתי קצת על חלקי ותרומתי לעשייה הקולקטיבית בשנות ה-2000 וכן, אם לא הייתי מצליח להסתגל אז רוב הסיכויים שברגעים אלו ממש יכולתם למצוא אותי נלחם בשוטרים באוקיופיי וול-סטריט, ורוב הסיכויים שהגיינת בית השחי שלי הייתה הרבה פחות מוצלחת.

בשש שנים האחרונות, מאז הנחיתה בניו-יורק, אני עושה כל דבר אפשרי שלא קשור לחיים שלי בשום צורה. את השנים הראשונות בילתי בשדה התעופה על שם קנדי, שואל שוב ושוב את השאלה האקזיסטנציאליסטית "ארזת לבד?”. הייתי מתעורר בלילות שטוף זעה אחרי שבחלומותי נוסעים ענו לי פשוט "לא". כמובן כששאלו אותי מה אני עושה בניו-יורק ישר אמרתי "סטודנט!” על אותו משקל שזה שמוכר לי את הקפה בבוקר הוא "שחקן!” ורק אם ממש התעקשו אמרתי שאני עובד בארזת לבד ובאותו היום שהגיעו מים עזבתי את טרמינל ארבע ובעודי פוסע לאיירטריין בפעם האחרונה נמחק כל זכר לתקופה. שלוש שנים התאיידו באוויר, שלוש שנים הפכו לריק.

ניחא, כל אחד עובר בחיים איזו עבודת פילר שכזו, עבודה שמקודשת על ידי המטרה. אבל מה המטרה? תואר ראשון באנגלית אותו שלחתי לכל מודעת קרייגסליסט שבדרישות העבודה היה סעיף "צריך לדעת לקרוא ולכתוב". שלחתי כל כך הרבה אימיילים על אוטומט, בלי מושג למי ולמה, עד שאחד אפילו חזר אלי מקז'ואל אנקאונטרס, עם שורת הנושא "לסטודנט הספרות מהבאר ולחיי ערב בלתי נשכח".

אחר כך שנתיים עבדתי בשיווק אינטרנט, או כמו שקוראים את זה באנגלית SEO. למה? כי ככה. כי זה מה שאמרו לי לעשות תמורת עשר דולר לשעה ושארית הכבוד העצמי שעוד נותר לי. SEO אתם מבינים, זה הדבר הכי נבזה ושפל שאפשר לעבוד בו כרגע, אלו העורכי דין של המאה ה-21 והם חבורה של נחשים ש­נוּזלים שיודעים לדבר הרבה ולעשות כלום. הרי לכל אחד מכם יש איזה סוג של SEO ברקורד. כי מה, אם הציעו עבודה, מה לא ניקח? כי מה יש אם לא? כמו שצ'ארלי מאולווייז סאני בפילדלפיה אמר "עבודה? בטח עבודה. למה שאני לא אשים את קסדת העבודה שלי, אכניס את עצמי לתותח עבודה, וארה את עצמי לארץ העבודות, שם עבודות גדלות על העצים". אז יאללה SEO ואולי  אני אפילו אלמד משהו חדש, אוסיף עוד איזה מקצוע לשק המקצועות שכבר יש לי, הא?

וכשזרקו אותי משם לא הלכתי לחפש עבודה בעיתונאות, מקצוע בו אני מתעסק כבר 10 שנים, או בכתיבה, שאת זה למדתי בקולג'. לא. לפתע אני מוצא עצמי עונה למודעות SEO כי זה מה שאני עושה. זה מה שאני עכשיו. זה מה שאני ומה שהפכתי להיות. ואז הבנתי שהנה, אני יכול לעשות הכל אבל בעצם לא ספץ בשום דבר. אני יודע אלף ואחד דברים אבל לא מוכשר בכלום. העיקר שאני יודע להסתגל משהו בנזונה.

אני שואל את שלומית בדרך הביתה מההצגה אם יש מצב שיום אחד יהיה בסדר, לא יאכטה, אבל אולי ביטוח רפואי ופחות חובות. שלומית מביטה על השחור שמחוץ לחלון הסאבווי ואומרת "כן, אם תמצא איזה משהו בצד". אני מתעצבן (תכלס לא הגיע לה) כי למה? למה כל הזמן צריך משהו בצד?! למה האמצע כבר לא מספיק לאף אחד? גם אפשר לחשוב איזו קריירה בחרתי לעצמי, זה לא שאני מנגן על מסרק למחייתי, אבל בכל זאת, תמיד צריך משהו בצד.

ועם כל הבצד הזה, אני כבר לא זוכר מתי לאחרונה הייתי באמצע. מתי לאחרונה עשיתי את מה שאני באמת רוצה לעשות? וגם במבט קדימה, גם אם בשנים הבאות אצעד על דרך הלבנים הצהובות, הרי בסוף לא יחכה לי ארמון בדולח, אלא, ניחשתם נכון, יחכה לי משהו בצד.

באלבום החדש של ספרינגסטין יש שיר אחד, Jack of All Trades שהולך ככה: "אני אגזום לכם את המדשאה / אוציא את העלים מהמרזב / אתקן את הגג / שלא יטפטף / אקח את העבודה שאלוהים מספק / אני כל יכול / חמודה אנחנו נהיה בסדר". אתה משתשמש במה שיש לך ולומד לשרוד, אומר שם ספרינגסטין, לוקח את הישן ועושה ממנו חדש, וכן, זו בערך תמצית החיים שלי עד עתה.

אבא שלי למד הנדסה ונהיה מהנדס. אמא שלי הלכה לסמינר ונהיתה גננת. אני? אני אהיה כל מה שרק תבקש. אני כלבויניק.

%d בלוגרים אהבו את זה: