משפחתי וחיות אחרות

הקיץ של ניו יורק מספק עניין רב לחובב הטבע המצוי. כפי שכתב ג'ארלד דארל "מדהים לגלות שאנשים מסוגלים להביט על בעל-חיים או על צמח ולאמר 'כמה מגעיל!' או 'כמה נורא!'" דארל תמיד טען ש"חובב טבע אמיתי צריך לראות את הכול באופן אובייקטיבי. שום יצור אינו נורא. כל היצורים הם חלק מהטבע".

מאז ומתמיד מצאתי את עצמי נרגש מול העולם שמסביבי. כבר בגיל חמש שש הפגנתי חושים מפותחים לגבי החי והצומח. בגן חובה למשל, הייתי מפיק הנאה מרובה בלמידת תל הנמלים בחצר, מתרשם מהעבודה הבלתי פוסקת של הפועלות החרוצות, ואז תוחב את הנמלים לאף ואוכל את החול. קריירת הטבע שלי המשיכה בחקר מדוקדק של שאר חרקים למיניהם, בעיקר הפקתי הנאה רבה מלבחון טחביות או פרות-משה-רבנו בעזרת זכוכית מגדלת ועם קוארדינציה מדויקת של קרן-אור וזכוכית, ללמוד את היצורים האומללים האלו בזמן שהם עולים בלהבות ונמוגים לאיטם במעגל החיים.

הרומן שערכתי עם עולם החי והצומח מצא מנוחה בין הגילאים 7 עד 28 בהם השקעתי את מיטב זמני בהתעסקות עם נושאים אקוטים יותר כמו לספור את כמות השערות שצומחות על כף רגלי השמאלית. אך כפי שציינתי מקודם, הרנסנס עם הטבע פרח לאחרונה בזכות המטרופולין הגדולה, האם ניו-יורק, אשר בקירבה עולם יצורים מופלא ונחבא לעין, עולם המתפרש הרבה מעבר לבית שיחיו של ראנג'יב מהדלי שמוזג את הקפה, למרות שזה מתפקד כבית גידול מרתק לשלל אמבות ובקטריות אשר ראוי לדיון מעמיק בפני עצמו.

אך הנה אני מברבר על יערות, בריכות ופטריות ריקבון וסוטה מן הנושא העיקרי. חה! אפשרו לחובב הטבע לפתוח בשיחה על מושא תשוקתו והרי הוא ידבר עצמו לדעת!

לעניננו, עושר החיים בסביבות הבית הוא רב ומזה מספר שבועות חוקר אני את אורך חייו המרתקים של עש הדגנים המצוי. אותם פרוקי רגליים השייכים למשפחת הפרפראים, מתעופפים בביתי הקט ללא הפסקה. זו פלישה העלולה להיות מטרד גדול מאוד, אך לי היא דווקא מועילה בתור אימון קרדיווסקולרי יומי, כאשר אני רץ אחרי הפרפרונים מחדר לחדר עם כרית ביד אחת ושואב אבק בשניה, צועק וזועק "נבלות. תעופו. תעופו. מה עשיתי לכם רע??"

אכן, מגורי האדם מספקים מקומות חיות מגוונים. מקומות המסתור בבית מרובים ממש כמו בחוץ, ועש הדגנים מצא לו חום ומחסה בארון המזווה שלי, בתוך קופסאת אורז טקסמטי עם שעועית יבשה. כאשר הבחנתי בתגלית מרעישה זו, אחזתי בבית הגידול ומרוב התלהבות העפתי אותו מבעד לחלון, אל חצר השכנים שאני לא אוהב כי הם עושים לי רעש בלילות. פרצי רגשות עזים כאלו אופיניים למדי בקרב אוכלוסיית חובבי הטבע, אך מן הרצוי לשלוט עליהן שמא יאבדו כל הדוגמיות והחומרים המיקרוסקופיים.

התקלות נוספת עם עולם החרקים המאלף נקרתה לדרכי בסביבת המטבח, נחלת בעלי החיים הקטנים. ישנם מינים רבים של חסרי חוליות אך כפי שציינתי בתחילה, הנמלים אהובות עלי יותר ביותר. חובב הטבע יתרגש מכל מפגש עם היצורים הזערוריים, לא משנה אם אלו נמלי הקציר השחורות, או אפילו נמלים אדומות, הרי יפצח חובב הטבע במחול, וירמוס ברגליו את שיירת הפועלות הצפופה.

מראה הנמלים מרתק פי כמה כאשר מוצאים אותן בכלי הסוכר, משום שזוהי הזדמנות נדירה לצפות בשיירה הצבאית פוסעת עם השלל אותו בזזו. אל תתנו לשם הקבוצה להטעות אותכם, חסרי חוליות אלו מאופיינים בשלד חיצוני קשה ויכולים לשאת משקל הגדול בהרבה ממשקל גופן. הנכם מוזמנים לערוך ניסוי ביתי ובעזרת הבהן ללחוץ בחוזקה על גבן של הנמלים בשיירה, אחת אחת, אחת אחת, ולבדוק עד כמה הן חסינות לכובד, רצוי תוך כדי ליווי ווקאלי המתאפיין בהגיית "סקוויש. סקוואש" עליזים.

בנוסף, ניתן לבחון את עמידות הנמלים לנזקי הסביבה. בימים אלו, כאשר מדברים ללא הפסקה על בעיות האוזון וההתחממות הגלובאלית, מעניין לבדוק איך משפיע שינוי ביולוגי, כמו ספריי רעיל, על חיי הנמליים. הרשו לי לשתף את ממצאיי המצביעים על קטל מוחלט, אף לא נמלה אחת נמצאה עומדת אחרי הגשם הכימי-ביולוגי, ממצא מדאיג מאוד. התפתחות מעניינת קרתה ברגע שנוכחתי לדעת כי נמלי הבית הפולשניות לא מוצאות את דרכן אל מטבחי דרך הרשת הבלויה בחלון הצידי, או לא, הנמלים הקימו להן מושבה מופארת בתוך שק חול העציצים שמונח לו מתחת לכיור. בסופו של דבר החלטתי לעקור את הנמלים מעירן המסואבת ולערוך להן רילוקיישן אל פח הזבל, שם יוכלו להנות משלל תזונה אורגאנית ויהיו מוגנות מפני מתז רעל נוסף.

בזאת אסכם ואומר כי עבודתו של חובב הטבע בבית חשובה לא פחות מזו של חובב הטבע בשדה. אין צורך במרחב גדול או ציוד מתוחכם. כל מה שצריך הוא פחית ספריי רעיל, כרית ג'יפה מלאה בגוויות חרקים, שואב אבק חזק (עדיף עם מוט הארכה בכדי להגיע לפינות גבוהות וחשוכות) כמות מכובדת של עצבים וכדאי גם שהיה בנמצא להביור צבאי אחד, וכך יכול חובב הטבע לצפות, להעריך, להבין שכל היצורים הם חלק מהעולם, ולקוות שהטבע ישאר לי מחוץ למטבח.