"…I Bury Those Cockroaches"

"רועי!!! הוא פה! הוא נכנס הביתה! הוא הולך להרוג אותי!! תבוא מהר אני לא יכולה… לא… אוי לא הוא מתקרב… אמאל'ה רועי הוא בסלון אני יודעת… רועי… אוי לא… רועעייי!!!"

"שלומית? שלומית?! מה קרה? על מה את מדברת? מי נכנס הביתה? שלומית? הלו? הלו!"

שקט. אני קופץ מהקיובקל, הקפה עף לי החולצה. אני מתחיל לרוץ לסאבווי תוך כדי חיוג 100. קיבינימט. אני בניו-יורק, זה 911. "הלו! ליסטן אני לא יודע וואטס גוינג און אבל מיי ווייף איז אין דיינג'ר. תשלחו לשם סוואט טימ איי.אס.איי.פי! לא יודע מה קרה… רגע, רגע היא בקו השני"

"רועי! אני מתה. אני מתה. חתולה תקפה אותו. אבל הוא עדיין כאן."

חתולה?! (כן, ככה קוראים לחתולה שלנו – חתולה) כאילו, היא די מופרעת אבל ההתקפות שלה מסתכמות בעיקר במארבים על וואזות ומרדפים אחרי זנב.

"חמודה, קחי נשימה עמוקה ותגידי לי מה קרה" – "מה מה קרה מה?! יש פה פאקינג ג'וק!!!"

"אההה… 911 בטלו את האמרג'נסי. אפשר לקבל את הטלפון של בית החולים בלוויו? מיי וויף לא צריכה ניידת. היא צריכה אישפוז".

כידוע, דירות בניו-יורק מגיעות עם מים, חימום, ומקקים כחלק מהליס. אומרים שלפעמים זה אפילו לא משנה כמה הבית נקי, כי אם השכנים מטונפים, המקקים כבר ימצאו את דרכם אל הכיור שלכם. למרות שעלי להודות שאתיקת הנקיון שלנו שואבת השראה מהר חיריה, לכן במקרה הזה השכן המלוכלך הוא כנראה אני. וזה לא שאני בן אדם מבולגן מטבעי, אבל אני חי עם בחורה שכשהיא מפילה, נגיד, ספגטי על הריצפה, היא מסתכלת עלי, מסתכלת על הספגטי, אומרת "אוי" או סתם עושה גרעאפס וממשיכה לאכול כאילו כלום לא קרה. וזה עוד מקרה קל. אז תגידו לי איך יהיה מסודר אם אין פרטנר לניקיון?

אבל אני כן משתדל לדאוג שלא יהיו תלונות של השכנים למחלקת התברואה. שיטת הניקיון האהובה עלי היא פיברוז הבית. אתם מכירים את הפרסומת הזו של "פבריז, לדברים שאי אפשר לנקות"? אז למה להגביל את המוצר הנפלא הזה רק לספות כשאפשר להשפריץ אותו גם על האבק שמעל הספרים הכי גבוהים שתכל'ס – אי אפשר לנקות. עוגה שנדבקה לרצפה שבוע שעבר (ואי אפשר לנקות)? פבריז! סבון שנדבק לאמבטיה ועושה שחור איכסה מסביב? ניחשתם נכון, פבריז! כלים מלוכלכים עם חומוס שנהיה קשה? האמת שפה כל מה שצריך זה חצי פיתה לניגוב. חוצמזה יש לאמריקנים את ההמצאה הנהדרת הזו שקוראים לה סוויפר. אתם מכירים? המגב הסגול שמדביקים לו חיתול למטה ומשפריצים ריח על הריצפה ומעבירים את הליכלוך ממקום למקום? אז שבוע אחד אני משפריץ את הליכלוך לחדר השינה ושבוע אחר לסלון. אז שאף אחד לא יגיד לי שהבית שלי לא נקי.

"אוקיי שלומית, כל מה שאת צריכה לעשות זה להסתכל לג'וק בעיניים ולהגיד לו במבטא קובני כבד: I bury those cockroaches" – "די נו אתה לא מבין שזה לא מצחיק! רגע… חתולה! מה את עושה? אוי… אעעה… איכס! היא אוכלת אותו. הוא על הגב, אבל הוא עוד חי. בעעא. אתה יכול לבוא הביתה? אתה יכול לבוא להרוג אותו" – "כן, אני מסיים עוד שעתיים." – "מה שעתיים? אני אמות עד אז! זה יהיה על המצפון שלך! איפה הוא? אוי לא הוא נעלם… אני לא רואה אותו. היא אכלה אותו. זה בסדר שהיא אכלה אותו?" – "נראה לי. זה מלא פרוטאין." – "לא הוא עדיין פה! מה זה הדבר הזה? זה עצום!! לא אני לא יכולה, אני פשוט לא יכולה, החיים שלי גמורים, איך אני יכולה להמשיך ככה? אני מתה!!!"

דממת אלג'וק.

בערב אני מגיע הביתה ומוצא את שלומית בתנוחת עובר.  בכוחותיה האחרונים היא מרימה את כף ידה ומצביעה לכיוון הכוורת. חתולה עומדת שם כבר כמה שעות, אורבת לתיקן האכזרי שזחל אל תוך החריץ. התיישבתי לידה והתחלתי לשיר "לה-קוקראצ'ה". נראה אותו גבר עכשיו. בלי אוכל, בלי מים, עם חום של 117 מעלות, אין מצב שהוא שורד. עוד רגע הוא יוצא החוצה ומתחנן לקצת ריבה.

בבוקר, גירדתי את הלחי של מהריצפה, והבנתי שזה לא הולך להיות כל כך קל. המקק הקים מאחז מתחת לארון הספרים שלי, ולא נראה שהוא מתכוון להרים ידיים. סבבה. יש לי זמן. הרי בניגוד לטענות המקובלות, לג'וקים אין מצב לשרוד יום אחד בלי האדם, בלי הזבל שלי  ושאריות הספגטי. אז אין בעיה, אני מחכה. נראה מי יתפגר קודם.