טור הכניעה הגדולה

Bruce Nauman, Punch and Judy II Birth & Life & Sex & Death. 1985

אנחנו לא חוזרים לארץ. זה ברור. אז הנה חסכתי את "לא טוב לכם? קחו את המזוודות ועופו לקיבינמט". קרה כבר תודה. אני לא צריך את ישראל וישראל בטח שלא צריכה אותי וכל המלחמה של השבועות האחרונים, סופת החרא המזרח תיכונית הזו, חותמת סופית את ההפרדה הפיזית שהתחילה בטיסת אלעל טרנסאטלנטית עם תוספת של ניתוק נפשי-רגשי טוטאלי, לאו דווקא מארץ המולדת, אלא מכל שורש וגבעול.

עזבתי, ברחתי, נפולת של נמושה. מהמרפסת במיד-ווסט הדשא לא רק נראה ירוק יותר, הדשא אכן ירוק יותר. ולמה לא? אני מכסח אותו כמו חמור כל שבוע, אני עובד בשבילו, מגיע לי דשא ירוק. לכל אחד ואחת מגיע דשא ירוק. כל מה שצריך לעשות זה לקום ולחפשו. לברוח ולחפשו. תברחו כבר! למה זה לא נורמלי לברוח? לא מדובר ביצר קיומי בסיסי? לא מובן לשאוף לשקט? עזבו מיליון דולר, עזבו פרסום, עזבו גדולה, עזבו מי צודק ועל מה, רק בבקשה קצת שקט. אפשר בקופסא. עדיף מארץ רחוקה.

החיים האלו קצרים מידי בשביל רעיונות, בשביל ערכים, בשביל עקרונות. העקרונות מתו. קברו אותם ראשי-ממשלות, אנשי-עסקים, גנרלים, טוקבקיסטים, מחבלים. העקרונות שלי כבר לא מענינים אף אחד. הערכים שלי לא יעצרו את הטילים. אני יכול למשל לקחת אותם ולהלחם בשביל מפקדים בפנסיה שישלחו אותי למות בנגמ"ש לא ממוגן. או אולי ללכת עם העקרונות שלי לאו"ם, עם חתימות דם של 600 הרוגים, חיילים, נשים וילדים, לצעוק חמס, לזעוק חלאס, ולחזור הביתה עם מסמך גינוי נגד עוד קטל צפוי. לנגב איתו את התחת.

ואם עדיין נותרתי עם זר של עקרונות נבולים, נגד אפליות, בעד הפלות, מה אעשה איתן? אתרעם בארוחת הערב? סביב המדורה? עוד לייק בפייסבוק לפוסט מחאה? אם אני לא הולך להלחם באמת על העקרונות שלי, למה להתאמץ לחיות אותם? אני אפס מול המחליטים. נכשלתי הובסתי נוצחתי במערכה. נפלתי טבעתי מאיי השלום אל תוך אוקיינוס של מלחמה. אז אני לא רוצה לראות, לדבר או לשמוע. רוצה דשא ירוק. בשביל הילדה. מה עשתה הילדה? אם אפשר לקחת אותה ולברוח, למה לא? בחירה בחיים של נוודים, חיים מנותקים, חיים על מזוודות, להפטר ממשקל עודף של אדמה וחשבונות, שפה וזכרונות. החיים זה לא העבר אלא העתיד. אנחנו. אבא אמא נעמי. גם ככה זה כל כך קצר, עדיף לבזבז הכל אחד על השני.

לחיות עם הידיעה הזו שאפשר ואם צריך אז הנה מחר, אני כבר שייך למקום אחר, וכל מה שמפריד ביני לבין היעד הבא הוא דלק וקילומטרז'. אני רק אורח בעולם הזה, נווד, ואם כאן קר בחורף ויש סופה, או שאין עבודה, או שאנשים מסביבי החליטו לחיות במלחמה, הופ לדרך, ליעד הבא.

אז כן קמתי והלכתי. ואני לא עוצר. זה זמן שלא חוזר. עזבו אותי מצרות, טילים וחיסולים. לא רוצה לדעת על רציחות, שנאה ומלחמות. אני זה לא ישראל. אני זה לא רצועת עזה. אני לא אשם על החלטות אומללות, על כיבוש, שנאה, מנהרות והתנחלויות. אני לא הסיבה לזה שעפים טילים, שילדים סובלים. אני גם לא אמריקה, לא ניו-יורק, אינדיאנה או המיד-ווסט. לא גבר, לא לבן, לא כובש ולא אונס. אני אני. נולדתי ב-83' ואוטוטו בן 31. אני אוהב את הילדה שלי כמו שום דבר אחר בעולם הזה. אני אוהב לשבת על הספה עם שלומית ולראות ביחד סרט. אני מאד מאוד אוהב ללמד ספרות באוניברסיטה. אני אוהב לבשל, לעשן קצת, וגם ברבון של ג'ים בים. וזהו. זה אני. סליחה, מותר? אפשר?

אבל רגע חתכת זבל, בנזונה. הרי יש אנשים בלי כרטיס יציאה. בלי מצב לברוח. בלי רשת בטחון, בלי אשראי מבנק החיים. אני אולי יכול להיות אני, אבל הם, כל מה שהם יכולים זה להסתכל למעלה ולעשות אצבע משולשת לאלוהים. ואותי לא הכו, לא רצחו, לא התעללו בי ולא חטפו את אחותי. לא כבשו אותי, לא גייסו אותי, לא יורים עלי טילים. אני לא רעב, לא צמא, לא חולה ולא זקוק. נולדה לי פג חצי קילו במינוס שלושה וחצי חודשים, אבל עם זה לא קונים במכולת האומללות. העונש הכי גדול שלי הוא שהחיים שלי לא בזבל. סאמק.

 

מתוך "אל הצאצאים" של ברטולט ברכט (תרגמתי, תקראו)

זה נכון: אני עובד למחייתי

אבל, האמינו לי, זהו מקרה ותו לא. אין דבר

שאני עושה אשר נותן לי את הזכות לאכול לשובע.

יד המקרה רחמה עלי. (אם זה המזל יעלם,

אני אבוד.)

 

הם אומרים לי: אכול ושתה. תשמח על עושרך!

אבל איך אוכל ואיך אשתה

כאשר אני לוקח את מזוני מן הגוועים

ולאלו שצמאים אין את כוס מימי?

ובכל זאת אני אוכל ושותה.

 

אשמח להיות חכם.

הספרים הישנים מלמדים אותנו מהי חוכמה:

לפרוש ממאבקי העולם

לחיות את הזמן הקצר שבחלקך

ללא פחד

לפלס את דרכך ללא אלימות

להחזיר לרשע בטובה –

החכמים אינם מחפשים למלא את תשוקותיהם,

אלא לשכוח אותן.

אך איני יכול שלא לשים לב:

אמת, אני חי בזמנים חשוכים!